בנושא
בכרם
חדשות
 
קהלת / איתי אליצור
בביכורים מאז י"א תשרי ה´תשע"ב

 

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם

לְשֵׁם מַה יָגֵעַ וְעָמֵל

אֶל עֲפָרוֹ יָשׁוּב וְנָדָם

הֲבֵל הֲבָלִים הַכּ‎ֹל הָבֶל


וְגַם הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ

לְשֵׁם מָה יַעֲמ‎ֹלוּ

הֵן אֵין יִתְרוֹן לָהּ

וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הָהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ


וְגַם אִם יִתְרוֹן לָהּ

וְהִיא תוֹסִיף לְעַצְמָהּ

הִיא לְעַצְמָהּ וְעַצְמָהּ לְהֶבְלָהּ

וְהֶבְלָהּ יוֹסִיף לְעַצְמָהּ


אֵין יִתְרוֹן וְאֵין מַטָּרָה

וְהַכּ‎ֹל סוֹבֵב בְּמַעְגָלִים

כִּי אִם תֵּעָדֵר - לְמִי חַסְרָה

הַכּ‎ֹל הֲבֵל הֲבָלִים


גַּם אִם הִגְדִּילוּ מַעֲשֵׂיהֶם

תֵּצֵא רוּחָם יָשֻבוּ לָאֲדָמָה

וַיְּכַלּוּ בַהֶבֶל יְמֵיהֶם

אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה


וְאַחֲרֵי שֶׁנִּמְצֵאנוּ לְמֵדִים

שֶׁאֵין יִתְרוֹן לָאָדָם בְּחִיּוּתוֹ

נִמְצָא שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּלִי לֵאל‎ֹהִים

וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ

סוכות קהלת

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיתי אליצור
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב תשרי ה´תשע"ב  
מה הקשר לסוכות...

וקצת לא הסתדר לי עם ה"נמצאנו למדים"
באמצע.
המסקנה יפה, אך ההגעה אליה בצורה כזו "לימודית"
נראית לי קצת לא קשורה. במחילה..
י"ב תשרי ה´תשע"ב  
הקשר לסוכות הוא שבסוכות קוראים את קהלת.
אפשר גם להאריך בהסברים מדוע בסוכות קוראים את קהלת, אך לא אעשה זאת כאן.
איך עולה המסקנה מתוך קהלת? זה ארוך. אכתוב זאת כאן בתמצות (שגם הוא יהיה לא קצר יחסית לתגובה על שיר), אבל כמובן שיש הרבה מה להאריך. את השיר כתבתי בעקבות סדרת שעורים שנתתי על קהלת.
כאמור, השעור הכללי בתמצות הוא:
אחת השאלות שמטרידות, או לפחות אמורות להטריד, כל אדם חושב, היא מה המטרה. לשם מה אני קיים, לשם מה העולם קיים?
זאת השאלה המטרידה את קהלת. הוא כתב מגילה שלמה וארוכה המוכיחה שהכל הבל. היא פותחת ב"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, היא בוחנת את העולם על מרכיביו, ומסיימת במסקנה: הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל.
קהלת נותן את לבו על כל אשר נעשה תחת השמש, והוא רואה שהכל סובב במעגלים לריק. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. השמש זורח בבקר ע"מ לשקוע בערב ולשוב ולזרוח מחר. מהי התכלית בכל זה?
כמובן שהפתיחה בה פותח קהלת העוסקת בתכליתם הבלתי מושגת של כחות הטבע, אינה אלא הקדמה ומשל. את רוב המגילה הוא מיחד לשאלה לשם מה האדם חי ועמל. האדם רץ ויגע במעגלים כמו השמש כדי להשיג את לחמו כדי שיוכל למחרת לקום שוב ולרוץ ולהתייגע. לשם מה כל זה. גם אם ישיג יתרונות חומריים למכביר, סופו וסופם שיאבדו. סופו שישוב גופו אל עפרו כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה כשהיתה, ומאומה לא ישא האדם בעמלו. וא"כ: בשביל מה כל זה? הכל הבל.
המוות הוא נושא מאד מדובר במגילה. אך הוא לא הטענה המרכזית. קהלת מרבה לדבר על כך שהכל הבל גם במקום שבו הוא איננו מזכיר את המוות. הטענה המושמעת היא האם בכלל יש תכלית לקיום האדם והעולם, או שאין הוא אלא מערכת הסובבת סביב עצמה שנבראה מפני שנבראה ותשוב ותחדל מפני שהיא חדלה.
מסקנתו של קהלת היא שהכל הבל.
נספחים למגילה
ואולם, אחרי שמסיק קהלת שהכל הבל, מוסיפה המגילה עוד שני נספחים, הראשון הוא תולדות חייו ומפעליו של האיש, למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה, וכו'. כלומר: חייו של קהלת עצמו לא היו הבל. והמגילה מסכמת "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע". האמירה "כי זה כל האדם" מלמדת שיש איזו משמעות לאדם, שאפשר לומר עליה שהיא כולו.
מה גרם לשינוי. איך פתאום חדל האדם להיות הבל הבלים ונעשה בעל משמעות?
הגישה לשאלה
המפתח לפתרון הוא בשאלת הגישה, מהי הגישה שבה אנחנו באים לענות על שאלת המפתח, לשם מה אנחנו חיים.
כדי לבאר את הענין אפתח בניסוי קטן, שערכתי בעבר בקרב קבוצה של תלמידי ישיבה גבוהה. בקשתי מהמשתתפים שיחוו את דעתם על מדת הסכמתם עם כמה משפטים. בין היתר הם התבקשו להביע את דעתם על המשפט "האדם לא נברא לחנם, לכל אדם יש מטרה ותפקיד חשובים שלשמם נברא, אלמלא אותה מטרה לא היה נברא". וכן על המשפט "היו משימות ותפקידים חשובים להעשות, ולכן ברא הקב"ה כלים לכך, גזרה חכמתו לברוא את הכלים עם שתי עינים, שתי רגלים, שתי ידים, גוף ונשמה, כדי שימלאו היטב את תפקידם". המשפט הראשון זכה להסכמה ופופולריות גבוהים בהרבה מהמשפט השני, אע"פ שלמעשה שניהם אומרים בדיוק את אותו הדבר. (למען הדיוק: המשפט הראשון קבל את הציון הממוצע 9.33 והשני קבל את הציון הממוצע 3). מדוע זכו שני משפטים זהים לחלוטין לשני ציונים הפוכים לחלוטין? ברגש וברצון, קל יותר להסכים למשפט המציג אותך כדבר חשוב מלהתחבר למשפט המציג אותך ככלי שחשיבותו משנית למשימתו. הרצון המניע את קהלת הוא להצדיק את המשפט הראשון מבין השנים, להכיר בכך שהוא דבר חשוב, שהרי יש לו מטרה חשובה, שהוא לא חי לחנם, ומכך הוא מתיאש. אם לא תראה את העולם כפי שהוא מוצג במשפט השני, לא תוכל לקבל את המשפט הראשון, שהרי שניהם אומרים בדיוק אותו דבר. הדרך לקבלת החשיבות המופיעה במשפט הראשון, היא לראות את העולם כמו שהוא מופיע במשפט השני, זהו קהלת. (כמובן שאפשר ללמוד מכאן הרבה מאד גם על דרך ההתנהגות האנושית, שאינה פועלת בהכרח ע"פ הגיון. האדם מסכים עם משפט אם תשוקותיו מובילות אותו לרצות שהמשפט יהיה נכון, ולא אם ההגיון מחייבו. לכן יכול האדם גם להסכים בו זמנית עם שני משפטים סותרים לחלוטין, אם שניהם ינוסחו בצורה שמפתה להסכים איתן. האדם חיב ללמוד לשקול דברים בהגיון, שאל"כ ילך שולל אחר תאוותיו).
המטרה חיבת להיות קודמת לאדם. אם האדם קדם לה, נמצא שהיא נבראה עבורו, וא"כ אינה מטרתו. מי שממציא לו תכלית, נמצא שהוא התכלית של תכליתו, ולכן שניהם מיותרים, והכל הבל.
נמצא שיש כאן פרדוכס מסוים. תוכל להכיר בכך שיש לך תכלית, רק אם תגיע למסקנה שאתה הבל. כל עוד אתה המטרה, ומטרתך היא להוכיח שיש לך מטרה, לא תוכל. אם דבר הוא המטרה של עצמו, כלומר שהוא תלוי בעצמו, וא"כ אין לו שום אחיזה ושום הצדקה. כל דבר שקים למען עצמו, הוא בעצם מיותר. לעמת זאת קהלת, דוקא מפני שהגיע למסקנה שהוא הבל, נמצא שהוא לא תלוי בעצמו. וא"כ אינו הבל.
הבסיס לתפישת העולם
מכאן מסיקה המגילה שהתכלית היא האלהים. במבחן האלהים נבחן מה טוב ומה רע. וכאן יש להקדים כמה מילים על התפישה האלהית בקהלת. קהלת, בניגוד לספרי התנ"ך האחרים, אינו מזכיר את ה' בשמו, אלא רק בשם "האלהים", בד"כ בה' הידיעה. כלומר: הוא אינו מדבר בהכרח אל קהל המכיר את ה'. דבריו מיועדים גם לאזניהם של אנשים אחרים, אבל יש בו אלהים המוכח בהכרח, בורא העולם. ואת קיומו אפשר להוכיח: אנו, בעזרת המדע שפיתחנו, מסוגלים להסביר את היווצרותו של כל דבר מִדבר שקדם לו, אך אין בכח המדע להסביר את עצם הקיום; גם אין בכח הכלים השכליים של המוח האנושי להסביר זאת, מפני שאם יוסבר דבר ע"י דבר שקדם לו - נצטרך להסביר את קיומו של הדבר הקודם עצמו, וכן הלאה. לכן לפי ההגיון האנושי לא יתכן קיומו של העולם, של מחשבות, של עשיה, של דמיון וכו'. העולם אמור להיות לא-כלום, וגם הידיעה שהעולם הוא לא-כלום לא קיימת, כי אין מי שידע. אך העובדה שיש קיום מעידה על קיומו של כח שהוא מעבר לגבולות תפיסת השכל האנושי. כח אינסופי שאינו תלוי במקום ובזמן, ושנמצא מחוץ לשרשרת הגורמים והנגרמים.
כך ענה קהלת גם על שאלת המטרה: אנו יכולים להסביר מה מטרתו של כל דבר, אבל אז נצטרך למצוא את מטרת המטרה וכו'. קהלת מוכיח שכל שרשרת הגורמים והנגרמים, המטרות ומטרות המטרות, הן הבל. ולכן צריך להעמיד את הכל במחן כח האלהים האינסופי שהוא מחוץ לשרשרת הזאת.
מבחינה זאת מעניין להעמיד את קהלת מול הפילוסופיה המודרנית של דקארט. דקארט הלך בדיוק בכוון ההפוך מזה שקהלת מוביל אליו. (אולי אפשר לומר שזהו הכוון שקהלת בוחן ושולל לאורך כל המגילה). דקארט אומר שהדבר היחיד שעליו אפשר להתבסס וממנו אפשר לבחון את העולם, הוא אני. אני הדבר היחיד שבודאות קיים, מממני אפשר אולי להוכיח שיש גם אלהים. (אגב, בהוכחה דומה מאד לזאת שהוזכרה כאן). אבל קהלת שולל בדיוק את הגישה הזאת ואומר הפוך: אם תתחיל את חשיבתך מעצמך תמצא שהכל הבל. משמעות תהיה לך רק אם תביא כל דבר במבחן האלהים.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד