בנושא
בכרם
חדשות
 
את כבר היית אינך / נדודים בחול
בביכורים מאז י"ד אב ה´תשע"א

 

הלילה שוב חלמתי אותך. כמו אתמול, כמו שלשום, כמו בשבוע שעבר.

את רצת על החוף לבושה בשמלה הירוקה שאני אוהב, יחפה וצוחקת. אני רדפתי אחרייך בידיים מושטות וצעקתי "שירי, שירי". רציתי כל כך לומר לך שלום. כבר פתחתי את השפתיים אבל האותיות סרבו לצאת מהפה. התעוררתי זרועותיי פשוטות לפנים, האמה והקמיצה פועמות בכאב, כנראה שחבטתי את היד בקיר. והאוזניים שלי עוד היו מלאות את צחוקך, כמו עופרת מותכת.

אתמול שמעתי את אמא אומרת לאבא: "איזה גבר הוא אביב, הוא אפילו לא בוכה. אני מקווה שהוא יתאושש מהר". אני באמת לא בוכה. לא כי אני גבר, אלא כי אני מת, ומתים לא בוכים. הם מנוונים באופן סופי ומוחלט, כמוני עכשיו.

אפילו מול הקבר שלך לא בכיתי. הניחו אותך על האדמה, עטופה בתכריכים נראית קטנה כל כך. ואם היית שם היית אומרת שאת שונאת לבן וחום, למה אי אפשר קצת ירוק, או סגול למען ה'. רציתי למעוד פנימה לתוך הקבר, היית שם לבד כל כך. וגם שנאת חושך, אפילו שהיית נבוכה מאד להודות בזה. אני זוכר אותך לילה אחד חודשיים אחרי החתונה לוחשת לי מהמיטה כשעשיתי כיבוי אורות בבית: "אביבי, תשאיר טיפה אור במסדרון, אני לא אוהבת חושך. ואז מיהרת להצטדק, זה לא שאני מפחדת, רק לא אוהבת אותו במיוחד". ובאתי עד אלייך, "שירילי, זה בסדר, מותר לך גם לפחד, את לא צריכה להתבייש ממני לעולם" וחיבקתי אותך חזק, ואת אמרת חצי ישנה "איתך אני לא מפחדת משום דבר ואף אחד בעולם" ועכשיו את לא איתי שירילי. את מפחדת שם בחושך הכעור הזה? אני לא בוכה בכלל. יש לילות שאני מת כל כך שאני מתחיל מתוך טירוף לחצוב מעבר בין הקבר שלי לשלך, בטח נקברתי צמוד אלייך. אני חופר בידיים נואשות באוויר. פעמיים כבר התעוררתי על הרצפה. שירילי, לא אמרתי לך שלום. לא הספקתי. איך יכל הרוצח ההוא להביט בעיניים הירוקות שלך, בניצוץ שנדלק בעין שמאל כשאת צוחקת, בגבות המקושטות בתדהמה ולירות בך צרור מבעד לשמשה השרוטה של הרכב, עם המדבקה של שמואל המוסכניק. איך הוא יכל. פיגוע קראו לזה בחדשות, זה לא היה פיגוע, זה היה חורבן. ואני רצתי לבית החולים ואחזתי ביד הדקה שלך, הענודה בצמיד החוטים שקנינו בטבריה וצרחתי "שירי, שירי" אך את כבר היית אינך, ואני לא הספקתי לומר לך שלום. אחר כך חלצתי נעליים ונשכבתי על המיטה לידך מחזיק בכוח בברזלים וצעקתי: "אני לא זז מכאן" ואבא ואמא שלי באו, וגם אבא ואמא שלך. אני לא זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך. הם אמרו שלא כדאי לי לראות, ואולי אז נהייתי מת והעיניים שלי הזדגגו ולא יכולתי לראות דבר גם אם היו אומרים שכדאי לי. זוכרת איך הצעתי לך נישואין? היינו בטיילת בהרצליה ואני ישבתי עם הגיטרה וניגנתי לך שיר שהלחנתי רק בשבילך ואחר כך שאלתי אותך אם תהיי לי לעולם, ואת בכית וצחקת ואמרת "לעולם, לעולם". הייתי שיכור מאושר והידיים שלי רעדו. איך הלכת והעולם עוד לא נגמר? אמא אמרה בשבוע שעבר שאולי אחזור לעבודה. אז חזרתי. מה זה כבר משנה? העולם ממילא נגמר בשבילי, ואמא שמחה. על השולחן שלי בעבודה יש מחזיק ניירות בצבע חום עם פתקים לבנים בתוכו. אף פעם לא שמתי לב אליו. אבל כשחזרתי לעבודה אחרייך פתאום ראיתי אותו וכעסתי מאד, וצעקתי: "מה זה הכיעור הזה, למה אי אפשר לעשות מחזיק ניירות בירוק או סגול למען ה'!" ירדנה הסתכלה עלי במבט מוזר ואז לקחה את מחזיק הניירות ואמרה שהיא תלך לחפש לי במדרחוב משהו צבעוני ויצאה מהחדר. קרסתי על השולחן המשרדי והייתי מת לגמרי. אחר כך לקחתי את התמונה שלך שעמדה על השולחן ורציתי לצעוק עלייך איך העזת ללכת, אבל שתקתי. וכל היום ההוא רק בהיתי בפנייך המחייכות מן התמונה וחיפשתי את הניצוץ בעין שמאל. בשעה שתיים קמתי כבד כמו גוויה, יצאתי מהמשרד ונעלתי את הדלת. ירדנה אמרה שלום ואני הנהנתי, שלא תחשוב שאני משוגע. באוטובוס הביתה ראיתי ילדה אחת קטנה, היא הייתה דומה לך אבל העיניים שלה היו חומות. היא לבשה שמלה וורודה משובצת עם כתפיות. היית אוהבת אותה, את הילדה, את השמלה, אני אוהב אותן במקומך. לא הייתה לי שום סיבה לחייך אל הילדה, אז חייכתי אליה. וזו הסיבה הגדולה מכולן. אמא הכינה לי מרק כרוב כמו שאני אוהב, שורף את הלשון. אכלתי את כל הקערה וגם ביקשתי עוד. אמא חייכה כמו שהייתי קטן וגמרתי את כל התרד, ומזגה לי עוד קערה. מוזר, אולי חזר אלי התיאבון. אבל אז פתאום נזכרתי בך עם פנים מוארות מגישה לי את העוגה הראשונה שאפית, שרופה קצת בקצוות ואני אכלתי אותה וליקקתי את האצבעות. את צחקת ואמרתי לך שיש לך צחוק של מפוחית, ואז ביקשת שאקנה לך מפוחית. לא הספקתי שירילי, אני מתנצל. המרק נראה רחוק כל כך, לא יכולתי לגמור אותו. אמרתי לאמא שאני מלא והלכתי לשכב על המיטה, למות קצת. אולי שוב אחלום אותך. בחדשות אמרו שתפסו את הטרוריסט, אבל את אינך כאן כדי לצקצק בלשון ולומר: "חולי רוח האנשים האלו, זוועה". אולי בחלום הבא אספיק לתפוס בכנף בגדך ולומר לך שלום.



זוגיות מוות פיגוע

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אב ה´תשע"א  
י"ד אב ה´תשע"א  
אבל לא זמן כרגע.
י"ד אב ה´תשע"א  
קצת נאבדתי בפיסקה הגדולה הזאת, אבל אני מניחה שזו הייתה הכוונה.

י"ד אב ה´תשע"א  
אני יכולה רק לנחש שזו כותבת ולא כותב? גברים איכשהו אף'פם לא כותבים על בכי... למרות שיש עדויות מסוימות שזה קורה גם להם...
י"ד אב ה´תשע"א  
כמה שימח אותי לראות שפרסמת עוד שתי יצירות (בתור מנויה שלך) כי את כל השאר כבר קראתי..

שנית, הסיפור עצוב וכואב והמוות הזה בחיים, זה הכי כואב.

אה,
ושינוי מרענן הכתיבה ממבט עין גברית.
תודה רבה מותק.
ט"ו אב ה´תשע"א  
אני בוכה ובוכה...
כואב...נוגע כ"כ...
תודה.
ט"ו אב ה´תשע"א  
הסיפור בנויטוב, בצורה מרגשת, דימויים מצויינים (אהבתי במיוחד את "ומתים לא בוכים. הם מנוונים באופן סופי ומוחלט, כמוני עכשיו". - המת דומה למספר, ולא להיפך. זה יוצר תחושה חזקה יותר של המוות. יותר מת ממת). עם זאת, הסיפור עוד דורש השקעה רבה בפרטים (מה זה "יכל"???? היה יכול, למען ה'! יותר מידי "הוא", פסקה ארוכה מידי ועוד). בהצלחה!

ט"ו אב ה´תשע"א  
תיאורים כ"כ אמיתיים, יכולתי להרגיש את הכאב שלו.
ט"ו אב ה´תשע"א  
אני אוהבת את הכתיבה שלך.
בנושא הזה - קשה, מאוד קשה לכתוב בלי ליפול לקלישאות, להישאר על הגבול בין בנליות לבין סחיטת דמעות.
ההתחלה יפה - עם החלום וההתעוררות עם הקמיצה והאמה הפועמות מכאב, אבל אח"כ - היה לי קשה להתחבר. הפחד מחושך, המוות הרגשי - אלו מוטיבים מוכרים ומשומשים. אני בטוחה שהם אמיתיים וכואבים בשביל כל מי שחווה בעצמו, אבל בשביל סיפור - צריך לחדש משהו וזה חסר כאן.
י"ח אב ה´תשע"א  
אם כי הגישה של המספר נראית קצת מבולבלת- לפעמים הוא מרוחק ולפעמים הוא מתפרץ בסערה. זה קצת מטריד.
ו(סליחה על הקטנוניות)בטח התכוונת שהגבות "התקשתו" בתדהמה עם ת' ולא עם ט'.
י"ט אב ה´תשע"א  
כן, הטבת לתאר את הגבר המיוסר
המתמודד עם האובדן.
יפה. (חיוך לא כ"כ שיך כאן)


פרשית, אל תגרמי לי לגרום לך לדמוע..

י"ט אב ה´תשע"א  
'לא הספקתי לומר לך שלום', לא? זה ששינית עושה את התגובה שלי טיפשית נורא... :)
י"ט אב ה´תשע"א  
רציתי להחליף שם ובזכותך מצאתי למה...תודה:)
ותודה לכולם על התגובות.
אתם מקסימים.
י"ט אב ה´תשע"א  
השם הזה לסיפור.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד