המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אחת מתשע / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז י"ט אלול ה´תשע"א

אני צריכה לברוח. שקד מחייכת חיוך מנומס ומנסה להסביר לעצמה בסבלנות ובהגיון שבריחה היא לא אופציה כרגע, וגם אין לה סיבה. החדר סביבה מרווח. תמונות מכסות את הקירות - ירושלים, לוח שנה מעוצב, מכתבי תודה ממוסגרים מתלמידות לשעבר. מחזור ט"ו כבוד מעריך את התרומה החינוכית. כמה נפלא. השולחן עשוי פורמייקה בהירה, ועליו קופסת סוכריות שאף פעם לא נגמרת, אומרים שהנס של באר מרים פועל עליה. הגיוני, ניסים קורים, לא? מחשב חדיש בגבו אליה, כמה מסמכים רשמיים מפוזרים. היא יושבת על כיסא די נוח, ועל כיסא מנהלים מולה הרב טל נשען אחורה ומחייך בחזרה.
כשהקצוות של השפתיים שלו מתרוממים התשוקה לברוח מתחזקת, אבל היא נשארת לשבת במאמץ עילאי. זה הרב טל, היא מזכירה לעצמה בחדות. זה שהסתכלתן עליו מלמטה בכיתה ז´, זה שבכיתה ח´ התנגשת בו פעם במסדרון ומאז התפדחת ממנו חצי שנה, זה שבכיתן לו על השישית שהרסו לכן את האולפזמון. זה שלפני כל חופשה מכנס את כולן באולם ספורט ואומר דברי תורה ופרידה בקול אבהי. הרב טל, היא מזכירה לעצמה.
מה יהיה איתך, שקד? הוא שואל אותה ומביט בה במבט רך. העיניים שלו, כהות וגדולות, בעיניים שלה. היא צריכה לברוח.
אני בסדר, הרב. תודה על האיכפתיות, באמת. הכל בסדר.
הוא פשוט ממשיך להסתכל עליה. הצילו.
הרב, אתה יודע, התבגרות. אני לא התלמידה הראשונה שלך, נכון? היא תוהה לעצמה מי יגיע ראשון אם הם יזנקו ביחד לדלת. לא שזה יקרה - יש לה מספיק הגיון כדי לדעת את זה - אבל רק ליתר ביטחון, היא זזה עם הכיסא מטר ימינה.
שקד, את רוצה לספר לי למה לא הופעת לאף שיעור תושב"ע בחודש האחרון?
הרב, אני דיברתי עם הרב אורון. זה בסדר, למה זה היה צריך להגיע אליך?
כי גם לא הופעת לאף שיעור מחשבת.
הרב, כולן מבריזות ממחשבת -
וגם לאף מתמתיקה. הייתי כועס עלייך, אבל את יודעת מה מעניין?
מה.
שבכל השאר אין לך אפילו חיסור אחד. כל המורות אומרות שאת תלמידה למופת ויותר מזה. אני מתקשה להבין מה קורה כאן.
תחשבי מהר, היא פוקדת על עצמה. אבל במקום זה היא רק זועמת. עליו ועליה. איזו מטומטמת, היא היתה יכולה לדעת שיעלו עליה.
הרב, אני מצטערת, זו פשוט תקופה קצת קשה ו-
קשה באופן סלקטיבי, לא? איך את מושלמת במשהו אחד ופשוט לא מופיעה במשהו אחר?
החדר סוגר סביבה. רק הוא והיא שם והיא לא מצליחה לחשוב. הוא די רחב, הרב טל, תשעים ומשהו קילוגרם, בהערכה גסה. תשעים ומשהו זה המון כח. היא צריכה לברוח. זה הרב טל, תתאפסי על עצמך, היא כועסת וזה שוב לא עוזר לה.
מעניין, הוא שואל. מה משותף לתושב"ע, מחשבת ומתמתיקה?
שאת כולם מלמדים גברים, היא לא אומרת לו.

נו, מה הוא רצה ממך? שנים אני מחכה לך, יעלי מרביצה לה רכות במסדרון. שקד בקושי שומעת אותה מרוב הקלה. האוויר, קריר ומלטף, נע שוב סביב פניה.
כלום, סתם איזה ספח שאני צריכה להחתים את ההורים שלי. היא תוהה לעצמה בעגמומיות למה רק עכשיו כושר ההמצאה שלה היה יכול לחזור.
טוב, את באה?
לאן אנחנו?
יש אצלי יומולדת לרננה, העיניים של יעלי זוהרות כשהיא מספרת. שיא המושקע, רעות ארגנה. תבואי!
מי יהיה?
ממ... שירה, הודיה, תמר, אלעד -
הזמנתן גם את הבנים?! הקול שלה עולה אוקטבה.
למה לא?
תפסיקי להסגיר את עצמך, היא נוזפת בעצמה. אין סיבה מיוחדת, היא אומרת ליעלי בקולה הרגיל. סתם זה מוזר.
למה מוזר? שואלת יעלי ופתאום שקד קולטת שהיא זורחת אפילו עוד יותר מהרגיל. היי היי היי, היא שואלת בקול הכי מסוקרן שהיא מצליחה להפיק, מישהי כאן שכחה לספר לי משהו?
יעלי צוחקת, ושקד כבר יודעת שבכל הדרך הביתה היא עומדת לשמוע על ידידיה. היא תמיד ידעה שעומד לקרות ביניהם משהו, אבל לפני חודש בערך הפסיקה לעקוב. טוב, היא כבר יכלה לדקלם בעל פה מה היא עומדת לשמוע: הוא חתיך, הוא צדיק, הוא פשוט מושלם. ולפני שבועיים אחרי הישבץ נשארנו איכשהו, אני פשוט לא יודעת איך זה קרה, תספר יעלי בקול נלהב, משמים נטו, אני אומרת לך, וזה כל כך זרם, שעות, ואחרי זה הוא התקשר ואיך הוא התפדח, זה היה כל כך חמוד.
בלה בלה בלה, שקד לובשת את ההבעה המקשיבה שלה ומשמיעה וואו ואהה במקומות הנכונים. לעזאזל איתו, לא היה יכול לחכות עוד שבועיים, עכשיו כל הבנים יהיו ביומולדת של רננה מה שאומר שהיא, כמובן, לא.

לא, יעלי, לא אכפת לי שיהודה יהיה שם. נו, זה בסדר! פשוט אין לי מצב רוח כל כך. תגידי לה שאני ממש ממש מצטערת ושפוּל מזל טוב, ושאני אוהבת אותה. נו מה את משכנעת אותי, את כך או כך רק מתה לבלות שם עם ידידיה. יעלי חובטת בה והיא חובטת בחזרה. כמה ידידותי. ביי מאמי, יעלי נעלמת בשובל צחקוקים והיא סוף סוף לבד. את המטרים בין הבית של יעלי לשלה היא עושה מהר. ראש כפוף, ידיים קפוצות בצידי הגוף. אני לא נחמדה ואתם לא רוצים להתעסק איתי, אומר הפרצוף שלה. ליתר דיוק זה מה שהיא קיוותה שהוא אומר. מה שהיה יותר סביר שהוא אומר זה אלוקים, אני מבועתת. כאילו שאלוקים עוזר במשהו כשצריכים אותו.

אחות! שחר פותח לה את הדלת בחיוך רחב.
חזרת! היא רוצה לחבק אותו אבל יודעת שהוא רק יובך. מה, כבר לא צריכים מ"כים בתותחנים?
צריכים, רק שהמ"כים בתותחנים צריכים הביתה. נו מה את עומדת בדלת, תרגישי בבית, הוא קורץ לה.
תודה על האישור. היא זורקת את התיק על הרצפה בדיוק איפה שאמא שונאת, את הנעליים בועטת בכיוון הכללי של החדר שלה ובאותה התנועה היא פותחת את המקרר. נשארה עוגה משבת?
שחר טופח על הבטן שלו ומחייך. ככה את מכירה אותי? אין ניצולים, תאמיני לי.
שמן. נו, תארגן משהו לאכול, אני גוועת.
מי היה מאמין, שחר מקדיר את פניו באופן טרגי משכנע, החייל המותש חוזר הביתה והוא זה שצריך להכין אוכל לאחותו הקטנה המפונקת.
אתה מפונק. אבא בבית?
ישן. אמא עוד מעט חוזרת. ספגטי הולך?
ספגטי רץ.
היא סוף סוף מוגנת. זה זמני, כמובן, כי כשהיא תצא זה שוב יתנפל עליה. אבל מי חושב על זה עכשיו, עכשיו היא בבית ושחר איתה, וגם אבא ישן ובצריחה אחת הוא בטוח יתעורר, זה בדוק. זה באמת בדוק, היא ניסתה את זה פעם, בלילה מסוייט במיוחד. עכשיו היא לא מפריעה לו לישון, רק מכינה רוטב לספגטי ומרביצה לשחר שמקניט אותה.
נו מתי את כבר מביאה איזה חתיך הביתה, נמאס להיות הגבר היחיד במשפחה.
ומה אבא? השכנים ממול?
נו, הגבר היחיד מתחת לגיל מאה. שתי אחיות, ואף אחת מהן לא יכולה לארגן לעצמה איזה חבר.
לא יכולה?! ברור שאני יכולה. לא רוצה, אל תעליב.
הייתי מתווכח איתך, אבל את יודעת את מי פגשתי באוטובוס לכאן?
את מי?
הוא עושה עצירה דרמטית ואז מגלה בחדווה - יהודה גולדמן.
יהודה גולדמן. הוא רק אמר את שמו וכבר היא יכלה לראות את הדמות שלו חיה מול העיניים באמצע המטבח. לסת רבועה עם זיפים ראשוניים, עיניים מלאות מבע, שיער קצרצר בהיר. יהודה, כמה כאב לה המרחק שיצרה ממנו, נואשת.
נו ו, היא אומרת בטון של למה זה אמור לעניין אותי.
נו והוא מתיישב לידי, מדברים קצת, ואז הוא אומר לי שחר, מה אני אעשה עם אחותך?
פתטי, היא אומרת ומקווה שזה לא היה נשמע דומה מידי להצילו.
שום פתטי! המדריך הכי שווה בצוות, כל החברות שלך דלוקות עליו מכיתה ד´ ואת מי הוא רוצה? את אחותי. רק מה, זה לא מספיק טוב לה, לפרינססה-
אני לא רוצה חבר עכשיו. הקול שלה קשה וקר באופן שמפתיע אפילו אותה.
שחר נרתע. הכל בסדר, אחות?
היא לובשת את החיוך הרגוע שלה במאמץ משהו. הכל טוב, פשוט לא בא לי טוב עכשיו כל הרומנטיקה הזו. מה נהיה, שנים התפדחנו אחד מהשני ופתאום תוך חודשיים כל הצוות בזוגות.
את בטוחה? אף אחד לא פגע בך?
הייתי רוצה לראות מי ינסה, היא מחייכת בכח.
נו, ככה אני אוהב לשמוע אותך, הוא מרביץ לה על הכתף ונרגע. בכל אופן, היהודה הזה, את צריכה לנסות לפחות. הוא אחלה גבר, באמת.
רגע, היא פתאום מתעניינת, אז מה אמרת לו?
מה אמרתי לו בקשר למה?
בקשר למצב החסה בשוק. בקשר אלי, קרציה!
אמרתי לו שלא ידאג כי אין לך בנים אחרים בראש, רק שיוריד פרופיל לאיזו תקופה כי עובר עלייך משהו.
עובר עלי מה?
נו באמת, שקד. את אולי יכולה לעבוד על כל העולם אבל לא על אחיך הגדול. אני מכיר אותך יותר טוב מאותי.
לא עובר עלי כלום, שחר. לעזאזל, היא חושבת. לעזאזל, לעזאזל!
אם אני הייתי כמוך כבר חודש ואת לא היית שמה לב הייתי מתאכזב ממך.
היית כמוני איך? הכל כרגיל, אתה רואה! היא מקווה שהוא לא שומע כמה הקול שלה נואש. הכל כרגיל, כל יום היא עובדת על זה. מבלגנת את החדר בכוונה וזורקת את התיק בסלון ועושה רעש עם הגיטרה כאילו זה מעניין אותה עדיין. הכל כרגיל, כל החברות שלה יסכימו עם זה, היא צוחקת בקול רם כרגיל ומקשיבה לשטויות שלהן כאילו היו סודות הגרעין האיראני, ורק ליד בנים היא מוזרה קצת בזמן האחרון, תגיד יעלי, אבל זה רק כי היא סוף סוף מבינה כמה היא רוצה את יהודה, ועכשיו היא נזכרת להתפדח. תסמונת ידועה, באמת. זה יעבור לה. היא הכי בסדר, יאשרו גם המורות שלה, תלמידה למופת, רק מבריזה קבוע משלושה שיעורים במערכת, קצת מוזר. טוב, כל אחת וההתפרעויות הקטנות שלה, ככה זה תיכון, צריך לקבל את זה בהבנה. הכל כרגיל, אפילו הרב טל השתכנע, רגע לפני שהיא היתה בורחת לו מהחדר ולא חשוב מה יהיו התוצאות. ממחשבת היא מבריזה כמו כולן, במתמתיקה היא רוצה לרדת לארבע (מורה נוראית יש להן, אבל מורַה), ועם הרב אורון יש לה הסכם שהיא לומדת את החומר לבד כי בכיתה היא משתגעת. הכל כרגיל, באמת.
שקד, הוא פתאום מחבק אותה, והיא כל כך מופתעת, חיבוק משחר, מגיל שש לא היה לה דבר כזה. אחות, הוא אומר לה והקול שלו רך ומרגיע, זה בסדר, זה לגיטימי, את מתבגרת וקורים לך דברים, את לא צריכה לדבר על זה, אבל אני פה תמיד, את יודעת.
היא מנגבת דמעה אחת מהר מהר. היא לא בוכה, מה פתאום, אין לה על מה לבכות. לא עובר עליה כלום- היא מתבגרת, זה לגיטימי. זה בסדר. בדיוק ככה. הוא צודק, שחר, הוא טועה הוא טועה את צריכה לספר, את לא, הוא צודק, הכל בסדר איתך. את זוכרת איך זה עובד, היא מזכירה לעצמה את מה שהחליטה לפני חודש כבר, אם לא תדברי על זה זה יעלם, מתישהו. כמו כל זיכרון שעובר זה יימחק מהר.
תודה, אח. היא מתנתקת ממנו במאמץ ולובשת חיוך משכנע יותר. זה באמת כלום, אתה יודע שהייתי מספרת לך אם זה היה יותר. ותודה שעזרת לי עם יהודה.
הייתי עוזר לך יותר עם הייתי מכניס לך קצת שכל לראש. אין גברים כמוהו, לכי על זה כבר, תשמעי עצה מאחיך הגדול והמנוסה.
שמענו עליך.

נתחיל מתרגיל קצר, אומרת רחלי. יש לה חיתוך דיבור החלטי, גוף שנראה חזק וטישירט שכתוב עליה "אל עצמי - סדנאות להגנה עצמית".
הדבר הראשון שאת צריכה לדעת, היא ממשיכה והחדר דומם מהקשבה, לפני שזה מגיע למצבים של היאבקות ממשית, זה איך להימנע ממצבים כאלה. איך רק בעזרת קול את יכולה ליצור סביבך מעגל מוגן. בואו נעשה סבב. כל אחת בתורה תניח את היד על זו שמימינה ותבקש משהו. זו שמימינה צריכה לסרב, אבל באופן מוחלט ואסרטיבי. בואו נראה אתכן.
רחלי מניחה את היד שלה בקלילות על הכתף של בת אל. יש לך אש? היא שואלת אותה.
לא, בת אל אומרת לה באופן בלתי משתמע לשתי פנים. היא נוגעת בעדינות בשמחי שיושבת לידה.
אחותי, יש לך ניקוב בשבילי? היא שואלת בקול הגברי ביותר שהיא מצליחה להפיק.
ממש לא, מודיעה לה שמחי, ומסתובבת אל שקד.
היד שלה רכה ונעימה, והיא כמעט מלטפת את הירך שלה. תגידי, היא שואלת בקול פלרטטני משכנע ומלחיץ משהו, את יודעת מה השעה?
לפני שהיא מספיקה לשלוט בעצמה, שקד מורידה את היד של שמחי באלימות. לא!! אני לא!! אני ממש לא!! הקול שלה קר, נואש ומלא שנאה.
עשרים בנות המומות מביטות בה. שמחי משפשפת את ידה הכואבת.
אני מצטערת, היא ממהרת להתנצל, אני מניחה שלקחתי את זה רחוק מדי -
לא, זה בסדר, מרגיעה רחלי. זה היה אסרטיבי מאד. זו הדגמה טובה, היא פונה לכיתה, כשאת משתמשת בטון כל כך אסרטיבי את יוצרת סביבך מעגל הרחקה בקלות.
אה, באמת, שקד שומרת לעצמה את המילים הציניות. זה ממש עוזר כשצריך את זה, האסרטיביות הזו היא ממש מה שיציל אותך.
הכיתה כולה מהנהנת בהבנה. אולפניסטיות עיוורות. היא יוצאת החוצה.

הודעה חדשה. יהודה גולדמן. עאלק מוריד פרופיל. היי שקד, מה קורה? הרבה זמן לא דיברנו. בסדר לך שאני אעבור אצלך היום בדרך לסניף? נלך ביחד? 
לא לא לא, היא בהתה במסך, זה לא קורה לה. היא לא יכולה לסרב, הוא יגיע אליה הביתה. למקום המוגן שלה. בן. ואז היא תצטרך ללכת איתו - הסניף רחוק, עשרים דקות לפחות. רק הוא והיא, והרחובות צדדיים ושוממים משהו. ויהודה, כמו שכל החברות שלה טרחו לציין כשהן עוד קינאו בה, הוא הכי שרירי בסניף. הוא יוכל להתגבר עליה בקלות. הוא יוכל - -
אין ברירה. היא שולחת הודעה לאיילת. היי מד"שית, אני מזה מצטערת, אני לא מרגישה טוב. יש מצב את מעבירה היום פעולה לבד? תודה אחותי, חולה עלייך. ובלי לחכות לתשובה היא עונה ליהודה שהיא לא באה היום לסניף בכלל. בלי סמיילים, בלי אני מצטערת ובלי אולי בפעם אחרת. שיפגע ממנה, שיכעס, שישנא אותה, שיתחיל עם מישהי אחרת. שיצא מהחיים שלה, ושייקח איתו את כל הבנים בעולם, בבקשה.

באוטובוס הביתה היא מעזה להתיישב. היא לא עושה את זה הרבה, אבל יותר מחצי מהאוטובוס פנוי והיא עייפה. היא אפילו משעינה את הראש על החלון אבל אז עולים בתחנה אחת לפחות חמישה עשר ילדים רעשניים, והמושבים נתפסים במהירות. היא מכריחה את עצמה להמשיך לשבת, להפסיק עם הפרנויה הזו, אף אחד לא יתיישב לידך, אל תדאגי. גבר בגיל העמידה, מקריח בצדעים ועם כרס בירה עובר לידה. היא מתחילה לרעוד - פיזית, רעידות קטנות, לא רצוניות ובלתי ניתנות לשליטה. הוא לא מביט בה בכלל, ומתיישב ליד נער שיושב מאחוריה. עכשיו אחד המקומות הפנויים באוטובוס הוא לידה, אבל היא עדיין מצליחה להכריח את עצמה להמשיך לשבת.
בתחנה הבאה עולה חייל. יש לו כתפיים רחבות, עמידה יציבה, כומתה אדומה וכיפה סרוגה. הפנים שלו נעימות מאד. בגלגול הקודם שלה, לפני נצח, לפני חודש בערך, היא היתה מציינת לעצמה שחתיך הורס לפניה. כרגע היא מתכווצת במקום.
הוא מתקדם באוטובוס. כל המקומות תפוסים. הקיטבג שלו נראה כבד, הנשק בטח לא מקל עליו גם כן, ובכללי הוא נראה אחרי כמה שבועות צבאיים כאלה, מותש. בשלב הזה היא כבר היתה בורחת מכל בחינה - אבל היא קפואה במקום, לא יכולה להניע איבר, בקושי מצליחה לשמור את המסיכה השלווה שלה. ואז הנורא קורה.
זה בסדר, נכון? הוא שואל אותה בקול עמוק, גברי ונעים. בלי לחכות לתשובה הוא מתיישב לידה, משכיב את הקיטבג מתחתיו, מסדר את הנשק על הברכיים ונאנח אנחת רווחה. הוא מחייך אליה חיוך קצר. היא שוב מתחילה לרעוד. הנשימות שלה קטנות ורדודות, הוא יושב לידה הוא יושב לידה הוא יושב לידה. הוא חוסם את הרווח בינה לבין העולם. היא צריכה לברוח- היא חייבת לברוח- היא תמות מפחד אם לא תברח. היא לא מצליחה לזוז. תגידי, הוא מחייך אליה שוב, את יודעת איפה זה צומת אורנים?
היא מוצאת את הקול שלה במאמץ עילאי. אני יודעת, אבל אני צריכה לרדת עכשיו. תשאל מישהו אחר.
את יורדת? אז רגע. תוך שניה הוא קם, מפנה לה דרך. עוד חיוך, ידידותי ומנומס. תודה בכל אופן, הוא מוסיף. לפני נצח, בתקופה ההיא כשהיא היתה מציינת לעצמה כמה המדים מחמיאים לו, היא גם היתה מציינת לעצמה שהוא חמוד, ומעבירה איתו נסיעה בשיחה נעימה. בתקופה שעכשיו היא יורדת, היסטרית, נזהרת בשום פנים לא לגעת בו.
האוטובוס פולט אותה החוצה והיא בוכה, בדמעות ממשיות, מהקלה. אחרי כמה דקות הרעידות שוככות והיא בוחנת את המיקום שלה. רחוב בגין, היא בחיים לא היתה פה. טוב, היא תחכה לאוטובוס הבא ותיקח אותו הביתה. לא אכפת לה. זה בסדר. לא אכפת לה בכלל.

בערך בשמונה הפלאפון שלה מצלצל, היי, היא עונה בלי להסתכל על הצג.
שלום. קול גברי מקפיץ אותה. לעזאזל, היא חושבת, איך עניתי ככה, מה חשבתי לי.
שקד? שואל הקול הגברי, שהוא ליתר דיוק נערי, וליתר דיוק קולו של יהודה. הכל בסדר?
מאחר שהוא לא בחדר איתה היא יכולה לפחות לשמור על מחשבה צלולה והגיון מינימלי. כן, הכל סבבה, איך אתה?
ברוך השם. תקשיבי - הוא משתתק.
יהודה?
רק רציתי לדעת אם את מרגישה בסדר, כי לא באת ואיילת אמרה שאת קצת חולה.
הכל בסדר, יהודה.
היא יודעת שהשתיקה מביכה אותו ולכן ממשיכה אותה, בכוונה. שלא יהיה לו נעים להתקשר אליה, שישנא לעשות את זה, שישנא אותה, בבקשה.
שקד? הוא מוודא נוכחות.
כן? יש, היא אומרת לעצמה. הוא נבוך, לא כיף לו.
טוב, אז זהו, רק רציתי לדעת שהכל טוב. נראה אותך בשבת?
מן הסתם.
לילה טוב.
ביי. היא מנתקת, אבל אחרי רגע הפלאפון שוב מצלצל.
שוב יהודה. היא לא יכולה לסנן אותו, הוא יודע שהפלאפון ביד שלה.
מה, היא עונה בחוסר הנימוס המקסימלי שהיא מצליחה להפיק מעצמה.
אנחנו צריכים לדבר, הוא אומר לה.
על מה? הקול שלה אדיש ככל שהיא מצליחה.
עלינו, הוא אומר.
מה יש לדבר.
תגידי לי את! הקול שלו עולה. היא שומעת את כל ההיסוס, את התקווה שהיא הכזיבה לו, את הכמיהה ואת כל הסטירות שהוא קיבל ממנה בחודש האחרון. היא אפילו היתה מצטערת אם היה מקום במנעד הרגשי שלה, אבל הוא מלא כולו באימה. אנחנו צריכים לדבר, הוא אמר, כלומר, שניהם לבד. הצילו.
תגידי לי את, הוא חוזר. אני יודע שאת תמיד הסתכלת עלי, ואת יודעת שגם אני עלייך. ואז התחלנו להתקרב ואת עודדת אותי בכל דרך אפשרית - היה בינינו משהו, אני לא דמיינתי את זה, שקד! ופתאום בחודש האחרון את מנצלת כל הזדמנות להתרחק או לפגוע - למה זה מגיע לי? קרה לך משהו? דברי איתי! ספרי, אני משתגע מזה! אני מנסה לחשוב מתי יכלתי לפגוע בך, אני לא מוצא כלום. היה לנו טוב, את יודעת את זה, מה קרה לך פתאום? את -
פתאום הוא עוצר את עצמו, אוסף נשימה ומוריד טון. זה לא לטלפון, בכל אופן, הוא אומר בקול שקט ופגיע. כשיהיה לך הסבר או יותר משלוש מילים לומר לי - דברי איתי וניפגש. לילה טוב. ובלי לחכות לתשובה הוא מנתק.
לילה רע, היא אומרת לפלאפון שלה ויודעת שבגללו החלום שוב יבוא.

בחלום היא מי שהיתה. שקד הנורמלית, שקד שלפני נצח. שקד שהיתה יושבת בנוחות בכיסא שמול הרב טל, שקד שהיתה מסבירה בנעימות לחייל איפה הצומת, ובאותה הזדמנות גם מביעה בפניו את הערכתה לחיילי צה"ל באשר הם. ובחלום השקד ההיא בסניף, מעבירה פעולה למתוקות שלה, נבטים בנות. כשהשקד ההיא מסיימת את הפעולה היא רואה שבדיוק גם יהודה סיים, ומחייכת בשמחה. הם מתיישבים ביחד- רק שניהם בחדר צוות, השקד ההיא מתרגשת - ומדברים. השיחה נעימה וקולחת, ובחדר שקט מושלם ומלא באור. ופתאום פניו של יהודה הופכות למסיכה, לפנים נוראיות, לפניו של ההוא והוא דוחף אותה מהספה המקרטעת של הסניף וכולא אותה על הרצפה בידיים היפות שלו. היא צורחת ואז הקומונרית נכנסת, אבל היא לא מסתכלת עליה בקושי אלא קוראת לכל המדריכים ומתחילה ישיבת צוות. היא צורחת להם אבל הם לא שומעים אותה, הם לא רואים אותה. ואז היא רואה גם אותם נכנסים, את השקד ההיא שהיא היתה ויהודה, נכנסים ביחד ומצטרפים לישב"ץ, והיא שם כלואה ונואשת, צועקת להם והם לא שומעים. ברגע הזה היא מבינה כמה הן שונות, השקד והיא, כמה לעולם לא יוכלו לחזור להיות דומות, כמה היא לעולם לא תוכל לחזור, וישיבת הצוות ממשיכה והעולם ממשיך והיא מתה שם למטה ואף אחד לא יודע. השקד ממשיכה את החיים שלה והיא מתה בתוכה, מתה מתה מתה,
מתה מתה מתה מתה מתה מתה מ-
משאית הזבל הראשונה מעירה אותה ברעם החדגוני שלה. היא מתנשפת על המיטה כמה רגעים, ואז שוב טובעת בשינה.

החלומות של השעה לפני ההתעוררות הם הכי גרועים. חצי מודעות שולטת בהם, וזוכרים אותם הכי טוב. והיא הכי פגיעה בשעות הללו, ולכן, כי מרפי אוהב אותה עוד יותר מאת שאר האוכלוסיה, בשעות הללו תמיד מגיעים אליה החלומות היפים. והם הרבה יותר מכאיבים מהסיוט הקבוע. כי אליו היא רגילה. אבל הכי גרוע זה כשהיא שוכחת, כשהיא שוכחת ולרגע, לחלום אחד, לכמה שעות של דמיון ומתיקות היא יכולה שוב לכמוה כמו פעם. מי חשב שאפשר להתגעגע לגעגוע, אבל היא יכולה בקלות לחלום כמו פעם על העיניים מלאות המבע, על השפתיים הכהות, העבות, על כמה שהיא רצתה להניח את הראש שלה על הכתפיים המושלמות הללו. היא יכולה בקלות לחלום את עצמה טועמת את השם שלו על השפתיים - יהודה, יהודהיהודהיהודה, כמה קסם יש בשלוש הברות, כמה רכות וכיסופים. הם יושבים ביחד על סתם עוד גדר ירושלמית, ומכל המקומות בעולם דומה שרק שם היא רוצה לחיות את הרגע ההוא ביחד איתו, את השלמות והיופי, והוא אומר לה שקד, רק שקד, נושם את המילה שהיא פתאום הרבה יותר משם, נאום יש בה, שיר אהבה במילה, והיא לא רוצה יותר לעשות שום דבר לנצח, רק להסתכל עליו באור נורות הרחוב החמקמק ולשמוע את השם שלה בפה שלו. וכשמשהו מטלטל את הכתף שלה היא יודעת שהיא תילקח משם עוד רגע, והיא מסרבת אבל חלומות, כמו ערפל, כמו אושר, תמיד היו יציבים פחות.
שקד! הקול של שחר גובר עליה איכשהו. קומי כבר! שעה אני צועק לך.
העיניים שלה נפקחות. או, סוף סוף, שחר אומר. הוא על מדים ופתאום הוא מזכיר לה את החייל ההוא. גם לו יש נשק, גם לו יש כתפיים רחבות וחיוך נעים. אבל הדמיון לא משנה בכלל, אסימון יורד בה ברעם מקרקש ונורא, הוא גבר, הוא מההם, פתאום היא מבינה שגם הוא יוכל -
העיניים שלה מתרחבות בפחד והיא מחניקה בכח עילאי צרחה נוראה. גם שחר יוכל. היא מתה. הוא על המיטה שלה, יושב כמעט על הרגליים שלה, היד שלו על הכתף שלה, היא מתה. הוא מדבר בקול רגוע. אמא השאירה לך סנדוויץ´ במקרר, כולם כבר הלכו, הבטחתי לה שאני אעיר אותך, שעה עד שאת שמה עלי. חייב לעוף כבר לבסיס, קמת, נכון?
המשקל של היד שלו על הכתף שלה נורא. קמתי, למזלה הישנוניות בקול שלה מכסה על האימה.
ביי אחות, יום טוב. הוא יוצא מהחדר שלה.
היא מצליחה לחכות שהוא יצא מהבית לפני שהיא מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה. בכי נורא, חסר תקווה ונואש. התייפחויות קטנות, חסרות אוויר.

אחרי אולי שעה הנואשות בה גוברת על ההגיון והיא מרימה את הפלאפון ומצלצלת למספר הראשון שיוצא לה, רק לדבר עם מישהו, שמישהו, לראשונה, ישמע את הדמעות שלה, אולי אולי יבין, שמישהו יתקן, שמישהו יציל אותה. הלו, אומר הקול שהיא הכי רוצה לשמוע והכי לא בטון קצת כועס, מה את רוצה, שקד, יהודה שואל אותה בעייפות והיא לא שמה לב איך היא נשברת שם, איך משהו בה מחליט שדי, אי אפשר עוד, והיא בוכה לו כמו שלא בכתה כבר נצח, כבר חודש, היא בוכה לו תציל אותי יהודה, בלי לחשוב בכלל מה הוא יבין מזה, ותוך שניה קולו הופך עירני ודואג ויציב כמו שרק הקול שלו יודע להיות והוא שואל מה קרה, איפה את, ממי להציל, והיא, אין לה מאיפה להתחיל, אז היא פשוט בוכה ובוכה ובוכה, אולי שעה מתייפחת בצעקות גדולות לתוך המכשיר שלה, לתוך האוזן שלו, והוא מקשיב והוא שומע והיא יכולה להרגיש איך יורד ממנה משהו, איך האבן על הלב מורידה שכבה, נסדקת. לרגע אחד, זוהר ובודד ונדיר כמו עץ בבצורת היא אפילו יכולה להאמין שהיא מנוצחת, האבן הזו. הוא פשוט מקשיב לה ומקשיב ומקשיב, וכשהיא נרגעת טיפה הוא מכניס מילים, בקצב איטי ובקול מרגיע, גברי ומלא. יהיה בסדר הוא אומר לה, אני לא יודע מה קרה אבל אנחנו נדבר על זה, את תראי שאת הכל נוכל לפתור ביחד. יהיה בסדר, הוא אומר לה שוב ושוב כמו מנטרה, אנחנו נצליח ביחד, ביחד, ביחד, ופתאום יש במילה הזו תקווה, לא פחד. לעזאזל, היא חושבת, למה רק עכשיו, איך עברתי ככה חודש. איפה את, הוא שוב שואל, את רוצה שאבוא אלייך? מתאים לך עכשיו או מאוחר יותר?
בחמש זה בסדר? יש לה קול של אחרי בכי, רועד בקצוות ולא יציב אבל בעיקר מלא הקלה אחרי שהקיא הכל.
בכל שעה זה בסדר. אצלך?
במקום הקבוע שלנו? היא מציעה. משהו בה פתאום מאמין שיש שלנו, יש אנחנו, אפשר עוד להציל את האנחנו הזה.
אני אהיה שם. תתקשרי גם לפני אם את צריכה, כן?
יהודה, הקול שלה שוב נשבר.
כן?
תודה.
היא יכולה לשמוע אותו מחייך. בשביל זה אני קיים, לא? תשתי שוקו ותרגישי יותר טוב. להתראות, שקד.
שוקו, היא כמעט נשברת שוב על הרצפה של החדר שלה. ברור, הוא יודע שהיא מטורפת על שוקו. הם התחילו להכיר כשהיא שפכה עליו שוקו, אבל זה כבר סיפור שבכלל לא משנה. לשתות שוקו הוא אומר לה, כאילו ששוקו יכול לפתור דברים. כאילו שיהודה יכול. כל הספקות שוב מתעוררים בה. פתאום היא רואה בחדות רבה מידי את שניהם בחמש בפינת הרחובות חסרת הייחוד ההיא- המקום הקבוע שלהם, גם כן - והוא קרוב מידי, בהחלט קרוב מידי. היא יודעת שלא תוכל לסבול את נוכחתו ברדיוס הקרוב הזה. היא יודעת שהיא רוצה אותו שם. היא לא יודעת כלום. שחר מההם, כלום לא בטוח. והוא אותו השחר, היא יודעת, והיא אוהבת אותו, ובכל זאת היא לא יכלה לנשום עד שהוא יצא מהחדר שלה, ומה היא תעשה כשזה יהיה יהודה שכל כך קרוב, וכמה היא רוצה להרגיש את הזרועות הגדולות, היציבות שלו סביבה, וכמה היא תמות אם זה יקרה.

יעלי שואלת אותה בהפסקה מה קרה בבוקר, למה היא איחרה. בקול הרגיל ביותר שהיא מצליחה לגייס היא אומרת לה ששחר שכח להעיר אותה, החצוף. לא ידעתי שאני שחקנית כזו טובה, שקד חושבת כשיעלי צוחקת ומושכת אותה החוצה. את חייבת לשמוע מה היה אתמול בישיבת צוות - רגע, למה לא היית?
לא הרגשתי טוב. אבל אני סבבה עכשיו, את יודעת - שעות שינה פשוט עושות את זה.
מה שנכון... קיצור, ידידיה ויהודה רבו בטירוף, זה היה מה זה מוזר. ידידיה אמר לי אחרי זה שבטוח עובר על יהודה משהו, הוא אף פעם לא ככה, וישר חשבתי עלייך - קרה ביניכם משהו?
לא קרה בינינו כלום וגם לא יקרה. זה פשוט לא זה, יעלי.
לא נכון! העיניים שלה מתרחבות ולשקד פשוט נמאס מזה.
את צודקת, היא אומרת ליעלי, זה ממש קשה. הקול שלה אומלל באופן משכנע. אני אספר לך הכל, את יודעת, אבל נראה לי אני אקח עכשיו קצת זמן לבד לעכל, סבבה?
בטח, יעלי נסוגה. אבל את בטוחה?
לשניה כנה אחת היא שואלת אותה האם יש בכלל משהו בטוח. יעלי אומרת שכן, ושלא תדאג, יהיה טוב, ואז היא סוף סוף הולכת.
מה אני עושה, שקד שואלת את עצמה, לבד על הדשא. אי אפשר להמשיך ככה. אני -
המחשבות שלה מופרות מקול של גיזום. הגנן עובד לידה, אולי שני מטר מרחק. הוא איש קטן, הגנן, אבל המכסחה שלו נראית כלי חזק. הכל בסדר, בובה? הוא שואל אותה.
הכל כרגיל, היא עונה לו. היא שוב צריכה לברוח.



תקיפה מינית

© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אלול ה´תשע"א  
נושא כאוב וטעון, שהלוואי שלא היה צורך לעסוק בו, אבל מסתבר שהצורך קיים.

הסיפור איטי ומדויק. ציירת את עולמה הפנימי של שקד בצורה עדינה ואמינה ביותר. הכתיבה עצמה נהדרת, גם אם הנושא לא.

בעיני אין נושא שאסור לגעת בו, אך לא כל דבר ראוי לפרסום. נגעת היטב בנושא הזה, אם כי אישית הייתי מעדיפה בלי תיאור החלום - ובכל זאת אני מבינה מה הוא תורם לסיפור.

שמחתי לראות את ההתפתחות מן הסדנא, בעיקר את התקווה שהוספת, כן, היא כל כך חשובה. אי אפשר בלעדיה.
י"ט אלול ה´תשע"א  
כשראיתי את השם שלך במומלצים זרחתי. כשראיתי את הכותרת זרחתי קצת פחות, כי זכרתי את הסיפור הזה. עדין ומדויק ונכון מאד, ושמחה שנתת קצת תקווה.







(חימוש, למרות שקשה לומר שזה עשה לי את היום.)


י"ט אלול ה´תשע"א  
זה מאוד, מאוד עמוק. שואב פנימה ממש, לתוך עולם של אימה בכל פינה, פרנויה נוראה וחוסר-ביטחון. מפחיד בהחלט.
הייתי רוצה אולי לשמוע בסיפור עוד קצת על הרקע של הפחד הזה. הרגשתי שהכל היה ברמיזות קטנות ולא ממש הצלחתי לבנות תמונה שלמה.

זה מרהיב, זה מדהים. איזו רגישות ורגשיות.
נ"ב
אחת מתשע?
י"ט אלול ה´תשע"א  
נוגע במקום הכי הכי עצוב וכואב..

הגיוני שאף אחד לא יודע???אף אחד?!?
ובאמת- אחת מתשע??
י"ט אלול ה´תשע"א  
כתבתי תגובה, היא לא עברה. קבלי מסר.
י"ט אלול ה´תשע"א  
שנחנק לי הגרון תוך כדי קריאה?
שכמעט תפסתי בכוח את המסך של המחשב?
שהייתי צריכה להזכיר לעצמי לנשום?

כתבת את הכאב הזה, והפחד, והסיוט הכי גדול והכי עמוק בצורה כל כך כל כך אמיתית.

ותרשי לי עוד משהו?
אוף אוף ואוף.

תודה.
י"ט אלול ה´תשע"א  
(בהתייחס לתגובה איפשהו מעלי)

תודה שהשארת את זה ברמיזות. שלא סיפרת הכל.
ושיש איזה פתח מילוט במנהרה החשוכה הזו.
כ´ אלול ה´תשע"א  
קשה להגיב אחרי דבר כזה..
רק בינתיים אומר ששפתיי ננשכו תוך כדי קריאה..
עוד אחזור בעז"ה אחרי שאמשיך לעכל..

באמת וואוו. אני נפעמת.
כ´ אלול ה´תשע"א  
הייתי
כ´ אלול ה´תשע"א  
כשהיא בכתה ליהודה, ברחו גם לי כמה דמעות מהעיניים.

וזה כאב.
כ´ אלול ה´תשע"א  
גם אני הייתי כאן.
עוצר נשימה, במובן המילולי.
כ"א אלול ה´תשע"א  
הוא לא הצליח להישלח לי עם זה, אבל רציתי לומר- תודה לסדנת פרוזה. אתם פשוט מקום טוב לגדול בו.

ותודה לכולכם. שוב, הסיפור אינו אוטוביוגרפי ואין לו נגיעה בי, אבל ביותר מידי אנשים כן: כן, נתנאל, אחת מתשע. אפילו יותר, אבל למה לא להיות אופטימיים. וגם אחד מכמה. אפילו מפה.

שוב תודה על התגובות הללו. זה עושה המון, לדעת שנגעתי.

כ"א אלול ה´תשע"א  
זה כתוב נפלא; מעניין וסוחף וחי ומדוייק ומרגש.
אבל מה שהכי הדהים אותי, כמו שאמרו לפני-העדינות והרגישות כאן.
תודה.
כ"ב אלול ה´תשע"א  
וכן, זה אחת מתשע.
לא ממש כך, אבל תאמינו לי שאני יודעת.
תיארת את זה הכי אמיתי בעולם.
אני שולחת לך חיבוק.
כ"ג אלול ה´תשע"א  
ממש אמיתי וחזק.. וממש ממש נוגע..
(סליחה על הכותרת, אבל לא כל כך מתאים "אהבתי" או "וואוו, מגניב!)
כ"ג אלול ה´תשע"א  
א. נושא הכתיבה והפרסום, מה ראוי לכתוב והאם ראוי לכתוב כל דבר, ומה ראוי לפרסם ואיך ראוי לכתוב על נושאים מסוימים, והאם "ראוי" הוא בכלל קריטריון - זהו נושא שנידון פעמים רבות. בעיני הוא ראוי לדיון נפרד, לא כאן בתגובה ליצירה, ומי שמעוניין יכול לפתוח דיון בפורום ביכורים ואני אשתדל להרחיב שם.
כאן רק אומר בקצרה כפי שהגבתי כאן למעלה, זהו נושא שחשוב להציף אותו ובעיני הסיפור הזה עושה זאת היטב ובצורה ראויה.

ב. כן. אחת מתשע, אולי משמונה או שבע, הסטטיסטיקות לא מדויקות וזה גם לא משנה: הרבה אנשים ונשים בינינו נפגעים מינית באופן זה או אחר, ורובם הגדול מסתיר. לכן הסיפור מאד מדויק בנקודה זו.

ג. לקוראים שהסיפור מעורר אצלם שדים מרבצם: הסתרה והדחקה הן תגובות נורמליות ומוכרות, אך אינן בונות ואינן מובילות למקום של התמודדות.
בעיני, אין מצבים שאי אפשר לקום מהם. האדם הוא יצור מסתגל ומסוגל להתמודד גם במצבים קיצוניים, פיזיים ונפשיים, ולא חסרות דוגמאות לכך מההסטוריה העולמית וההסטוריה של עמנו.
גם ממצב של פגיעה אפשר לצאת, אפשר לקום ואפשר ללכת הלאה. לפעמים נחוצה עזרה חיצונית, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. וטוב עשתה הכותבת שהתירה לגיבורה שלה לקרוא לעזרה. וטוב יעשו הקוראים שזה רלוונטי להם אם יפנו לקבל סיוע.

ישנם גופים שתפקידם לסייע במצבים כאלו:
ראשית ניתן להעזר במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית - קו חם 1202
יותר ספציפי למגזר הדתי - מרכז הסיוע לנשים דתיות, קו חם 02-6730002 [רלוונטי גם לגברים דתיים]

שיהיה רק טוב לכולנו.
כ"ד אלול ה´תשע"א  
כתוב היטב, איטי ונוגע. הנושא חשוב, וההעברה מעולה. את צריכה להמשיך לכתוב פרוזה.
[כמו כל סיפור מהסוג הזה, הגבול הדק שבין ביקורת על הצורה לביקורת שיכולה להתפרש כביקורת על התוכן הוא דק מאוד. הפריע לי החלום שהיה כאילו בוטה מדי וטיפה לא מרחף על סף הבהירות שהצבת לעצמך, אבל נראה לי שדבר כזה נצרך. הדיאלוגים חצי-מלאכותיים, אבל ברור שהם מציאותיים. כלומר, די ברור שבנית אותם בשביל הנושא של הסיפור, אבל הם יכולים בהחלט להתקיים במציאות.]
כ"ד אלול ה´תשע"א  
נורמלי מכמה שהסיפור הזה נגע בי.
נכנסת בצורה הכי אמינה שאפשר
לנעליים האלה,
ותארת את חלק מהפחדים שלי.
מצמרר ומצויין,
לא יכלת להכנס לראש הזה טוב יותר,
לראש הזה שמתחרפן ומשותק
אחרי כל מגע מכאיב כלשהו
לא משנה כמה ואיך.

תודה רבה,
הייתי צריכה לקרוא את זה
אולי אני אצליח קצת לבכות בגללך
כ"ד אלול ה´תשע"א  
(האמת שהתכוונתי לשאול מה הכוונה ב"אחת מתשע", ולא "האם זה באמת אחת מתשע". בכ"מ השאלה נענתה)
כ"ה אלול ה´תשע"א  
לצערנו לא חסרות בנות מכל גיל שעוברות דברים כאלו, ובכ"ז - האם יצא לך לדבר עם בנות שעברו חוויה קשה שכזו? "לתחקר" אותן לפני שכתבת את הסיפור?

הדבר היחידי שהפריע לי, ואולי זה יהיה לא לעניין ומוזר, זה גילם של הדמויות. לא יודעת, סיפורי אהבה רומנטיים של ילדים בני 16 מסניף בני עקיבא תמיד משאירים בי הרגשה דביקה וקיצ'ית... אבל זו סתם שריטה שלי, כנראה.

בכל אופן, כפי שכתבתי, הכתיבה מצוינת.
כ"ה אלול ה´תשע"א  
הבטחתי תגובה מפורטת יותר, אז הנה אני כאן.
קודם כל, לקח לי הרבה זמן לקרוא את הסיפור, אבל היה שווה כל דקה.
הכתיבה שלך מאד יפה, וחודרת.

משאירה את הקורא בלי מילים..

אכן הנושא הזה חשוב מאד וטוב שהעלית אותו, זה לא פשוט.

דק דבר קטן- אחת מ-9 זה הסטטיסטיקה של החולות בסרטן השד, וגם שם העמותה שלהן, יש מצב שהתבלבלת??..
ג´ תשרי ה´תשע"ב  
בס"ד

הסיפור סחף אותי, והמשכתי ודבקתי בו למרות האורך. וזאת מחמאה גדולה. כתוב יפה ונעים לקריאה, וזה נחמד וטוב, רק שדווקא בהקשר לנושא כזה זה הפריע לי.
כי זה כאילו מידי מתכון מוכתב מראש; שרק גבר כגבר יוכל להוציא ממנה את הסוד, ושהיא לא מסוגלת להיפגש עם גברים בעלי סמכות, וחלומות, ושהחיים מאבדים את הטעם- הכל נכון, אבל לטעמי זה הוצג כען בצורה פשטנית מידי. לא מספיק חשתי בפה את האפלה והתהום שהיא נזרקת אליה, את ההרגשה שלה, את הכאב ואת איך שזה מאיים על מקום קיומי אצלה. יותר מידי כאילו זה גדור מהסיפורים האלה של העמותה לסיוע לנשים דתיות, ופחות מידי תחושה. כן, יצאנו פה עם סיפור מטריד, אבל לא עם הרגשה. הרגש, כרגש, לא מספיק עבר אלי. טוב, אבל אני מאוד אוהבת לטעום רגש כרגש, זה הטעם שלי, וכסיפור קצר זכותך שהוא יהיה סיפור.

שנה טובה!
ד´ תשרי ה´תשע"ב  
ואת זה אמרתי כבר בסדנה, ומאז חיכיתי שהסיפור יתפרסם כבר.
חזק. מטלטל. כואב. (אין לי מה להוסיף בקשר לרמת הכתיבה).


אבל - ופה מגיע האבל -
נדמה לי ששינית את הסיפור כפי שראיתי אותו בסדנה, ואולי לא, אבל בכל מקרה זה עדיין רלוונטי: אם יש בסיפור את השיחה עם יהודה, שהיא תחילת השיקום, את לא יכולה לסיים אותו ככה, שוב ביאוש. או שהאור מפציע בקצה המנהרה, או שלא.
אני זכרתי את הסיפור בלי השיחה עם יהודה - שהיא אגב אולי החלק הכי חזק לטעמי - ושקד גומרת בלי למצוא מנוח, ואז הסוף מעולה. אבל עכשיו, הוא טיפה צרם לי, כי דווקא בסוף יש אצלה שיפור - ואז שוב נפילה.
יש פה מלכוד, בכללי. זאת אומרת, את רוצה סוף טוב, אני מניח, אם כי לא זוכר, שגם המליצו לך בסדנה לעשות סוף טוב, אבל את גם רוצה סיפור... רע. על מצב רע, וזה סיפור שלא יכול להיגמר טוב, כי כל הרעיון שלו הוא שהוא נגמר לא טוב.
(אפשר אפילו יותר להתעמק, ולומר שאת מתלבטת בין הסיפור של כל הנשים הפגועות באשר הן - שהוא סיפור רע - לבין שקד הדמיונית, שאותה את אוהבת, ורוצה להעניק לה סוף טוב... לא יודע עד כמה זה נכון, הכל לענ"ד).

(חשבתי על סיום בסגנון הזה:
"הכל כרגיל, היא עונה לו.
אולי אחר כך היא תדבר עם יהודה. אולי עם יעלי. אולי יום אחד היא סופסוף תצא מהסיוט הזה.
אבל בינתיים היא שוב צריכה לברוח".)

חוץ מזה - יפה לך מומלץ. יפה לך כזאת רמה (יום אחד נספר שהכרנו אותך בתחילת דרכך...).
וסליחה על כך שהביקורת הייתה ארוכה בהרבה מהחיוב. באמת שזה כי אין מה לומר שלא אמרו כבר, ואין מה לומר בכלל.
י"א תשרי ה´תשע"ב  
וטוב, וההתלהבות שלי מאופקת רק בגלל שחסרה לי קצת תעוזה. סיפור כזה צריך תעוזה. ולמחוץ. תוך כדי קריאה חשבתי על מגוון רעיונות לעשות את הסיפור הזה פשוט דורס, וקיוויתי שתשתמשי בהם, אבל הלכת על סיפור מתון, פשוט, וחשוב. שזה יפה, ועשה את שלו. אבל פה אני רוצה שתדרסי ותנערי את הקוראים. (דוגמאות לרעיונות שעלו: מתברר רק בסוף - הרב טל הוא זה שפגע. יהודה בעצמו הוסיף פגיעה. ועוד כהנה וכהנה).

- הייתי מוותר על חלום. מכניס את הארוע כמו שהוא, הקורא האינטיליגנט ידע להבחין בין עבר להווה.

חוץ מזה, יש פה באמת כתיבה מהורהרת לא רעה בכלל לפרקים. כדי להיזכר בנקודות שאהבתי אני צריך לקרוא שוב.
י"ג תשרי ה´תשע"ב  
בכל זאת לאורך כל הסיפור רציתי שמשהו יקרה במיוחד עם האח, ואפילו השיחה עם יהודה שאמורה להיות התקווה הסתבכה במין מנהרה אפלה שלא רואים את הסוף. הרגשות שלה כן עברו.
י"ז תשרי ה´תשע"ב  
מדהים. אין לי מילים לכמת את ההרגשה שלי עכשיו.
י"ח תשרי ה´תשע"ב  
הן בזרימה הכללית של הדברים והן בשורות מחץ.
אכן נושא כאוב וחשוב. קצת הצפת לי אותו לתודעה. האמת שאין לי מספיק הערכה כמה אונס יכול להשפיע לטווח הארוך.
אני כל כך שמח על סצנת הבכי בטלפון...
לא היה אפשר לגמור את הסיפור שם? הסוף הנוכחי משאיר פחד שהגנן הזה באמת יעשה את המעשה, וזה פשוט נורא מלשאת.

הטוסטסטרון גרם כל כך הרבה נזק מיותר בעולם וכ"כ הרבה מלחמות וכ"כ הרבה מתח ודיכויים...
כ"ג תשרי ה´תשע"ב  
בדרך כלל אני קוראת ולא מגיבה,
אבל הייתי חייבת להגיב.

למה?...
כי גם אני עברתי תקיפה מינית.
במונית.
לפני קצת פחות משנה.

אני חושבת שבמצבים כאלה כל מקרה לגופו,
לכל אישה יש את דרך ההתמודדות שלה.
אצלי זה היה הפוך לגמרי -
יום למחרת כבר סיפרתי,
ושיתפתי.
הלכתי גם לפגישה במרכז הסיוע לנשים דתיות (הם אנשים מדהימים.)

אני מניחה שהמאורע והתהליך שעברתי בעקבותיו שינה בי משהו.
אני לא מניחה, בעצם, אני יודעת את זה.
אבל זה עדיין קשה.
יש שריטות שנשארות.

כשכתבת, שהיא מפחדת ש"גם שחר יכול"
אני נזכרת בחודש לאחר התקיפה שדוד שלי הסיע אותי, ישבתי לידו וכל הדרך שקשקתי.
התחברתי, התחברתי מאוד.
לצערי.

תודה על הסיפור הזה,
שעזר לי להסתכל מחדש על צורת ההתמודדות שלי עם התקיפה ולגלות שהתמודדתי בה בצורה טובה.
שבמצב הזה עשיתי טוב לעצמי שסיפרתי.

ותודה לאנשים שסביבי שדאגו לי ולא ריחמו עליי.
שנה טובה
כ"ד תשרי ה´תשע"ב  
בי הסיפור הזה נגע. תודה.

(והיאוש שחוזר אחרי התקוה - זה בדיוק מה שאני צריך בסיפורים מהסוג הזה)
כ"ה תשרי ה´תשע"ב  
ראה שמש יקרה- קשה לי לומר עד כמה התגובה שלך נגעה בי.

ואתם כולכם, פשוט תודה. כל הביקורת נשמרת ונשקלת, כל המחמאות מחממות את הלב.
י"ט אלול ה´תשע"ג  
ולא יכולתי שלא לחזור לסיפור הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=Vba59shh7Y8
כ"ב סיון ה´תשע"ד  
(תודה לך.)
י"ג תמוז ה´תשע"ו  
כל כך ארוכה, ואז רפרוש פתאומי, והכל נמחק.
:\

בכל אופן. :)
סיפור עדין ואיטי וחי.
תודה רבה.
היו דברים שהרגישו מדויקים מאוד, ועדיין לא לקוחים מפלקט פרסומת,
כמו החלום שנקטע בגלל משאית הזבל.
הקומונרית בחלום שלא רואה אותה, והבנות המהנהנות בשיעור ההתגוננות (כמו בובות כלבים על דשבורד) - לפעמים העיוורון הוא העיקר, וכאן הוא עבר.
גם הדיסיטואציה בשיעור ההתגוננות, עברה יפה.

1. הפחד הגורף מגברים - הדמות הזו, אני חושבת, מודעת לזה מאוד. (מהר מאוד אחרי הפגיעה מפסיקה להגיע לשיעורים של הרב טל, "הזמנתן גם בנים?", "שהוא מההם". נראה לי שזו מההכרות שמתגבשות בהדרגה, אפילו קצת בדיעבד.
2. הפחד מאח שלה וההבנה שהיא מפחדת ממנו - חסרה לי הבושה בפחד מפניו. לא קל להבין שאת מעמידה מישהו (בייחוד כשהוא אדם יקר) בתפקיד שלא מגיע לו.
3. ההבנה החד משמעית של אח שלה והחשד שלו שמישהו פגע בה - אנשים לא יודעים לקרוא מחשבות, והשאלה הישירה מצד שחר, החיבוק הפתאומי, הרגישו לי קצת מלאכותיים.
4. יהודה והקול הרגוע, היציב שלו - ילד בן שש עשרה שמגיב ככה כשנופלת עליו שיחה כזאת, (גם אנשים בוגרים ומבוגרים יותר). שיחה כזו, נראה לי שזה מה שכל אחת רוצה - מישהו שלא יתייאש ממך כשאת שותקת וכועסת, ואז לשמוע קול בטלפון, ככה רגוע ויציב ובוטח שאפשר להישען עליו מכל מקום בעולם - קשה לי לדמיין את זה אפילו כשאני רואה את המילים מול העיניים. סיפור יהיה נוגע גם אם הפנטזיה מתנפצת. (גם אם היא שומעת שהוא לחוץ, ומנסה לבלוע את הבכי כדי לא להקשות עוד, כי שומעים שממילא. גם אם היא ממשיכה לדבר רק כי היא לא יכולה לחזור אחורה ולמחוק את מה שכבר אמרה.)

בקיצור,
תודה רבה,
סיפור מקסים.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד