בנושא
בכרם
חדשות
 
מאהל מחאה / ציפור אש
בביכורים מאז ל´ אב ה´תשע"א

 

חשבתי על פסיפלורה וחוטי חשמל.

על מעקה ברזל צבוע תכלת, מרפסת שצופה אל גינת הכרם הממוסגרת באוהלים ושלטי "העם דורש" מהזן הסולידי יותר, ואוהל אחד בודד על צלע ההר שיורד אל הוואדי. מישהו הצליח איכשהו להשחיל בקבוק קנקל חצי ליטר של נביעות על אחד מחוטי החשמל, ועכשו הרוח שרקה מנגינות לתוך הבקבוק ופרטה אקורדים על החוטים. הפסיפלורה טיפסה על קיר הסלע, עלתה במדרגות עד המרפסת והשתרגה על מעקה הברזל. בגינת הכרם נפנפו בחתיכת קרטון מעל מנגל מעשן עם סטייקים מעושנים לא פחות. מאחד הרכבים נשמעה מוזיקה לא מרעישה. מה אביא, ילדתי הקטנה, מה אביא לך מתנה. מידי פעם מישהו דאג להשמיע קול מחאה בטון מסויים, כי אפילו שכאן זה לא רוטשילד זה עדיין מאהל מחאה, שלא נשכח לרגע, גם אנחנו כאן כדי למחות על המגורים התעריפים המיסים הגיורים שכר הלימודים משכורות הרופאים וכל מה שאפשר. למרות שזה מזכיר יותר מאהל קמפינג של משפחות שיצאו לחגוג את החופש באוהלים ומנגלים בצל הכרמים.

באוהל אחד בודד על צלע הר המרוחק מכל המחאות אבא מתוק אחד מילא גיגית עגולה קטנה במים פושרים והכניס לתוכה ילדה בהירה שגופה כבר היה אדום מרוב חום. הילדה מחתה בהתחלה על הקרירות הלא צפויה וניסתה לצאת מהמים אבל בהדרגה הגוף שלה התרגל לטמפרטורה והיא החלה ליהנות מהשינוי המרענן. אבא קם להוציא מהמקרר ענבים ומים קרים. התינוקת שוב השמיעה קול מחאה על הנטישה. "תמזוג לי גם מים בבקשה אבא." בקשה האמא. "בשמחה אמא." הוא מזג גם לה וכמו זרם חום מסוג אחר עבר באויר החם ביניהם.

על המרפסת שצופה על גינת הכרם ישבה נערה צעירה שלפי עורה השזוף מאוד היא חזרה לא מזמן משבוע באילת או בטבריה וניסתה להתרכז בספר של אשכול נבו. אחרי שסגרה אותו, החליפה לספר מתורגם לא מוכר וסגרה גם אותו, הפעילה את אהבה על תנאי של יהודה פוליקר והעיפה מבט לכיוון אוהלי המחאה השלווים במחאתם. לרגעים היא רצתה לקום, להוציא מהארון למעלה אוהל איגלו ישן ולרדת לכרם, להעמיד שם גם את האוהל שלה ולשבת למחות על האי צדק וחוסר ההיגיון שבאהבה, על לבבות נשברים ועל עיניים כחולות מוצפות בדמעות ועל ילדים קטנים שאינם שמחים.

"בא לך ארטיק?" ילד קטן בהיר עיניים ואדום לחיים יצא מהבית אל המרפסת עם ארטיק פרילי בצבע אדום בוהק.

"כן!" חייכה הנערה בשמחה. "תגיד," היא שאלה את הילד אחרי שהם ישבו וליקקו את הארטיקים הנוטפים ונשכו את המקל בשיניים אדומות, "אתה חושב שמותר לי לקטוף את הפסיפלורה הזאתי שתלויה פה על המעקה?" הילד קפץ מהכיסא וניגש לבדוק את העניין.

"אם היא בשלה, אז בטח." הוא קבע. להערכתו היא היתה בשלה. הוא נתן לה את הכבוד לקטוף אותה ולחצות אותה חצי לה וחצי לו. עיניו התכולות נצנצו אלי מעל קליפת הפסיפלורה העסיסית. "אני לא מה שאת חושבת שאני." הוא אמר פתאום.

היא הצטחקה בהפתעה. "מה אני חושבת שאתה?"

הוא ליקק מתוך הפסיפלורה ואז אמר, "את חושבת שאני הורס, כמו באגר." מה זה באגר? "זה הטרקטור הענק הזה שיש לו שרשראות כאלה וכף ענקית מכל מיני סוגים והוא יכול להרוס כל דבר. אני לא הורס." לא? אתה הורס אותי. היא צחקה בהנאה. פעם היא בטעות אמרה לו שהוא 'הורס'. הוא מחה. אני לא. מאז הוא לא שכח לה את זה. חצי מבין למה היא מתכוונת חצי לא.

השמש נטתה לגווניי האדום וכיוון הרוח השתנה. הלחן בבקבוק התלוי על חוטי החשמל קיבל קצב מהיר יותר. "איזה עיניים יפות יש לך." אמרה הנערה לילד ההורס שהביט בה במבט מתוחכם.

