בנושא
בכרם
חדשות
 
ראי! / עודלא
בביכורים מאז כ"ו חשון ה´תשע"ב

כרגיל בימי שני, היא מגיעה הביתה רק בעשר וחצי. מתורגלת, היא יודעת כבר לפתוח את הדלת בשקט בשקט, אפילו עם התיק על הכתף והמסמכים ביד. בשעה כזו הוא רוב הפעמים כבר ישן, והיא ממש לא רוצה להעיר אותו, הוא באמת עובד קשה, ומובן מאליו שהוא ממש לא אוהב כשמעירים אותו...

את הנעליים היא חולצת בזהירות כבר בכניסה, את התיק מורידה לידם בעדינות, ופוסעת חרש למטבח. בסלון לא כדאי לעבוד עכשיו. כל אדם היה כועס אם היה מתעורר מהאור אחרי שכל היום הוא קורע את עצמו בשביל להביא אוכל הביתה...

עם כוס תה חם ומעט עוגיות, היא מתפנית לקרוא את הדפים האחרונים בערמה. קצת מאוחר, אבל היא חייבת לסיים לפני המפגש מחר. גם המנהלת תהיה שם, והיא מוכרחת לשלוט בפרטים בכל תיק ותיק. למרות מספר המקרים העצום שעובר דרכה, למרות שלש וחצי שנים שהיא כבר שם, הרגש לא קהה. היא מתוסכלת עם כל מקרה חדש, בוכה יחד עם הפונות, ורוגזת ומתרעמת איתן ביושבן איתה בלשכה. אבל בעיקר... בעיקר היא מרחמת. האמת? אולי אפילו טיפ טיפה כועסת... איך בכל פעם אותה תסמונת מוכרת, אותה הדחקה של מצבן במשך חודשים ושנים במצב בלתי נסבל, אותה התעלמות מצרכי עצמן, והכי הכי מרגיז - ההצדקה הזאת של השני...

חייקוש הקטן התחיל לבכות במיטתו. היא ניתרה ממקומה ברגע, חטפה בזריזות את הבקבוק שהכינה כבר לפני כן על השיש, ובצעדים מהירים ושקטים הגיעה לחדרו... בקבוק בפה, כמה לטיפות מלוות בניחומים מהוסים, והראש הקטן היה מונח על הכר. צריך מאוד להזהר שלא יתעורר. אחד הקולות המרגיזים ביותר הוא בכי של תינוק. זה ידוע.

היא חזרה למטבח, מקפלת בעדינות הכל למקום ושוטפת כלים. תנועותיה השקטות נמרצות. בפנים היא עוד מתרעמת על צעירות שכאלה. הן מוכשרות, כל חייהן לפניהן, הן יכולות להפסיק את הסיוט ולהתחיל במקום חדש, חברה חדשה, התחלה חדשה... אבל... הן מסרבות להכיר במצבן. היא צריכה לפקוח את עיניהן ולזעוק באוזניהן: "המצב הזה הוא לא נורמאלי! את לא חייבת לסבול את כל זה מצידו...!" וגם אחרי כל מאמציה, היא לא מצליחה תמיד...

מרוב התרעמות, היא באמת לא יודעת כיצד זה קרה, השפריצו מעט מים על הספר שלו, שהיה מונח משום מה על השיש. פניה חוורו בן רגע. איך היא לא שמה לב שהספר הזה נמצא שם? הוא כבר הזהיר אותה פעם כשקרה דבר דומה.. הוא שונא שהספרים שלו נרטבים. שונא. היא ניסתה לחשוב במהירות מה לעשות... אי אפשר להשאיר את זה כך. גם להסתיר בארון עד שיתייבש אי אפשר. אולי יחפש בבוקר את הספר?... ואולי.. אולי ישארו סימנים?... בבהילות היא לקחה את הספר לאמבטיה, וניגבה בזהירות עם חצי חבילת טישיו... אחרי שנעלה את הדלת, עמדה עשרים דקות מעל הספר עם המייבש, עד שהיתה בטוחה שהכל יבש... רק אז חזרה נשימתה, וחזרה היא אל המטבח. הניחה את הספר בזהירות והרגישה הקלה - הוא לא יכעס. באמת מזל שהצליחה. זה מאוד מרגיז כשמרטיבים לך את הספר... ואם הספר היה מתקלקל... הוא היה מצטער מאוד... הוא היה...

הגיע הזמן לישון, היא חשבה. מאוחר. נכון שבבתים אחרים קצת קשה... בנות מסכנות שכנראה התחתנו מוקדם מדי או מהר מדי... צריך עוד לראות איך לעזור להן במצוקתן, שחלקן אפילו אינן מודעות אליה... אבל עכשיו היא עייפה, ואיך אמרה לה המנהלת? "אל תקחי את העבודה שלך אל תוך החיים..." ...צודקת. היא החליפה בגדים ללא קול, נשכבה בלי להזיז את הסדינים, ונרדמה.



הדחקה עובדת סוציאלית רווחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעודלא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ כסליו ה´תשע"ב  
העובדה שלאורך כל הסיפור ברור שהיא בהדחקה גם כן. הסיפור מסתיים באופן מעט סתמי.
אפשר לבנות כאן סיפור מטלטל, אבל בשביל זה צריך לשמור את הטוב לסוף, לחשוף רק שם שהסנדלרית הולכת יחפה...

שכוייח. כתוב בסדר גמור (זו מחמאה).
ה´ כסליו ה´תשע"ב  
כתוב היטב.
לטעמי הסיפור מעט חד ממדי: המחשבות של הגיבורה נעות בין הפחד מלהכעיס את בעלה לבין העבודה, שני הדברים היחידים שאנחנו יודעים עליה הם שהיא מטפלת בנשים שסובלות מאלימות בני זוגן ושהיא עצמה סובלת מאלימות כזו או אחרת (ומדחיקה). כל הסיפור נע על ציר ההשוואה, אבל מה בעצם גורם לכך שהסנדלרית הולכת יחפה? הרחבה של התמונה אולי היתה עוזרת לקורא להיכנס קצת יותר לסיטואציה ולהשתכנע יותר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד