בנושא
בכרם
חדשות
 
נבואת האלה / ציפור אש
בביכורים מאז י"ט אב ה´תשע"א

 

הוא סגר את הדלת, האידיוט. סגר את הדלת והוריד ממנה גם את השלט עם שמו, שם משפחתו. עכשו הבית יראה כמו עוד בית, כמו כל הבתים. אולי זה הופך אותו להיות בלתי נראה לדעתו. הוא גלגל גם את התריסים. הצללית שלו לא תיראה מבעד לחלונות. אולי לא תהיה קיימת בכלל. אין צל בחשיכה. הוא מכר את הרכב וניתק את הטלפון וכרת את האלה שנולדה, גדלה והזדקנה לאיטה בחצר והוא טען שאלה נקראה על שמה. שמאז שהיא נולדה - הרבה לפניו או לפניה - כבר נקבע שהאישה שהוא יביא הנה תקרא אלה. תהיה אלה בעצמה.

שביל האבנים נסדק ומתפורר. הוא החליף את המנעול בדלת והפעמון שאני מושיט אליו אצבע רועדת מהתלבטות אחרי מאה עשרים פעימות בדקה משמיע לא יותר מדפיקה מתכתית חרישית של כפתור. אני נשען על הדלת - הדלת הסגורה שפעם היתה פתוחה, שפעם נשאה את שמו בלי להתבלבל - ומנסה להקשיב, בעיקר מבפנים, אם אני שומע או מרגיש אותו שם. כלום. אני מאגף את הבית מסביב, למצוא סימנים. עקבות של נעליים מידה ארבעים וחמש, שאריות לחם, גרעין של מנגו, בדלי סיגריות. לא זה לא. הוא לא מעשן כבר שנים, מאז שאלה באה. היא שנאה את זה והוא נדבק ממנה, כמו בכל דבר.

הוא צבע את הקיר האחורי בלבן נקי, עקר את הקוצים וגזם את שיח הורדים שאלה שתלה בפינה. הוא תיקן את הפרצה בגדר. אני חוזר לשער שלא חורק כי הוא שימן אותו תמיד ומתבונן על גדם האלה. מה קורה? אני שואל אותה. או אולי מה קרה? למה הוא לא השאיר לי פתק בתיבת דואר למקרה שאני אשנה ממנהגי ואעבור פה, או אפילו איזה מסר בתא קולי? אני חושש לחשוב על סיבה אפשרית. הוא מת? לא. הייתי יודע. יכול להיות שאפילו הייתי מרגיש. הוא נסע לחו"ל? גם זה לא סביר, הוא אף פעם לא היה בעד הרעיון. הוא השתבש? זה יותר סביר. הוא לא היה מוריד את האלה אם הוא היה שפוי. אחרי שהיא מתה הוא היה נעצר תחת האלה כל פעם שנכנסנו בשביל. ראיתי שזה כואב לו. איך לא? זה היה בשבילו כאילו הנבואה על האלה התבלבלה באיזה פרט, הכזיבה. הן היו אמורות להישאר כאן לעד, אלה והאלה, והנה אחת נעלמה. אתה חושב להוריד אותה? שאלתי בזהירות. הוא לא נתן בי מבט רושף של איך אתה יכול להעלות בדעתך כזה דבר בכלל, למרות שזה מה שבעצם אני שאלתי את עצמי. הוא הפנה אלי את מבטו באיטיות ובעיניו היה איזה ניצוץ. כל פעם שהיא תתגעגע היא תעוף לכאן. הוא אמר בנחת שגם בה הוא נדבק מהאלה שלו. היא תשב על האלה שלה וכשאני אעצור לידה היא תאמין שאני רואה אותה ונעמד לידה עד שהיא תעוף בחזרה. היה משהו מאוד מפוכח בצליל הדיבור שלו, שאני רק הנהנתי ועקבתי אחר ידו שנגעה בפיתולים שבענפים הסבוכים כאילו הוא מנסה לאחוז בידה של אלה. ועכשו גם היא אינה. איפה אלה שלו תנחת כשהיא תעוף מגעגועים? מחשבה בהולה עפה בי פתאום.

אידיוט. אני מזכיר לעצמי. ובכל זאת קינאתי בו. קינאתי בו שיש לו בית עם דלת פתוחה שנושאת את שמו ומבדילה אותו מכל הבתים בלי פחד. שלי תמיד היתה סגורה וחסרת שם. קינאתי בו על האריחים הירוק-לבן שכיסו את הקירות בחדר האמבטיה ועל ריח הקפה והספרים הישנים שעמד במטבח. עזרתי לו לרצף שביל באבנים וקינאתי בו, רציתי אותו לעצמי. התקנתי איתו מדפים לספרים הכבדים שלו וקינאתי בהם שהם שלו. סיידנו יחד את הקירות ושרנו אל ההד של הבית כשעוד היה ריק והקנאה ישבה שם על קצה הסולם וצפתה בנו. ואחר כך, קנאה מפלצתית קינאתי בו כשהוא הביא את אלה הישר מסיפורי האגדות המזרחיות, חיבר לה משפטים דביקים וסגד לה כמו לאלה. כאילו שהיא לא רק אישה בת אלמוות שבמקרה הוריה אהבו את השם אלה. וקינאתי בו על איך שחייכה למילותיו, למעשיו הקטנים. כאילו שהוא לא סתם אידיוט בר מזל.