"גם לך." הוא אמר מייד. היא צמצמה את עיניה בפקפוק לא רצוני. יפות? חומות, סתמיות, אולי מאירות מול השמש כשאני מחייכת, אבל יפות? טוב. "למה האנשים שם ישנים באוהלים?" הילד שאל. איך מסבירים לילד מה טיבה של מחאת אוהלים -אנשים שישנים באוהלים למרות שיש להם בתים יפים מתוך תקווה לגרום לשינוי- ואיזה הדים זה מקים בכל מקום. אוהלים! לך תבין ילד. בנאדם יוצא לכיכר המרכזית, מעמיד אוהל ומודיע לכל מי שמעוניין לדעת שהוא לא זז מכאן עד שלא ירידו את שכר הדירה, מחירי הקוטג' והלחם, והנסיעה באוטובוס ציבורי. זה עלול לתת לו רעיון- הי אולי גם אני ארד לחצר עם כרית ואשאר שם עד שאמא תסכים לקנות לי גיימבוי חדש?

באוהל שבמורד ההר הרחוק הצטלבו מבטים בין האבא לבין האמא אבל נפרדו כהרף עין. מה משתקף בעיניו שהוא מנסה להסתיר ממנה? תהתה אמא לעצמה. למה בכלל היא חושבת שהוא מסתיר משהו. היא שאלה-ביקשה ממנו שיישאר הערב בבית, הוא מחה. יש מסיבה של החבר'ה במאהל המחאה ברוטשילד, הבטחתי שאבוא לנגן איתם הלילה. וגם לה התחשק לצאת לרוטשילד לא לנגן על חליל צד במעגל מסביב למדורה, לפתוח את השק''ש המגולגל ששמרה מאז ימי בית-ספר שדה ולמחות על אבות שמבלים בחוץ את הערבים ולא משכיבים את ילדיהם לישון עם סיפור במיטה, מבטים ריקים שנפרדים כהרף עין ועל דברים רבים שפעם היו ועכשו הם אינם עוד, על קשרים בין אנשים שנפרמו, נעלמו.

בגינת הכרם למטה שפכו את הגחלים לתוך מעגל אבנים מסודר והדליקו מדורה. שני חבר'ה הוציאו דרבוקה וג'מבה, מישהי הצטרפה עם צ'לו ואחרת עם גיטרה קלאסית. אוווווו תן לי כוח. אווווו תן לשכוח. צרעות זמזמו בהתרגשות סביב שאריות עצמות וקליפת פסיפלורה חצויה שנזרקה לשדה כזיבול אורגני. השמים החלו להחשיך. מנגינת הרוח בחוטי החשמל נעשתה חרישית כמו הצללים שהתארכו חרש לקראת היעלמות מוחלטת.

"רוצה שאני אקלח אותך לפני השינה?" הציעה הנערה לילד יפה העיניים והם קמו ונבלעו בפנים, השאירו את המעקה הצבוע תכלת להשקיף על הנעשה ולחכות לתוצאות המחאה. באוהל שעל צלע ההר ילדה בהירה עטופה במגבת מחאה כף.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ אב ה´תשע"א  
איירת כאן מקטעים, הצצות חטופות לקשרים בין אנשים. זו למעשה תמונה, לא לגמרי סיפור. מלאת צבעים ופרטים, אמנם, אך עדיין תמונה.
כתמונה זה יפה. כסיפור, קשרים נפתחו ולא נסגרו, מבחינתי.

קטנות:
"ועכשיו הרוח שרקה מנגינות...ופרטה אקורדים" – עכשיו זה הווה, שרקה ופרטה הם עבר. לא הסתדר לי כל כך.

הבדלי משלב קלים – "השתרגה", "התארכו חרש" מצד אחד, ו"בהתחלה", "היא חזרה" [במקום רק "חזרה"], מצד שני. [כדוגמאות. יש עוד].

הילד ההורס פחות השתלב לי.

"עיניו התכולות נצנצו אלי" – כלומר, אליה? כי הסיפור כולו ובכלל פסקה זו הם בגוף שלישי.

ובכלל, אני שמחה לראות השתקפויות כאלו - של סדר היום - בכתיבה.
ל´ אב ה´תשע"א  
אם כי פחות.
אני ממש אוהב פרימות, כלומר נגיעות קטנות של בני אדם ולא הידוק מחוייב של עלילה וסיפור
ואת הכתיבה

|עוקב|
א´ אלול ה´תשע"א  
מדוייק מה שזה בעצם.
לא הבנתי את הבדלי המשלב, איפה היא חזרה ב'התחלה'? 'עכשו' ואחריו לשון עבר, זה חוקי אני חושבת.. וכן זה אליה, פספוס שלי כנראה.
ואם הייתי מעלה עם זה תמונה זה כנראה היה המעקה התכלת..
ב´ אלול ה´תשע"א  
שיקפת כאן תמונה בצורה מדהימה שמאד אהבתי.

רק דבר קטן- "הפסיפלורה הזאתי" צרמה לי. הייתי מעדיפה את "הפסיפלורה הזאת".
ושוב, אהבתי מאד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד