המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
חיילים תמיד רעבים / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז כ´ תשרי ה´תשע"ב

לעזאזל היא מילה גרועה, הוא יודע. מספיק גסה כדי להיות לא נעימה באוזניים, ולא מספיק גסה כדי להרגיש שהוצאת את זה באמת. מילה לא משהו, אין ספק. אבל לעזאזל, לא בא לו לעלות מחסום עכשיו. 
לא שזה חדש או משהו: גם אתמול הוא לא רצה לעלות מחסום. גם מחר הוא לא ירצה, למרות שכשמדברים על העתיד אף פעם אין וודאות. מה שיותר בטוח הוא שגם שלשום הוא לא רצה, ואם להיות כנים - הוא מעולם לא השתוקק לכלות כך את שעותיו היפות. לא שהוא נגד אידיאליזם או משהו, זה פשוט הצירוף המנצח של עייפות ושעמום וקרמי. 
הוא ידע שזה רק מדכא אותו עוד יותר, אבל לא הצליח להימנע מלהעביר בראש את כל הדרכים הטובות יותר בהן. השעות הללו יכלו להתמלא: הוא היה יכול - הלוואי - לישון, דבר ראשון. הוא היה יכול להיות בבית, להשכיב את הקטנים. הוא היה יכול לקחת ספר טוב למעיין טוב. הוא היה יכול לפגוש את נעמה. 
את זה, כמובן, הוא לא באמת היה עושה. אבל אם כבר מדמיינים אז אפשר לדמיין, לא? הנה עוד משפט שלא אומר כלום, היא היתה אומרת. לעזאזל, אני חייב להפסיק להסתכל על המציאות בעיניים שלה, הוא חשב וידע שזה כמובן לא יעזור. 

קום, אורן, אני מחליף אותך. לא, לא רמזתי שאתה שובר שמירה, אמרתי את זה. לא חשוב, לך תישן במיטה, יותר נוח. צחי בדוקרנים, למה אתה שואל? מה שתגיד. טוב נו, חבל ששנינו ערים. לך, לך מפה. לילה טוב גם לי, אין ספק.

שמונה שעות שעמום. הוא הבטיח לעצמו שלא ירדם, ועכשיו התחרט על זה, כי פעם הבטיח לעצמו לקיים את ההבטחות שהוא מבטיח לעצמו. טוב, הוא יכול לספור רכבים. זה, כידוע, עוזר להתעורר, למרות שאחיו התאום - ספירת כבשים - עוזר להרדם. יש בזה חוסר היגיון כלשהו, אבל הוא יכול להסתדר אם חושבים על העובדה שכל הכבשים נראות אותו דבר ואילו כל רכב הוא עולם בפני עצמו - חברה, צבע, מנוע, בוכנות, ריפוד וכל השאר. רועה צאן בטח היה רואה את המצב הפוך, אבל מה זה משנה. מצידו, שרועי הצאן יספרו רכבים כדי להירדם. עוד מחשבה חסרת תוחלת.

נעמה אולי ישנה עכשיו. אולי לא. אולי היא במטבח הקטן והחמוד שלהן בדירה, רוחצת כלים (רוחצת. אילו מילים היו לה). היא יכולה באותה מידה גם להיות עם חברות שלה בסרט. ואולי היא קפצה הביתה, ואולי היא סתם יושבת במיטה וחושבת ירח. זו, כידוע, מחשבה גדולה מאד. תמיד גודל המחשבות הוא ביחס הפוך למספר האותיות שצריך כדי להכיל אותן. זה קצת פרוקסלי אבל די מדוייק. המחשבה על השאלה הפילוסופית האם עדיף ספר טוב במעיין רע או ספר רע במעיין טוב, תופסת הרבה יותר אותיות מלחשוב געגוע. וזוהי, לדוגמא, מחשבה גדולה מ א ד. 
כל כך גדולה שהוא חושב אותה כבר... כמה? חצי שנה אולי? והיא עוד לא נגמרת לו. ולאט לאט ככל שחושבים על משהו אזור המחשבה מתרחב. מחשבות קצרות יכולות להסתפק במוח בלבד; יותר ארוכות פולשות קצת לשכל; יותר עמוקות קצת ללב. מחשבות גדולות באמת מפתיעות את הפרטים הקטנים, שבאמת אין בהם הרבה מקום לחשוב. האצבעות שלו, לדוגמא. לעזאזל, כמה האצבעות שלו מתגעגעות. לא שהוא נגע בה, אבל היתה הכמיהה ההיא בלהיות כל כך קרוב, ואצבעות שכומהות על בסיס קבוע לאורך תקופה מתרגלות לזה, וכשלוקחים את זה מהן הן חושבות געגוע. חצי שנה אולי, אולי יותר. זה לא שהוא זוכר בדיוק באיזה יום זה היה. וחוץ מזה, לעזאזל זו מילה גרועה. הוא חייב להפסיק להשתמש בה, כמו שהוא חייב להפסיק לחשוב נעמה. זו מחשבה גרועה מאד.
פעם היא לא היתה: פעם היא היתה מחשבה מהסוג המתרונן, מהסוג שיכל לחשוב שעות בקצות השפתיים. מחשבות של קצות שפתיים הן כמעט תמיד חיוך. גם היא היתה. חיוך ארוך, למען האמת. יותר ארוך משחשב שישרדו מלכתחילה. אבל מה זה משנה עכשיו. עכשיו הוא מחסום לילה, והיא אולי מתקלחת, אולי לא.