זה רק אני שעשיתי ממנו אידיוט, אני יודע, ואת עצמי חסר מזל ציני. הוא היה הטוב, ואני תמיד קינאתי. בבקרים המאוחרים שבהם התעוררתי אצלו במיטה הוא היה מביא לי קפה וקרואסון מהקפה למטה בקצה הרחוב, ואני הייתי שותה חצי ואת השאר שופך בלי שהוא יראה. וכמובן מקלל אותו בלי שהוא ישמע. הוא היה מזמין אותי לארוחת צהריים ערב או אמצע אחרי שאלה באה ואני הלכתי לי לבד ובאתי רק מתוך נימוס, ובעיקר אוכל את עצמי מבפנים. הוא היה מתקשר אלי לשמוע מה קורה ואיך הולך, כאילו שמשהו בכלל קרה או הלך אצלי יותר מצעד וחצי. אני אף פעם לא הרמתי אליו טלפון להזמין אותו להופעה או סרט או סתם לערב חברים על הים. אף פעם לא באתי לבקר אם לא הזמין, גם לא כשהיה חולה. שהאלה תברך אותו. הייתי פוטר את עצמי ממנו בציניות שהתנקמה בי מידי יום. וכשהיא מתה יום אחד והשאירה לו רק רשימת לחם חלב גבינת סימפוניה ועגבניות שרי על המקרר עדיין קינאתי בו שיש לו על מי להצטער, למי להתגעגע, וגם אז באתי רק כשהוא התקשר אלי ובקול מת אמר לי ששוב נשארנו רק שנינו. כאילו שפעם היינו שלושה. רציתי לתקן אותו. בסיפור הזה תמיד היינו רק אני ואתה. לכמה פרקים נכנסה אלה ואני זזתי הצידה, באתי רק כשהזמנת, ועכשו זה כבר סוף הסיפור.


היא מכושפת, האלה הכרותה הזאת. משאית זבל מתנשפת ברחוב והענפים החצי יבשים נעלמים לתוך הצפרדע. הוא לא הוריד אותה. אני מבין פתאום. היא הורידה אותו? מאז שאלה נכנסה לסיפור היה נדמה לי כאילו הוא רכון לעברה תמיד, אלה קטנה ושקטה שכמותה, לא לפספס אף תנועה, אף מילה חרישית שמלמלה. הוא היה גבוה, מתנשא מעלי בחצי ראש לפחות, ופתאום כשהיא היתה שם אני הסתכלתי בהם מלמעלה. דיכאתי חשק להרכין גם אני את עצמי כלפי משהו. אידיוט. אמרתי לעצמי. אולי גם שינשק לאלה שלו את הרגליים. אבל לא, זה לא שהיא הורידה אותו. זה הוא שירד. ואני שתמיד הלכתי על נעלי רדבק עם הסוליה הגבוהה כדי להשתוות אליו כמה שאפשר נשארתי לבדי שם למעלה.

וואו. אני חושב חזק. אני באמת כאן. ולא, הוא לא הזמין אותי, והוא באמת לא כאן. והדלת כל כך סגורה כמו שאף פעם לא היתה. למה באתי לכאן בכלל? אידיוט. אני חושב שהרבה זמן הוא כבר לא התקשר אלי. אולי כבר כמה שנים. ועד שאני נזכרתי להתקשר אליו הוא כבר היה מנותק. והוא לא כאן, והוא סגר את הדלת ומכר את האוטו. ולמה עדיין אני מקנא בו. איך שהוא סוגר את הדלת, מחליף מנעול ופתאום הוא לא פה. כמו אשליה אופטית. אפילו האלה כרותה כמו הוכחה מופרכת שאי פעם הוא עמד לידה והאזין לנבואותיה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אב ה´תשע"א  
להגיד שקראתי. ושאגיב מאוחר יותר. עוד לא הבנתי את משמעות השם והנבואה. מאוד אהבתי את תהליך הכתיבה והגילוי. מי היא מי הוא מי אני.
כ"ב אב ה´תשע"א  
כ"ב אב ה´תשע"א  
ונבנה היטב.
כ"ח אב ה´תשע"א  
למרות שזה מסובך, ואלי דווקא בגלל.
כתיבה מצויינת. התפרצויות הקנאה היו אותנטיות וגם הקריאה החוזרת אידיוט.
נוגע ללב.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד