בנושא
בכרם
חדשות
 
מכה בי עוד / עלמה לבד
בביכורים מאז י"ז חשון ה´תשע"ב

 

הוא לא יורד הכתם הזה. למה הוא לא יורד. אמרו לי שאקונומיקה עוזרת. אני לא מבינה. לא הוא לא. כואב לי לשפשף. זה כואב. כואב לי באגודל ובזרת. יורד לי דם והכול מתלכלך כאן. זה לא טוב. לא טוב בכלל. החתול האפור יגיע. הוא שונא שמלוכלך. הוא יכעס. אני פוחדת. איפה עמיר כשצריך אותו. רק שהחתול האפור לא ינצח. אני פוחדת. מתחיל להחשיך ואני לא מוצאת את האור. אם אני לא אצליח לנקות את הכתם מהר אני לא אראה אותו בחושך. זה לא טוב. זה אפילו רע. רע. חתול אפור לך מכאן. לך. בבקשה. תפסיק לבוא לכאן. אני לא רוצה אותך יותר. בבקשה. בבקשה. בבקשה.


אין לי כח לפסח הזה. הבטחתי לאמא שלי שאני אנקה לה את הבית. למי יש ראש לזה עכשיו. עד שסוף סוף חופש. אני רוצה לטייל, לנקות קצת את עצמי, לנשום מים וירוק בין כל הלימודים האלו. במקום זה אני צריכה להיות שוב סגורה בין קירות, לקבור את עצמי במירוק וצחצוח. הבית שלנו נראה כאילו לא נגעו בו שנים. למה אי אפשר להשאיר אותו ככה עוד שנה. פסח זה סתם תירוץ בשביל אמא לנקות ולקרצף כל חור. את כל החופש זה ייקח לי אני בטוחה. ודווקא עכשיו כשבחוץ מתחיל מזג אוויר יפה וכשאני חייבת לנשום קצת. כל החברות שלי מטיילות ורק אני כאן, ילדה של אמא, מה לא הייתי נותנת כדי לצאת לטייל.


מתחיל להיות פה חם. חם לי. חם לי. אני נשרפת. איפה עמיר כבר איפה הוא. למה בחלון יש להבות של אש. יש פה אש. זה בגלל האקונימיקה הזאת. את הכול היא שורפת לי. איפה הטלפון הנה הוא אני אתקשר לעמיר. שיענה כבר. למה הוא לא עונה. יש כאן אש. הכול נשרף. אני גם אשרף. תענה לי. אני אמות. אני הולכת למות. בבקשה תענה כבר. למה הוא לא עונה. למה יש כאן אש. הכול כאן צהוב ואדום והדפים ועוד מעט השולחן ועוד לא ירד הכתם. צריך לנקות והכול נשרף. מה לעשות מה לעשות מה לעשות. אני לא יודעת. מה לעשות.


תוך כדי מיון המגירה שלי אני קוראת את החיים שלי מפעם. הנה המכתבים מהשירות הלאומי. כואב להיזכר במה שהייתי. זכרון שהוא דהוי. שום רגש לא נשאר. אני מחפשת בעצמי את הלהט הזה להציל את העולם, ולא מוצאת כלום מלבד עייפות ושעמום. מעצמי, מכולם. אני קוראת מילים שכתבתי. שומרת בצד את הציורים של הילדים שלי מהשירות. את המדריכה אכי תובה בעולם. כולם אואבים אוטך את מביאה שמחה ואור לכול אילדים. ממני אוהב. אני מעבירה מבט מרפרף על הסיכומים מהמדרשה. עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו משנוצרתי כאילו לא נוצרתי. פסקה יפה יש לרב סולובייצ´יק בספר על ´שליחותו של אדם´. אני מקפלת את הכתב הצפוף לשניים, ומכניסה לשקית גניזה. אמא מבקשת שאחרי שאגמור עם החדר שלי אעבור לסלון. שבעה חדרים יש בבית. עד שאסיים אותם יהיה כבר ליל הסדר.


זה החתול האפור שנעל אותי בפנים. והוא בטח עשה משהו לעמיר. אני אצעק ומישהו ישמע. אני אצעק אבל אני נחנקת. למה אף אחד לא בא לעזור לי. הם לא רואים שהבית שלי נשרף. הנה אני רואה את שרה בחוץ. שרה. שרה. תעזרי לי. תוציאי אותי מכאן. מישהו נעל את הדלת. אני נשרפת. שרה. הצילו. בבקשה. תעשי משהו. למה את לא עושה כלום. לאן את הולכת. הצילו. תעזרי לי. שרה. חכי. חכי רגע. שרה. שרה. חכי. הנה היא מביאה איתה את אורן. למה הם מסתכלים ככה. הם לא רוצים לעזור. מה קורה כאן אני נשרפת. מה זה הצעקות האלה. תפסיקו לצעוק זה כואב לי. כואב לי הראש כבר. די. תהיו בשקט. אני לא עשיתי כלום. אני מבטיחה. רק תוציאו אותי מכאן אני אנקה הכול. בבקשה. תיכנסו לבית. תפתחו את הדלת. אני אסדר. אני אתקן. אני אחזיר הכול כמו שזה היה. בבקשה אל תלכו. תפסיקו לצעוק. מי זה צועק. תפסיקו. אני עומדת למות.


שלוש שנים אחרי השירות הלאומי. בהתחלה עוד יצאתי עם הסדרניקים. דיברנו על אידיאלים. למדנו תורה ביחד. היו לי חלומות. אני שונאת את המשפט הזה. הרבה אנשים אומרים היו לי חלומות. מלווים אותו באנחה קשה כאילו מישהו זר חדר וניפץ את חלומותיהם, פיכח אותם בכוח מההזיה. היו לי חלומות. אף אחד לא שבר אותם, לא רמס אותם ממש. הם פשוט הלכו לי לאיבוד בין בחור לבחור, בין אוניברסיטה למכללה. חיפשתי מישהו ללמוד איתו תורה ביחד. לחיות איתו בגדול. בינתיים חיפשתי גם מה לעשות עם עצמי, פסיכומטרי ועבודה, מתחילה לימודים, עוזבת, מחפשת מקום אחר, לא מוצאת, מחפשת, מתלבטת, מחליטה. תואר ראשון. לשבת וללמוד. זה מה שעושים עכשיו. ומחלומות לא עושים כסף ולא מקימים משפחה. ואידיאלים, זמנם יבוא. עכשיו תדאגי לעצמך. ובינתיים חברות מסביב יוצאות מתחתנות מסתבכות נפרדות שמחות עצובות מתלבטות. וגם אני. בין קשר לקשר נופלות עוד חתיכות מהלב. פעם זה הוא ששובר לי אותו. פעם אני ששוברת. ונשברת. ונשברת מזה ששוברת. בין כל הרסיסים האלו הקול מתעמעם. לפעמים אני כבר לא זוכרת למה. מה היה שם בכלל. עוד לא מצאתי. הלוואי שהייתי זוכרת מה אני מחפשת.


אני חושבת שהתעלפתי כי חשוך פה ואני שוכבת. אני לא מבינה מה יגאל וניסים עושים פה. לא קראתי להם. לא רציתי שהם יבואו. תפסיקו לצחוק עלי. אני פוחדת. אתם צוחקים עלי. זה מעליב. זה מפחיד אותי. עמיר נעלם. אני שומעת את אמא שלי. יש פה אמבולנס. למה אמבולנס. שוב הצרחות האלו. אני כבר לא בבית שלי. הוא בטח נשרף. אולי בסוף שרה ואורן עזרו לי. אולי עמיר בא. איפה עמיר. תגיד להם שלא יצחקו עלי. תגיד להם לשתוק. הם מכאיבים לי. למה הם מתקרבים. אני לא רוצה שהם יבואו. זה לא נעים. אל תקשרו אותי. תפסיקו. זה לא מצחיק. זה לא מצחיק. תקראו למישהו. מהר. אני לבד כאן. רק איתם. הם לא נחמדים אלי עכשיו. תהיו נחמדים. אתם רעים. תפסיקו להיות רעים אלי. למה אתם פה בכלל. איפה אני. למה יש כאן אמבולנס. למה יש כאן הרבה אנשים. ועוד אנשים ועוד אנשים. למה יש כאן כל כך הרבה אנשים. אני לא מבינה.


לא יודעת מתי התחלתי לוותר. אם זה היה בגללו. או כי אני התרחקתי. אבל הלימוד תורה כבר לא היה קריטריון. ובכלל, הגיע הזמן להתבגר ולחשוב קצת, חוץ מזה שזה הגיל לטעום עולם. אני קוראת ספרים ופילוסופיות. אני כותבת שירים וסיפורים על איך כל בן אדם תמיד לבד. אני חושבת על איך אני אמצא אותו. אני שוכחת. כמעט הכול. מתרחקת מתרחקת. כל כך רחוק שכבר לא רוצה להתקרב. סיימתי כבר לנקות את הסלון ועכשיו אני ממיינת את הכביסה לפי צבעים. כהה. שחור. לבן. בהיר. צבעוני. אפור הוא צבע של חכמים. לא הכול שחור לבן. הם מסתכלים בזלזול על כל האידיאליסטים האלה. אלה שמקיימים את התורה. שחור על גבי לבן. אש שחורה על גבי אש לבנה. יש הרבה גוונים של אפור באמצע. הם אומרים ומפסיקים לשמור שבת. הם מעשנים את משפטי החוכמה שלהם לתוך העולם המורכב. ואני מהלכת קסם בין העננים האלה. נוגעת במיוחדות המתייסרת. כואבת את עצמי באפור כהה. ובלילה בוכה שעצוב לי. שאני לא רוצה ככה. שאני לא יודעת איך אני רוצה.


אמא פה. אמא טוב שבאת. החתול האפור לקח לי את עמיר. ושרף את הבית. למה את בוכה. אל תבכי. העיקר שאת כאן. רק נלך. נמצא את החתול. נמצא את עמיר. יהיה בסדר. אל תבכי אמא. אני אסדר את הכל.


באמצע הניקיונות אמא לוקחת אותי לחדר וסוגרת את הדלת. מספרת לי עליה. השתגעה. גהה. מחלקה סגורה. כדורים. בום. זה כואב. המציאות נוחתת ומתיישבת בין מרסס החלונות למטלית. שולחת ענני אבק בשאלות. איך לא שמתי לב. מה הייתי יכולה לעשות כדי שהכול יהיה אחרת. כמה ימים אחר כך היא יושבת אצלי בסלון. מבטה כבוי. קולה עייף מהתרופות. היא מספרת לי ובוכה ומספרת. ושוב בוכה. אני נשארת רגועה, מקשיבה לה. מעבירה לה חום ואהבה. את חברה שלי. אני חושבת אליה בשקט. ובקול אומרת לה שאני כאן בשבילה. שלא תתבייש. שתבוא. שנעשה דברים ביחד. שיהיה בסדר. שהיא תבריא. אני כאן. את מבינה. אני תמיד כאן בשבילך. תמיד.

כשהיא הולכת אני נשארת להסתכל בבית הנקי והיפה שלנו. הדלת של החדר שלי נסגרת אחרי מעצמה. הקירות מבריקים בלבן, המצעים ישרים מריחים כמו בושם. כל פריט במקומו. ובכל זאת, בלגן. חלומות מתעופפים בחדר. מכתימים את הרצפה, את השולחן,קולות צועקים באוזני, אני קורסת למיטה שלפני רגע היתה מסודרת, מרגישה איך זוחלים אליה לכלוכים ושדים לא מוכרים. מתחת חלוני נשמעת יללת חתול ולהבה של אש מטפסת.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט חשון ה´תשע"ב  
א´ כסליו ה´תשע"ב  
נראה לי רק לומר שהייתי.

ולהוסיף שכנראה זו השעה, אבל לא הצלחתי להזכר מה הכותרת מהדהדת לי.והחתול האפור.

ושאולי אוותר על הצורך להחליט מה אני יותר אוהבת, את השירים או את הסיפורים שלך. נשאיר את זה פשוט ככה.
א´ כסליו ה´תשע"ב  
אישית היה קשה לי לקרוא את הפסקאות של הכתם והחתול האפור יש בהם משהו פסיכודאלי ומפחיד, הפסקאות של סדר פסח הרבה יותר נעימות לקריאה.

אני גם לא כל כך אוהב את הסגנון הזה של קפיצות מסיפור לסיפור. נראה לי שעדיף להגיד את מה שרוצים להגיד בסיפור אחד למרות שזה הרבה יותר קשה.
גם המעבר לסיפור על השגעון של אמא הוא פתאומי וחד מדי.

אבל, אבל מודגש, הסיפור הזה נוגע ללב, קל להאמין לו, להכנס לתוכו, לאט לאט נוצרים קישורים בין שני חלקי הסיפור, בין האפור של החתול לבין האפור של החיים שממסמס את החלומות, בין תחושת המחנק והשריפה לבין הבלבול ושברון הלב.

אהבתי במיוחד את המשפט האחרון: "מתחת חלוני נשמעת יללת חתול ולהבה של אש מטפסת"

לסיכום: הסיפור הזה חזק, יפה, אפל, נוגע ללב, מפחיד ובעיקר עצוב. זה סיפור טוב, רק שצריך לעבד אותו, לחבר יותר בין שני החלקים שבו, בין התת מודע למודע, בין ההזיה למציאות, ובסוגריים אולי גם בין קודש לחול.

נראה לי שאפשר להרחיב את הסיפור הזה הרבה, אולי אפילו לעשות ממנו ספר.
יאללה, תפשילי שרוולים.
א´ כסליו ה´תשע"ב  
א´ כסליו ה´תשע"ב  
וזה עדיין כתוב היטב, עדיין כל אחד משני החלקים מדוייק ומשכנע, ועדיין - הקשר בין שניהם פחות משכנע, לטעמי.
א´ כסליו ה´תשע"ב  
תודה על התגובות המהירות והמאירות..
ועל העזרה בסדנא.

חלל הפנוי, תגובתך המפורטת שמחה אותי מאוד. רק לשם ההבהרה- אני זוכרת שגם אז היו חלק שלא לגמרי הבינו מה קורה. אבל לא האמא היא שהשתגעה אלא חברה. האמא רק מספרת לה את זה. והסיפור עובר בין שתי החברות. החברה שהשתגעה היא החברה עם הקטעים המבולגנים והמפחידים והשניה ה"רגילה" שמנקה לפסח. הקטעים מקבילים במובנים מסויימים. עד שמתאחדים בסוף למפגש בין שתי החברות ולאמירה כלשהיא על השגעון.

ועוד להגיד שהסיפור הזה נכתב במסגרת תרגיל שנושאו "נקיון" אי אז בסדנת פרוזה.

אוהבת אתכם חברים.
ה´ כסליו ה´תשע"ב  
אהבתי את החתירה שלך בין המילים, עלית על גל, ירדת ממנו ושוב עלית..נפלא! והתוכן...? קצת טבעתי בים הסוער שלך, אבל איכשהו אני יכולה לומר שהזדהתי..
ה´ כסליו ה´תשע"ב  
לא קראתי את התגובות קודם ועכשיו משהבנתי שזהו תרגיל, זה נותן נפח ומשמעות אחרים...למרות זאת, התגובה הקודמת שלי עומדת בעיתה..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד