בנושא
בכרם
חדשות
 
פאנטאם בין הפירמידות / ציפור אש
בביכורים מאז ז´ חשון ה´תשע"ב

קאופמן מספר לי על סדנת תופים שהוא רוצה להביא הנה, לסטודנטים שלו. הוא בטוח שזה יעשה להם את זה, יפתח בהם משהו שמעבר לדיבורים. מעגל של עשרים תופים בערך, אולי יותר, תיפוף לפי קצב הלב, מהיר איטי שקט או קצבי, דמייני את זה, חוויה רוחנית אתנית! מגניב, לא?
מגניב, אני מסכימה. הם יאהבו את זה.
ההוא שהוא דיבר איתו, אחד חוזר בתשובה ותיק בשם אריאל או גבריאל, הוא יש לו עשרים תופים, ג'מבה, אותנטיים מאפריקה, הוא הביא אותם בעצמו, והוא רוצה לצרף גם תוכנית מיוחדת שהוא עושה עם כלי כזה ממתכת, איך הוא אמר שקוראים לזה, נו, זה נראה כמו שתי קערות הפוכות שמתופפים עליהם והן משמיעות צלילים כמו של נבל או כלי שמימי בסגנון. איך קוראים לזה...?
פאנטאם. אני מפטירה. כן זה! איך אמרת? פאנטה? פאנטאם.
קאופמן חוזר על המילה כאילו היתה מנטרה. פאנטאם. הלב שלי מתכווץ. איך ישבנו שמה אחרי חצות, בין הפירמידות של יד לבנים, וערן אמר שהנה עכשו אנחנו ליד הפירמידות, תכף אנחנו יוצאים ממצרים, זכרת להביא איתך קמח שנעשה פיתות? הוא שאל. הנה, הוא הצביע על הפאנטאם שנח על המרצפות בינינו, אני הבאתי את הסאג', נוכל להכין פיתות בדרך, במדבר הגדול שאנחנו הולכים לחצות.
הנהנתי אז, וברצינות אמרתי - כן, הקמח באוטו, אני מקווה רק שיהיה לנו שמה מים ללוש בצק. בצק כזה פשוט לפיתות, רק קמח ומים. אולי מלח, אם יהיה. אני אלופה בזה. הוא הביט בי במבט החם הזה שלו שלרגעים הצליח להפשיר אותי קצת, ואני השפלתי מבט.
אחר כך הוא הוציא את הפאנטאם מהתיק העגול, שילב רגליים וייצב אותו לפניו. הצלילים התקיפו אותי במתכתיות העדינה שלהם, הקיפו אותי בגלים מאבדי כיוון, בואי תסתחררי איתנו, תנענעי את הראש ותעצמי עיניים. הבטתי בו. שפתיים פשוקות מעט, עיניים מושפלות, וידיים מעופפות מרחפות במהירות על הכלי.
זה כמו משחק ילדים כזה. אמרתי כשהוא ליטף את המתכת כדי לחמם אותה מעט מצינת הלילה.
כן, ערן אמר, כן כזה שעוד מצטלצל לי בראש כשמידי פעם אני מחקה אותו בלי כוונה, לגמרי משחק ילדים. הוא טפח שוב, בעדינות מופלגת, ואני ביקשתי שיפסיק. לא יודעת למה, הוא מפחיד אותי, עם הצלילים העמומים שלו, אני לא מצליחה לדוג את מה שזה מעלה בי. הוא הפסיק, בלי לשאול למה או מה, הכניס את הפאנטאם חזרה לתיק ורכס אותו בריכוז.
שתקנו. הרמתי מבט לגובה הפירמידה. אנחנו יוצאים ממצרים, קריעת ים סוף עוד לפנינו. רציתי להגיד משהו בקשר לזה אבל נמלכתי ושתקתי. ידעתי שגם ערן בטח חושב על זה. הצטערתי קצת שעצרתי אותו מלנגן לי, אבל איך שזה כיווץ לי את הבטן, ידעתי שלנצח הכלי הזה יהיה מוחרם אצלי.
והנה קאופמן הולך להביא לי הנה מישהו, אריאל או גבריאל, שינגן לי פה על פאנטאם – לא פחות ולא יותר - בתוכנית מיוחדת שתפתח לסטודנטים שלו את הלב.

