בוקר היה. רוח נעימה ליטפה את פנינו, ציפורים צייצו סביב. ובינינו, שקט. לא הרגשתי בנוח בשקט ההוא, כאילו חומה מפסקת, כאילו זועק הדיבור. ובלשוני, מילה מתמהמהת, נדחפת, נזרקת, עפה קדימה כאיל מבקע חומה, שורטת ונגוזה. נעלמת גם היא בתהום הנשיה. שריטות רבות שרטנו בחומה באותו הבוקר, נדמה שנוצר שם חור. אוויר קר נשב אז. נפרדנו לתוך השקט.

בבוקר אחר ראיתי עננים מכסים סודות. שוב פסענו יחד. עדיין אוויר קר נושב. ולפתע כבר איננו יודעים למה קר, בגלל החומה? בגלל חורה? שמא בגלל עבים של חורף? מעיל מתהדק, רוכס כפתוריו. מח מנסה להתארגן בזריזות, להעיר אותיות למילים, לזרוק אותן לאוויר הפתוח, לשמור על הפתח שלא יסגר, על הגחלת שלא תכבה.

עד שחור מתרחב וסכר נשבר, זרם מים רבים נעים בינות לשרידי אבנים. מילים קמות מעצמם, חוברות למשפטים. תור מסודר בראשי, תור בל ינתק. כמו סרט נע מתיצב ממח ללשון, ממחשבה לדיבור, מדיבור לכמו שטף מים שעובר בינות לשברי אבנים שנשארו מחומה מנותצת. מנגינה נשזרת בינינו, שיחה קולחת. ואז, שוב, כמו תמיד, שקט. שקט מתוק.

נח היה לנו להלך יחד בתוך אותו השקט, השקט שיצרנו לנו, השקט שמדבר בלי מילים. שמש יצאה מבין עננים, איני יודע אם באמת היו שם סודות, לא הסתכלתי.