אה, צחי? כן, אין בעיה. מה? אז אל מי אתה כן מדבר בדבר שכוח האל הזה? וואלה, פלאפון. באמת המצאה משוכללת, מה יש לומר. תמסור לה ד"ש. כן, אני אשתוק כבר, מה אתה רוצה. 

ד"שים, לדוגמא, היא אהבה. הוא היה אוסף לה: מהילד שמכר פרחים. מנהג האוטובוס. מהקטנטונת שאמא שלה ביקשה ממנו להחזיק רק רגע, ונעלמה לרבע שעה, והוא לגם כל דקה, כל שניה מהפנים הנדירות הללו, תמימות אמיתית, וואו. עיניים גדולות היו לה, גדולות וכחולות, וכמעט בלי שערות, פלומה רכה כל כך, והוא, כל הרכויות שבו התעוררו לה, שרו לה, זרמו ממנו אליה בלי מעצור - רכוּת רכוּת רכוּת. ופתאום פנים זרות והתנצלות מנומסת והזרועות שלו ריקות כל כך.
ולפעמים גם מהציפורים ומענן מיוחד. היא היתה קוראת לו חנון, אבל הוא ידע שהיא נמסה מבפנים. מה זה הביטוי הזה בעצם, להינמס מבפנים. איזה חומר הגיוני בטבע נמס מבפנים. רק היצור חסר ההגיון ומלא התהפוכות שההוא שם למעלה היה מוכרח להוסיף ביום השישי, רק הוא יכול להינמס מבפנים ומבחוץ להיות כזה קרח. 

גם ההוא שם למעלה הוא מחשבה לא מעודדת. הוא כבר לא יודע מה יותר גרוע: לחתום ויתור ולטחון את המחסום הזה - או מחסום אחר, הכל אותו דבר - עוד חמישה מחזורים, או לא לעשות את זה ולטחון את הגמרא עד סוף החיים. נעמה היתה אומרת שהיא, על קביעת עיתים היא לא מתפשרת, תגיד מה שתגיד, והוא לא היה אומר כלום, רק שותק וחושב לעזאזל, בחורה, תפתחי דף אחד פעם, טוב? תאבקי פעם אחת בכל מילה, בכל משפט, תתווכחי עם החברותא שלך שעות ובסוף תגלי שלמדת שלוש שורות, זהו, הסדר נגמר, ואלחנן ההוא, הצדיק מידי, עם האור המעצבן ההוא בעיניים, והוא עם האכזבה - באמת, איזה הספק עלוב. אם זה היה גרוסמן ולא רב אשי הוא היה מסיים מאתיים עמודים לפחות. והמילים הקרות, היבשות – לשקול ולנתח, לחשוב, להתווכח – ואיפה הוא בפנים בכלל. או מי הוא. עוד מחשבות חסרות תוחלת.

אולי היא באמת הלכה למדרשה ההיא בסוף, מה שאומר שהיא אכן תפתח דף פעם. או כבר פתחה. טוב, הוא יכול לדמיין בקלות את האור המעצבן ההוא גם בעיניים שלה. לא שזה אור מעצבן בכלל, להפך, הוא כל כך טהור ויפיפה - כמה זמן לא השתמש במילים הללו, לעזאזל - מה שמעצבן זה שהוא תמיד בעיניים של אחרים. האורות בעיניים שלו סתם פשוטים - ספר טוב. מעיין טוב. נעמה. אולי היא בסדר ערב עכשיו (סדר ערב לבנות, כמה מוזר), אולי לא.


כבר אחת. ולאד מחליף את צחי בדוקרנים, צחי עולה למעלה והוא יורד לסלקטור. מחליפים חיוכים עייפים. טוב, בסלקטור לפחות יותר קל לספור רכבים. ואולי אפילו יעצור מישהו נחמד, אולי אפילו יקרה נס וזה יהיה מישהו נחמד עם שוקולד מיותר ברכב. בכלל, צריך להמציא חוק כזה, שאנשים צריכים להסתובב עם שוקולד מיותר ברכב. וגם חוק שאומר שבכל יום יהיה אזרח שיהיה אחראי להיות ער בשלוש לפנות בוקר כדי להתקשר ולשעשע את החייל המשועמם ביותר במחסום. וגם חוק התיישנות למתגעגעים, שאומר שאם היא זרקה אותך לפני חצי שנה ושבוע ויומיים, אתה חייב כבר לשכוח עד כמה הצחוק שלה מדביק.
אולי היא בדייט. זו, לדוגמא, מחשבה הגיונית. הנה עוד מחשבה הגיונית: אתה צריך לשכוח אותה כבר, לעזאזל. למרות שלדבר אל עצמך זה לא בדיוק הסימן הראשון לשפיות מתקדמת, ולמרות שלעזאזל זו מילה גרועה. תשכח אותה: יש עוד בנות בעולם, זה בטוח. כלומר, בחטיבה שבע אין הרבה, בטח לא בבסיס שלו, אבל הנה - צחי מדבר עם חברה שלו, ולחברה שלו בטח יש חברות, לא? משמע יש עוד בנות בעולם, וחלק מהן, באופן סטטיסטי קר ומבריק, חייב להיות פנוי. הנה, מ.ש.ל.

מה, ולאד? לא, אני לא חושב שאני רוצה לשמוע על זה. גם על זה לא. ולאד, בחייך, אתה יודע שאני דתי. כן, גם בצבא אני דתי. גם בשעה הזו. אל תהיה דפוק, ברור שגם לדתיים יש חברות. למה לי אין? כי אני, כמוך, תקוע במחסום הזה במקום לחיות. לא, זה לא מעודד אותי שאתה למ"ד אל"ף. ולא, ולאד, גם עליה אני לא רוצה לשמוע. 

נעמה היתה אומרת שמישהו צריך פעם להבהיר לחיילים האלה שלדבר בראשי תיבות זה לא מגניב, רק מתסכל. הוא היה מסביר לה בסבלנות שלמ"ד אל"ף זה בסך הכל לפני אחרון, מחזור לפני אחרון, שזה אומר פז"ם כל כך מטורף שרואים את האור באופק. וצועקים עד מתי רק כי לצעירים, כמוהו, אסור. היא היתה נאנחת ואומרת שבאמת אין לה כח לשאול מה זה פז"ם. היתה לה מין אנחה כזו - -
לעזאזל, אני חייב להפסיק, הוא חשב וידע שזה לא יעזור.

מיצובישי שחורה וחבוטה ובתוכה בחור די כהה נוסעת מהר מידי. הוא מסמן לו לעצור. הוא לא עוצר. ולאד ממהר למשוך את הדוקרנים, אבל הם, כמו תמיד, לא עולים. הרכב מתרחק, השחור שלו נבלע בשחור של הלילה, ושניהם מחליפים מבטים טיפה מודאגים. מה היה אם. מה יכול להיות. צחי מקלל אותם מלמעלה, מה שאומר שהוא ניתק עם חברה שלו, או שהיא מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת באיזו שפה הוא משתמש. ולאד מקלל בחזרה, הוא שותק והמיצובישי (95´. מתקלפת למדי) חוזרת ברוורס. 
אני מצטער, ממלמל בחור צעיר עם עיניים עייפות. יש לו כיפה צבעונית וטישירט של בני עקיבא סניף משהו גנים עם בדיחה לעוסה. הייתי עייף ולא ראיתי, ממש מצטער. אתה יכול לבדוק את הרכב אם צריך. 
הוא מחייך אליו, אבל מאחורי הקסדה לא ממש רואים את זה. באיזה שבט אתה? 
הטישירט צוחק. יש לו צחוק חמים ועייף מאד. לביא, ואתה? 
אחיה, ואנחנו לא אוהבים את פתח תקווה. הוא לא היה צריך לומר את זה, מה שאומר שהוא אמר את זה, כמו תמיד. אבל נראה שלטישירט לא אכפת מרוב עייפות. יש דברים קטלניים לא פחות מפיגוע, הוא חושב, נותן לו סוכריית קפה מהמאגר במחסום ואומר לו לנסוע בזהירות. פתאום הוא מרגיש כמו המדריך האחראי, הקומונר הנערץ, לא כמו עוד אחד עייף עם קסדה וקרמי. הטישירט מחייך ונוסע, עוד מעט בבית בטח - ואם לא, מה זה חשוב, הוא באזרחות, השאר לא משנה. אזרח לעזאזל, ועוד מפתח תקווה. אנחנו לא אוהבים אותו, ולעזאזל היא מילה גרועה.

יש שלב כזה שאפילו המחשבות נגמרות לו. המבט משוטט על הקיר המקושקש של הבטונדה, למרות שהוא כמובן כבר יכול לדקלם אותו בעל פה. כמה ציורים גסים, כמה הצהרות אהבה. אוגוסט שמונה עייפים מאד. בקטן, בפינה, בכתב שלו כתוב נעמה. מישהו הוסיף שם בשחור אני מתגעגע, אבל רואים שזה מישהו אחר. בכלל, הגעגוע תמיד מגיע כשאתה קצת מישהו אחר. כי אם היית אתה היא עוד היתה חלק ממך, ואז אין למה להתגעגע. או שזה הפוך - אם היא עוד היתה חלק ממך אולי עוד היית אתה. 
עוד מחשבה חסרת תוחלת.

יונדאי אקסנט לבנה, ובתוכה יושבת בחורה שנוהגת כמו בחורה: נוסעת לאט מידי, ועוצרת למרות שהוא מסמן לה להמשיך. היא פותחת חלון בדזזזט מהיר.
היי, יש לה חיוך נעים. אני חוזרת מאירוסין, ונשארה עוגה, ואמרתי - חיילים תמיד רעבים, נכון? היא מוציאה חצי עוגה מפוארת עם ציפוי מושקע בתבנית חד פעמית. 
שלא תירדמו לנו, כן? אתם שומרים עלינו. ובקול שלה יש גאווה כזו שהוא לא יכול שלא להתמלא ממנה קצת. הוא שומר עליהם. הוא חייל גיבור, כמו שדוידוש נהנה לספר לחברים שלו בגן. הוא גיבור וחזק ומדים זה מחמיא, כולם חתיכים במדים, בייחוד אלה שחתיכים ממילא. וכבר חלק מההומור העצמי, הטיפ טיפה שחצני שלו חוזר, וזה מוזר. הוא צוחק על זה בקול, למרות שהיא לא תבין, והיא מחייכת שוב. 
תודה, הוא אומר לה למרות שגם את זה היא לא תבין, לא עד הסוף. ממש תודה.
כשהיא שומעת אותו היא מכווצת גבות לרגע.
רגע, אתה במקרה אח של תהילה וייס? 
איך את מזהה עם הקרמי והקסדה?
היא סיפרה לי שאתה משרת כאן עכשיו, והקול שלכם כמעט זהה. וואי, אני מתגעגעת אליה, תמסור ד"ש. 
נעמה אוהבת ד"שים, אבל פתאום זה לא כל כך משנה. אני גם מתגעגע, הוא מעז לספר לה, איך את מכירה את תהילה? 
הדרכתי אותה באולפנא בשנה שעברה. היא דיברה עליך הרבה. יהונתן, לא?
יהונתן, כמו שאף אחד לא קרא לו מאז הברית. כן, יהונתן, יפה שאת זוכרת. ואת?
יעל. קטעים שזה אתה. 
ולאד מחליט שזה הרגע הנכון לסלסל בחרישיות האופיינית לו את הליריקה היפיפיה "אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת", של זמר האיכות הנודע ליאור נרקיס. שניהם צוחקים, והיא מסמיקה קצת. 
טוב, אתה תזכור למסור לה?
בטח. ממש תודה.
על מה?
העוגה, את יודעת. יאללה, סעי, מאוחר.
לילה טוב. היא שולחת חיוך אחרון ונעלמת. דווקא נוהגת לא רע, הוא חושב.

ולאד עוזב את הדוקרנים - ממילא הם לא עובדים כשצריך אותם - והולך לזלול איתו את העוגה. אז מה, וייס, ככה זה הולך אצלכם הדתיים? 
שתוק, הוא מרביץ לו ואוכל. דווקא לא טיפוס רע, ולאד. נוטה לשיר בזמנים לא נכונים, אבל חוץ מזה אחלה גבר. 

נעמה בטח סתם ישנה עכשיו, ולא אכפת לו בכלל. איזה בזבוז זה לישון, יהונתן חושב. צחי צועק עליהם מלמעלה שישאירו לו קצת, שמנים. עוד מעט שלוש. ולאד חוטף מכה מהבטונדה וממלמל לעזאזל. הלילה דווקא די יפה. 



סדנת פרוזה צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
שאני מחליט להמליץ על יצירה לפני שאני רואה את הסוף שלה. יש בזה משהו אפילו לא מקצועי. אבל הפעם ידעתי, עוד מהחצי הראשון של הסיפור, שזה צריך ללכת לחלון ראווה.
הכתיבה נעימה לעיניים. אותנטית. מאוד מאוד אותנטית, הייתי בטוח שזה מישהו מחיילי ביכורים. בכלל, סיפורי צבא באתר בדרך כלל מתפספסים, וככה ורק ככה הם צריכים להיראות (וכמה מתסכל שדווקא זה לא נכתב על ידי חייל... ותקני אותי אם אני טועה).

כשהמחשבות פרושות כל כך טוב והתחושה כל כך משכנעת, יודעים שכל משפט סיום יהיה מוחץ, כל אמירה תיתן תחושה של עומק ותשאיר טעם של עוד. לכן לא היה צורך להגיע לסוף בכלל. (אבל שווה בכל זאת).
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
אני עם הרגל בחוץ להקפות שניות, אבל הייתי חייבת לומר לך כמה נפלא זה וכמה נפלא זה לראות אותך הופכת לפרוזאית פשוט מעולה. (ואני בדיוק בדיוק עכשיו גם כותבת על חיילים, ככה שתדעי שהחרבת לי דבר או שניים, אבל גם פתחת פתח לכמה חדשים)

כתוב רהוט, נעים, נוגע. זה לא כבד ואין כאן מסר או קונספט. סתם סצינה פשוטה, וכאן הגדלות לכתוב יפה. מאוד צבאי: ואני מעריכה את זה בתור אחת שגם אין לה מושג מה זה דוקרנים. יש פנינים קטנות ומנוסחות היטב, ולמרות שלטעמי גברים משתמשים בהחלט בלעזאזל בלי לתהות פעמיים האם זו קללה, זה אפילו היה די אמין, חוץ מהתהיה האולטימטיבית: גברים, אנא השיבו בכנות, בכלל מסוגלים לחשוב על מישהי מעבר לחצי שנה? אני חושבת שהמנגנון של הקפיץ שלהם יכול להמתח עד שלושה חודשים וזהו.

בכל מקרה את מקסימה, ואני הולכת לקפץ לי. עד כאן הקפה אלף.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
אני תוהה לעצמי אם זה ילדותי או לא מקצועי להתרגש מכל תגובה גם אחרי שנתיים כאן. אבל לא אכפת לי. אני מתרגשת, וזה טוב, בעיני. אתם מרגשים, וזה הכי כיף בעולם.

הסיפור נכתב לתרגיל תחקיר בסדנת פרוזה. המשימה היתה (למיטב זכרוני הלקוי) לקחת נושא שאין לך שום נגיעה אישית בו ולכתוב עליו סיפור אישי, שיגרום לאנשים שכן נמצאים במקום הזה להזדהות. משהו כזה. אז לא, אני לא חיילת, בטח לא חייל.

תודה לשניכם, ותודה לסדנת פרוזה, ותודה לשלמה. אין אנשים כמוך.

כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
אז יהונתן,פנוי, תפוס, נשוי או נשוי פלוס ילד? או שאני איבדתי אותך או שבכוונה כתבת את זה מעורפל?

שו״מ
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
לראות אותך בהמלצות ולדעת שיש לי עכשיו כמה דקות של עונג.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
אהבתי את זה כבר בסדנה.
זה עדיין נהדר:)
אהבתי את המעברים בין המחשבות למציאות ואת המעברים בין המחשבות לבין עצמן ואת הדיוק.
(ורק כי אני לא יכולה להימע מלהיות קטנונית: האצבעות כמהות, לא כומהות).
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
שיש לי חלק ניכר בפן הצבאי, כלומר באמינות, של כל הסיפור.
אבל זו רק תחושה...

כסיפור - מפוספס קצת. הפי אנד זה חמוד, אבל זה גם צריך להגיד משהו, ובאופן כללי הנוכחות של הצבא עושה לי טוב ורע ביחד. הכתיבה, כתמיד, לא רעה בכלל, למרות שאתה מסוגלת ליותר בטופ שלך.

סליחה שאני מבאס קצת, אבל צריך להגיד גם ביקורת. השבח יגיע מעצמו...
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
(איפה נעלמת, את, אחרי הסדנה?)
אז נהניתי אז, ונהניתי לא פחות גם עכשיו, ואם זכרוני אינו מטעני הכנסת כמה שיפוצים קטנים, אני צודקת?
יופי של סיפור. ואני דווקא אוהבת את הסוף, למרות שהוא קצת הפי-אנד. הוא מתלבש יפה על הסיפור. הולם אותו.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
והתווית סדנת פרוזה לדעתי מיותרת.

חוץ מזה - מושלם. ממש.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
רק שאלה קטנה, עם מי שרתת במחסום עם זליג או עם ניק בלי ראש? בקיצור התכוונתי לומר שבצד התחקירי שכנעת מאד, ומבחינת התוכן והסגנון נהנתי. אין לי עוד הערות מחכימות, טוב מאד.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
כיף לקרוא סיפור כזה, הוא באמת טוב.

(ואם כבר אני מגיב: אני מרגיש פה נטייה מסוימת להעמדת האסתטיקה במרכז - במקרים רבים גם כאשר היא באה על חשבון שיקולים אחרים - כפי שלדעתי מתאפיינת הכתיבה של גרוסמן. אז אני אישית לא אוהב את הנטייה הזו, אבל... גרוסמן, יו נואו.)
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
כיף לקרוא אותו, אפילו בפעם המי-יודע-כמה.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
היופי העיקרי של הכתיבה שלך (גם בסיפור הקודם שפרסמת) הוא בתיאור זרם התודעה, שהוא אמין ומתוחכם ומתפתל ומיאש ומקסים וכל מה שזרם תודעה אמור להיות.

ובצד האמינות - כמעט בדקתי את הדפיוצר שלך לראות אם את גבר! אישית לא שירתתי, אבל תיארת את עולם הביני"שים לגמרי מבפנים.

השאלה של ידידי שמח ומבדח במקום - טיב היחסים ביניהם לא ברור.
כ"ב תשרי ה´תשע"ב  
אני עם רגל ושלושת רבעי הרגל (השניה) בחוץ.
אבל הייתי חייבת, ולא החזקתי מעמד.
זה מ ד ה י ם ! וסליחה שאני מגיבה בצורה קצת אינפנטילית, אבל מה לעשות הסיפור קנה אותי לגמרי וחוצמזה יש את העניין השולי של מנת משכל נמוכה וכו' , לא כאן המקום לפרט ;)
התענגתי.
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
היי! מגניב שהצלחת לכתוב סיפור אמין על צבא...הזכיר לי את סיפורי הצבא של יהודה, רק עם נימה אופטימית וקלילה יותר, אני משערת... אני גם תהיתי האם זה סביר שמישהו יחשוב על בחורה חצי שנה אחרי שהיא זרקה אותו. אני בספק אם קיימות אפילו בחורות בעולם הזה שייתקעו עם מישהו בראש למשך חצי שנה... מעבר לתהייה הקטנונית הזאת, באמת נהניתי מאוד מהסיפור. חמוד וכיפי. אני חושבת שהדרך שבה הצלחת לנסח את המחשבות שלו, בצורה שגם תצליח לעורר הזדהות וגם תצליח לא לייגע, היא אומנות.
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
נורא מאוחר אבל אני לא מתאפקת:

גנעדן- לא, אתה.
שו"מ- יהונתן פנוי בהחלט. אני חושבת שזה די מובהר. הוא מתגעגע, הוא לא יודע איפה היא בחיים בשלב הזה, הוא לא ילך לפגוש אותה.. זה די אומר שהם כבר לא ביחד, לא?
ואל- איזו מתוקה את.
שיר אחרי הגשם- הערות דקדוקיות הן ממש לא קטנוניות. טוב שאת אומרת, יתוקן. ותודה, שימחת.
יהודה- אוהו, אתה צודק. הייתי צריכה לציין קודם קרדיט לך על חלק מהמחשבות ועל האווירה הכללית. זה נכתב אחרי שיחה ארוכה אז אני מניחה שבמודע או שלא, הרבה נכנס לפה.
בנוגע לביקורת- אתה ממש לא מבאס, ביקורת זה טוב. אני חושבת שבאופן כללי כל הסיפור הזה קטן מאד. אין כמעט התרחשות, לא יריות ובלאגנים - הלב שלי לא בנוי ללכתוב עלילות כאלה - וגם הסוף קטן מאד. אין שקיעה ואין הליכה לעבר האופק, רק טיפה שחרור במחשבות. אז נכון שיש לי חולשה להפי, אבל לא בגלל זה לא הרגשתי צורך שזה יגיד מסר או יהדהד פאנץ'. זה סיפור קטן וזה לא ניסה להיות יותר מזה. אני מקווה שאתה מבין.
תודה לך, באופן כללי.
צ"ק- הו, תודה. כן, היו דברים ששופצו משם.
אברהם ואברהם- תודה.
פרט- אף פעם לא הסתכלתי על זה ככה, אבל אתה מאד צודק. יש משהו בדבריך, ואני צריכה לחשוב על זה. אני באמת מאד מושפעת מגרוסמן. ותודה.
שלמה- כבר ציינתי שאין אנשים כמוך.
שחר- תודה, חוץ ממה שכבר אמרתי
נדודים- איך שימחת, מקסימה.
לייאה- אל"ף כיף לשמוע ממך באופן כללי, בי"ת תודה. גימ"ל אף פעם לא הייתי גבר אז אני לא יודעת מה יכולת ההתמסרות הרגשית שלהם לאורך זמן, אבל נראה לי שגם אם קשה להישאר עם בחורה אחת בראש במשך חצי שנה, אם אתה לא נמצא בתוך מערכת יחסים אחרת קל להישאר בתוך הזכרונות ממנה. לא יודעת.

ושוב תודה לכולכם. אמרתי פעם שאיזה כיף שאתם?


כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
אז יש לי גם גאוה על הסדנה, לא רק סיפוק.
למרות שזה לא הוגן, כי הסיפור הגיע לסדנה כשהוא כבר בשל, ו*אני* על כל פנים, לא תרמתי לו הרבה.

בזמנו השתשמשתי בו כדי להדגים לחבר'ה שלי מה זה מוטיב. זו אמורה להיות עוד מחמאה, ככל הנראה.

אני מסכים עם יהודה שהסוף קצת שמח מדי, אבל אני לא באמת רואה איך היה אפשר לסיים ממש אחרת. זה באמת סיפור קטן.

אני לא מבין אתכם, יש בנים שבדרך כלל לא אומרים לעזאזל, וגם כאלו שחצי שנה אחר כך עוד מסתובבים עם קשר בראש, בטח אם זו שמירה ארוכה ארוכה.

אה, ואני בעד התגית.
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
ואם יורשה לי, אגיב לתגובות שקראתי:
זלי"ש: אממהמ. כדבריך לגמרי.
Bea: בהחלט, למה לא (מן הסתם לא כל אחד ולא על כל אחת, אבל זכורה לי תקופה שאני בהחלט כן. אם כי לא בצורה השקועה שמתוארת בסיפור. תיאורטית אני לא רואה סיבה שלא, אבל זה כנראה נדיר יחסית).
ארגמון: שתזכה לראות עוד הרבה סיפורים כאלה צומחים אצלכם בסדנא, ויוצרים כאלה שמשתמשים בה. אמן!

רו"ש: נהניתי מהקריאה מאוד, כמובן שההמלצה ראויה וכמובן שיש מה לשפר. אז מה. והעובדה שהסיפור הזה יצא במסגרת תרגיל תחקיר מעצימה רק במעט את הפלא, אבל גם את זה היא עושה.
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
אולי זה יבאס קצת? לא נורא....

הסיפור הוא בעיני לא על צבא, אלא על געגוע. הצבא משמש רק כתפאורה - בצורה מאוד טובה, אבל לענ"ד הוא לא העיקר. (בניגוד לסיפורי הצבא של זליג למשל, שמדברים דווקא על דברים שקורים רק בצבא, עם דמויות-צבא, ועלילות-צבא).

אז - שוב, קטנוניות בנוגע לתגיות, אבל זה חשוב בעיני, כי זה אומר משהו על היחס לסיפור - אני הייתי מציע להוסיף תגית געגוע, או אהבה.
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
לסיפור, אבל בעצם קשור מאד:
יקירתי, היכולת שלך לראות את הדברים מבעד לעיני אנשים אחרים, או אם תרצי - לספר אותם מבעד לעיני אנשים אחרים, היא יכולת מופלאה שיכולה לתת לך ולאחרים סביבך הרבה מאד.

אני שמחה לקרוא את הסיפור הזה כאן, שמחה שאת מרגישה שהסדנא הועילה לך [כן, קצת נחת אף פעם לא תזיק לי]. שמחה שגם אחרים חושבים כמוני, שהוא טוב, ולכן הומלץ.

תמיד יש לאן להשתפר, כמובן. ואת תעשי את זה. אם רק תרצי.

ויישר כוחך על התגית.
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
רק את מסוגלת לשים תגית כזאת
נדמה לי שעמדתי על מה אהבתי, זאת לא העלילה, גם לא הסצינה. זאת הדרך. הדרך בה הכל עובר, קצת האווירה, אבל בעיקר המחשבות + בחירת המילים ובניית המשפטים, הגעגוע (ומה שכתבת בפורום), ובעצם, הדיבור. שלך. (אגב, המהלך מזכיר במידת מה סיפור של יאיר ג').
ויותר מכל, התגובות שלך ליצירות שלך.

אגילאר, גם יהונתן, חשב עליה יותר מחצי שנה רק בגלל שהוא בצבא, וגם הוא רק ראה מישהי -
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
אתמול קראתי את זה בשתיים בלילה, וזה נתן לי השראה לכתיבה אחרי הרבה זמן שהיא לא באה, כמו תמיד אחרי שאני קוראת פרוזה טובה.

וחוץ מזה-
חושבת ירח-איזה יופי.
והלעזאזל הזה מוסיף.
וקרעת אותי עם הליריקה היפיפיה של ולאד.
ובאמת מגניב שהצלחת להיכנס לראש של צבא.
ו...תמשיכי לכתוב, טוב?


כ"ד תשרי ה´תשע"ב  
הייתי כותב את הסיפור הזה בעצמי, קלעת לתחושות מדוייקות של חיילים (הכי התלהבתי מהבקיאות בשירים...)
כ"ד תשרי ה´תשע"ב  
יש פה קליעה מדהימה לראש, לרגש ולאווירה, של כותבת שכנראה לא מכירה את זה מחוויה אישית - כל הכבוד.
כ"ה תשרי ה´תשע"ב  
עכשיו שלוש בלילה ואני לא מסוגל לסיים את הסיפור. אבל עד עכשיו הוא מענג ולא מתיימר בצורה החיובית, המאפשרת. אני אוהב את הקונספט של מחשבות זורמות, נפתלות בין שיחות. השילוב ביניהן עדין.
זה מענג.
כ"ה תשרי ה´תשע"ב  
איך התבגרת
(כמה יצירות כאלה ברצף, כמה חודשים, ואולי אתרגל חח)

יפייפה. ותודה על הסיום, קיוויתי למשהו כזה

בקשר לד"שים- יש שיר מתוק של דוד הרבנר כמדומני (אם ככה מאייתים את השם משפחה שלו) שהזכרת לי, אסוציאטיבית

רק אישור קריאה, ועוד אחזור בל"נ להגיב
כ"ט תשרי ה´תשע"ב  
תודה והכל.

ארגמון- אולי הסדנא לא שיפצה אותו הרבה, אבל היא הרתה אותו, אז בכלל. ואכן הוחמאתי, תודה.
גדי- אתה מוכן להיות ספציפי? מה היית משפר?
אברהם- אל"ף אתה די צודק, בי"ת אני מעריכה את שימת הלב. גימ"ל תייגתי כל כך הרבה יצירות תחת "געגוע" שאני מנסה להתחמק מזה, אז אל תהרוס, טוב?
אוליב- (כי גם זה לא קשור, אבל זה מה שאני רוצה לומר לך)
גנעדן- שוב תודה. ולמה אתם כולכם כל כך מיואשים מגברים, הם די בסדר, חלקם.
ליל כוכבים- איזו זכות זו לתת לך השראה.
שיבקוץ ומעט מן האור- אוה, תודה. ריגשתם.
ילד.- בערך כנ"ל.
אוושתי- אוי, בבקשה אל תגידי שהתבגרתי. תודה לך ואינספור געגוע (לא דקדוקי ובכל זאת).

|פרחים כאלה של סתיו, כמו אלה שממלאים את העצים שרואים מהמרפסת בדירה: ורוד-עתיק-אפרסק, צובעים את העלים הירוקים בקסם. עוד כמה שבועות הם יציפו את המדרכות כמו נהר וימלאו את האוויר כמו גשם. אוה, גשם. כמה היורה היה יפה היום, למרות שהוא הקדים.|


כ"ח כסליו ה´תשע"ב  
אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לסיפור הזה, בין יציאות הקו... מדהים - מדהים - מדהים איך את קולעת לתחושות (ובוודאי לאווירה). זה סיפור שאני שוקל ברצינות להדפיס ולתלות בפלוגה. זה לא ה'אמינות', זה ההזדהות!
לדעתי אין פה שום דבר קיטשי, לא צריך לפחד מסוף אופטימי (לצורך העניין, פה האופטימיות היא גם חלק מהאמינות), ולא כולם שותים את הקפה שלהם כ"כ מר כמו ניק בלי ראש. חוץ מזה, ההפי אנד פה מאוד מדוד ופתוח.
כ"א אדר ה´תשע"ג  
כשאחד הדברים שיותר נהניתי מהם היה זה שפשוט נזעק מזה שאת בחורה רגישה ולא חייל שבוז.

[כן כן, אני יודעת. יש גם חיילים רגישים ואולי כתבת בדיוק אחד כזה, וכו'. אני נהניתי להבחין בנקודות השונות פה בזה שהכותבת היא את ולא חייל אמיתי.]

הדבר המגניב השני היה שעוד לפני שקראתי את התגובות חשבתי על זה - שהחייל שלך מזכיר לי את החיילים של ניק.


והדבר האחרון הוא שהסיפור הזה פשוט בנוי נהדר. הכל בו במידה, לטעמי.

[והאחד-אחרי-האחרון - במסר]
כ"ג ניסן ה´תשע"ג  
זה יהיה שקר, אבל עד לאיפה שהגעתי (שזה מכובד מאוד ביחס לשעה+ ררמת הערנות שלי) אני מוכרח לציין שנהנתי.

אהבתי בייחוד את התהייה ביחס לחוסר ודאות המחר ביחס לשלשום, אבל להתייחס רק להתחלה זה מעפן, אולי לפעמים כדאי לשקר...
י"ב אייר ה´תשע"ג  
וזה מדהים. אם לא הייתי רואה אותך, לא הייתי מאמין שבחורה צעירה יחסית כתבה את זה. לא מאמין. היכולת הזו להיכנס במלוא מובן המילה לנעליים של דמות שונה כ"כ מרשימה מאד. זו יצירה ברמה אחרת.
מזכיר את המינגווי, אגב, וממני זאת מחמאה גדולה מאד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד