לבושים שבתית,
מעוטפים בטלית,
פוסעים בעדנה
לתפילת שחרית.

נפתח הסידור, ומילות התפילה,
מתנגנות להן בקול מסתלסל.
נפתחים הלבבות, ופסוקי דזמרה,
עולים הם למעלה אֶל אֵל.

תוך כדי כוונות בתפילת שחרית,
הבוקעת חומות ושערים.
נשמעות מבחוץ, מכיוון הדלתות,
רקיעות והמיית דיבורים.

בסערה נכנס אל אולם התפילה,
נחומי – עב כרס חייכן.
בכבדות מתיישב, הכסא קצת חורק,
לפתיחת ההצגה הוא מוכן.

מעלעל בסידור, את העמודים הוא סופר,
מזמזם מנגינות כה יפה.
בין שיניו עוד תקועות חתיכות העוגה,
על שפתיו עוד עיגול של קפה.

מוציא מאי-שם תוך "וזאת התורה",
עיתון חדשות של שבת.
מרפק לזאבי, שהתחיל מתעניין,
בדיווחים הטריים מצרפת.

קליפות הגרעינים פגעו בראשו,
של צביקה, שהסתובב אז בכעס.
והיה חייב לתקן את אותה השמועה,
על שטרנבוים שהחליף ת'ניו-באלאנס.

"לא שמעתם?!" – כך נחומי בפלא,
"זו שמועה שכבר רצה שבוע!"
"בבית של שוורצבאום נוּ שוֹיְן, אַ גֵוַואלְד...
בחיים לא היה כה גרוע!"

"הילד – נו מה שמו, שה' יעזור,
ברח מהדת וחזר בשאלה.
עזב את הבית, יותר לא יחזור,
יצר אווירה מגעילה". 

"אָה... אוּרי, הוא בושה לאומה!"
עוזי בזעם צודק כך מֵטיח.
"איך יכול היה להוריד ת'כיפה?"
ומכניס אז אל פיו עוד גרעין אבטיח.