עברו חודשיים. הלב שלי עדיין פצוע. מחיש פעימה כשאני פוסעת במקומות שפעם פסענו יחד, מתכווץ ברגעים של אסיסואציות בלתי נמנעות. ואני עדיין מחפשת אותו מעבר לפינות, מכוונת את עצמי לשעות ידועות בהן אני יודעת איפה הוא נמצא ומה עושה, כי אולי הוא בדיוק ייצא... עד שבינגו. הוא יצא. עם מישהי אחרת כמובן.
היא היתה נערה חמודה למען האמת, יפה נורא עם שיער שחור עור שחום ועיניים כהות מחייכות.
שלום, היא חייכה אלי בכניסה והראתה לי כרטיס. ערן עמד לידה, על קוצים ובמבט מושפל. נשכתי שפה, חייכתי אליה בחזרה ולחשתי בקושי - תיהנו. קאופמן בדיוק עבר ושאל אם הכל בסדר. נאנחתי. ככה, אמרתי לו והוא המשיך הלאה. לא ש"ככה" זה נדיר כאילו.
סטודנטים וסתם עוברים ושבים נכנסו ויצאו. פזלתי אחרי שניהם נכנסים ומתיישבים בחצר הפנימית בפינה האהובה עלי. אאוצ'. הוא כמובן לא יכול לדעת שהפינה הנ"ל היא הפינה שלי, אבל זה ברור, אנחנו כאלה נשמות דומות שזה רק מובן מאליו שמה שקורא אלי גם הוא ישמע. מעניין אם היא החמודה עם העיניים המחייכות מסוגלת גם לשמוע את התדר הסודי ההוא שלנו. שהיה לנו בכל אופן. לפחות את הפאנטאם הוא השאיר הפעם בבית. או אולי באוטו?

אני לא יודעת מה קרה שם, אחרי אותו הלילה בפירמידות. משהו בהרגשה צעק לי לא. למה לא? שאלתי אותה, את ההרגשה. לאאאא. היא גיחכה, ומנעה כל ניסיון של חשיבה חיובית כגון "כן" מצידי. לא, כתבתי לו אחרי יומיים. אתה לא מבין, אבל לא. ולעצמי הוספתי, גם אני לא מבינה, אבל לא. זה היה חזק ממני. הקשר נחתך והלב שלי נפצע. דפוק אחד. קיללתי אותו ובכיתי אותו ודחיתי אותו וכל מחשבה עליו. וגם זה היה חזק ממני, כי לא באמת הצלחתי.
חודשיים עברו מאז. ועכשו אני כאן עם קאופמן והסטודנטים המלומדים החביבים שלו, והערב גם ערן והחמודה עם העיניים המחייכות.
אני לא מרוכזת. הלחיים שלי בוערות כשלכולם סביבי קר. בפנים מוזיקה מתנגנת. אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן. אני בספק מסויים לגבי זה כרגע. איך בדיוק אפשר לתקן קלקול כזה שאני מזהה רק עכשיו? מאוחר מידי בייב.
הערב חולף על קביים. אני נופלת הרבה, לא תמיד קמה, ממשיכה לצלוע. מזל שברגע שאנשים נכנסים הנה הם קולטים שהם צריכים להיות סבלניים, זה רוח המקום - תהיה סבלן ויהיו סבלניים אליך - בין שאר הרוחות שמתערבלות כאן עם עשן הקטורת והשאנטיות הכללית.
אני לא מתאפקת ונכנסת פנימה לחצר הפנימית באיזה רגע שאיזור הכניסה פנוי מנכנסים מאוחרים. אני צדה כוס משומשת על השולחן הנמוך לידם ובטבעיות מעושה של בעלת בית ניגשת לאסוף אותה לתחנה האחרונה שלה. הכל בסדר? אני מחייכת אליהם בהתעניינות כנה לעזאזל. מצויין תודה, עונה החמודה (איך קוראים לה באמת?), ערן מהמהם משהו. מתחשק לי לבעוט לו ברגל ששלוחה קדימה לצד השולחן. אבל עכשו אני כן מתאפקת. מעולה. אני אומרת ופונה משם.
אני משקיפה עליהם מפינה נסתרת. היא מדברת. ערן מקשיב. מעיר פה ושם הערה. מזל שאני לא מספיק קרוב כדי לשמוע על מה הם מדברים. אבל אני כן מספיק מכירה אותו כדי לזהות בו שהוא לא מרוכז. זה בגללי. אני מגחכת לעצמי במרירות לא מודעת.
מאוחר. אני כבר מפהקת ומשפשפת עיניים עייפות. קאופמן נתן לי פס שחרור אבל אני עדיין לא הולכת. מחכה שהם יעזבו. לא יודעת למה. למה אני מצפה בעצם?
סופסוף הם קמים. ערן אוסף את המעיל שלה ממשענת הכיסא ומושיט לה. היא מחייכת אליו ומן הסתם מודה לו. הוא מכתיף את תיק-הצד הכחול הדהוי שלו שפעם הוא הכניס לתוכו בזהירות חתיכת נייר, טיוטה של שיר שכתבתי וסתם התחשק לי להראות לו. הוא לקח ממני את הנייר, קרא את המילים פעם אחרי פעם, בדממה. אני הולך להלחין את זה עם המנגינה המיוחדת שלך שאת מנגנת לי, הוא אמר. נראה אותך, לא האמנתי לו. אין אמונה מסתבר. אף פעם לא שמעתי את השיר הזה מולחן. רק התיק הכחול עדיין במקומו, ולרגע אני מדמה שיש לי עיני לייזר שחודרות דרכו ומוצאות את פיסת הנייר מקופלת שם בתחתית התיק, כקמע.
הם זורמים לכיוון היציאה. לכיווני. אני משחילה יד מתחת לצעיף ומניחה אותה על הצוואר לזהות את הדופק, לנסות להאט אותו, בלי הצלחה.
תודה רבה, היא עוצרת עם חצי רגל בחוץ. ערן מתחבא ממני מאחוריה. היה לנו ממש נעים, זה מקום ממש מיוחד המקום שלכם, תודה.
בשמחה ובכיף לגמרי, אני עונה לה מתוכנתת, תבואו שוב ושיהיה לכם המשך ערב נעים. הם יוצאים בשובל קצף לבן אחריהם. אני משחררת אויר לוהט ששרף אותי מבפנים. בוהה במסך המחשב מולי ובשנייה שאני רוכנת לכבות אותו להערב הזה ערן פתאום מופיע שוב מבעד לשער הכניסה ונעצר מולי.
אני מצטער. הוא אומר. אני מתרוממת באיטיות ומרימה אליו את עיני. העיניים שלו בוערות. אני מתבלבלת.
על מה? אני שואלת במוח ריק. בכל זאת הוא תפס אותי לא מוכנה. הוא מרכין את ראשו. תראה, אני מתחילה, ולא כל כך יודעת איך להמשיך. זה לא שיש משהו שאתה צריך להצטער עליו, אתה יודע. ואז אני מתעלה על עצמי עוד יותר ואומרת- היא נראית חמודה נורא, איך קוראים לה?
הוא מישיר אלי את העיניים האלה שלו שאף פעם לא ידעתי איך לשקר להן ואומר לי, אל תנסי לשנות נושא, את יודעת למה אני מתכוון.
כן. אני חושבת. ולמה אני לא יכולה לחשוב צלול כשאתה מולי וזמין כל כך להגיד לך הכל. אני לא משנה נושא, אני אומרת לו, אני מתעניינת. זה לא בסדר? אתם נראים ממש חמודים ביחד. אני שמחה בשבילך. באמת. באמת? אני לא מתעמקת.
את מתסכלת. הוא אומר ולא מביט בי. אני מחפשת את העיניים שלו, לא מוצאת. לא יכולתי לדעת שאת נמצאת פה, נכון? הוא אומר בשקט עצור. כי אם הייתי יודע לא הייתי בא איתה.
שטויות. אני מוציאה פתק ומקשקשת עליו בעט שחור. ובלעדיה הוא היה בא? אני שואלת את עצמי. ואז נפלט לי בלי לשים לב, אני תמיד שמחה לראות אותך. באיחור של שניה וכמה קווים שחורים חדים אני תופסת את עצמי ומרימה את עיני במהירות. הוא מתבונן בי. אני מתעשתת.
הי, אני אומרת, אין לך איזה נערה יפה שמחכה לך בחוץ? היה נעים מאוד לשוחח איתך, תבואו שוב, ביי לילה טוב. הוא נאנח. רוצה להגיד עוד משהו, אני אוטמת את עצמי מראש, הוא נמלך בדעתו, מסתובב והולך.


פאנטאם פירמידה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א חשון ה´תשע"ב  
רציתי להגיד שהכותרת משכה אותי-כי אני מאוהבת בכלי הזה-שנקרא פאנטאם..
תיארת את הצלילים שלו מקסים.

הכתיבה מצויינת, קולחת, כואבת, מעבירה את הרגשות בצורה טובה.
דימויים מקסימים.
עלילה טובה וזורמת, לא מייבשת.
סך הכל-אהבתי מאוד,

כיף לקרוא אותך, תודה.
תהלה.
י"ב חשון ה´תשע"ב  
כתוב היטב.
התחושות המעורבות במפגש עם מישהו שעדיין אוהבים-אבל-לא מועברות היטב, ונוגע.

הפריעו לי קצת כמה משפטים הומוריסטיים-בעלי-מודעות-עצמית כאלו, שאיכשהו לא השתלבו בסגנון של שאר הסיפור, אולי זו רק אני.
בנוסף, בעוד שהתחושות המעורבות הנ"ל מתוארות היטב, החלק של הלמה-לא דווקא לא כ"כ משכנע. הרי ברור שיש אהבה, שיש געגוע, לא הצלחתי להשתכנע שהדמות הראשית ממש לא יודעת למה לא, שאין לה אפילו רמז (חוץ מקשר קלוש לנגינה על פאנטאם? ) ובכל זאת הלא שלה כ"כ נחרץ. אולי אם היתה בניה של האופי שלה כיותר אימפולסיבי או משהו זה היה אמין יותר, אבל ככה ממש בלי הסבר, קשה לקבל את זה.
זה היה בסדר, אני חושבת, אם לא היה הסבר בכלל, כלומר אם הסיפור היה הולך מסביב לשאלת הלמה ומתמקד בתחושות שלה אחרי, אבל מאחר ויש תיאור של החלק בו היא מחליטה שלא, לטעמי הוא היה צריך להיות מנומק יותר.
הערה אחרונה: בפיסקה השניה "ההוא שהוא דיבר איתו" - יש טיפה יותר מדי "הוא"-ים, אולי היה כדאי לדלל קצת.
י"ב חשון ה´תשע"ב  
הפאנטאם, כלי שמימי. פעם הייתי מאוהבת בו, היום אני חולה על זה שמנגן בו...
המחוללת, התגובה שלך העלתה בי שאלות פנימיות, תודה לך. לגבי ה"למה" שלא ברור, (הסיפור הזה נוגע במציאות בהרבה נקודות..) הדגשתי את זה- אני לא מבינה למה, אבל לא... מכירה את "שיר על הים"? יש שם שורה חזקה- זה בדיוק כמו לאהוב אישה שאוהבת אותך בחזרה אבל אף פעם -לא משנה מה- היא לא תהיה שלך... למה??? הם לא אומרים. תחשבי לבד...
שוב תודה...
י"ב חשון ה´תשע"ב  
הפסקה עם ה"הוא", זה סגנון הדיבור, מאפיין של דמות וכל זה..
י"ב חשון ה´תשע"ב  
החלק של ה"תחשבי לבד" הוא בדיוק מה שהיה חסר לי כאן: הרי לא דילגת עליו, תיארת אותו, רק ללא נימוק (בניגוד לשיר שציטטת, שם לא נכנסים לשאלה, לפחות בשורות המצוטטות, לא מכירה).
בשביל להשאיר לקורא - צריך קצת רמזים, או כיוון (אולי יש ופיספסתי?)
אבל אולי זה עניין של טעם.

בנוגע לפיסקת ה"הוא" - ברור (ונעשה היטב), אבל מכיוון שיש עוד איזה הוא או שניים של הדוברת - נוצרה עדיין פיסקה מעט מסורבלת, שוב, לטעמי.

בכל אופן, הסיפור כתוב היטב, כאמור, מקווה שברור שההערות באות ממקום של הנאה ממנו.
י"ג חשון ה´תשע"ב  
(משמעאניקיים)
אני אוהב את הסיטואציות האלה, שדרכם מתגלה הסיפור.
ייתכן שצריך קצת לכסות. היינו, להסתיר. לא לסוב סביב סביב
י"ג חשון ה´תשע"ב  
ובכל זאת לא הצלחתי להבין למה מתכוון... מה ואיך להסתיר?
(ומה זה משמעאניקיים? סורי על הבורות...)
י"ד חשון ה´תשע"ב  
עוד. לא רק הסיטואציה. עוד.
ולא לחשוף הכל. להשאיר מרחק. אינטמיות.
(בשמחה גדולה בשמים, אמונה אלון, תראי איך זה מתחיל, וממשיך.)
ובכלל, עברה כאן שיר.

יד לבנים, ברעננה?
איך שומעים את הכלי הזה בצורה בורגנית, הינו בלא היות שארוולי?

(דקארט; Je pense, donc je suis)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד