בנושא
בכרם
חדשות
 
איך שבסוף אומרים שלום / ציפור אש
בביכורים מאז ז´ אב ה´תשע"א

 

­הוא עוקב אחרי. הוא מלווה אותי הביתה. השיער שלו ארוך מאז אי פעם, הפנים שלו שקטות מתמיד. אנחנו חוזרים הביתה. ביחד וכל אחד לבד. במקומות הצרים אני נותנת לו ללכת לפני ומתבוננת בו ממרחק צעד וחצי מאחוריו. הייתי מאוהב באמא שלך. אני מדמיינת אותו מספר בגבות מורמות לילדה שלו. אני מחייכת לעצמי מבפנים. ועכשו אתה לא? תשאל הילדה, עם אותן עיניים כשלו אבל אף ישר כמו שלי. לא, הוא יצחק בשקט. מה זה מאוהב. מי זוכר את זה. אני חולמת אותו כשפסי כסף נשזרים בזקנו וקמטי זכרונות מעמיקים במצחו ובזוויות עיניו. אני מתקרבת אליו חצי צעד מהצד. הוא משפיל מבטו אלי לרגע. אנחנו הולכים ונעלמים מעבר לעיקול. אחר כך הוא נועץ את עיניו בחרוזים שעל צוארי ומודה שהוא באמת לא יודע למה. אני משתיקה אותו בידי. ככה. אני מחזיקה בסנטרו ובוחנת את עיניו. בכאב שבהן אני יכולה לראות את הסוף, כמו שהוא רואה אותו - בסיפור הזה היא תצטרך למות, כדי שתישאר זיכרון מתוק... אני שומטת את ידי והוא משעין אותי עליו. אני לא מקווה שנשאר כך לנצח, כי זו תהיה תקוות שוא. אני יודעת. וגם אני וגם הוא מעדיפים לא לדעת, או לפחות להגיד שלא יודעים.

אני עוקבת אחריו. יושב על המחצלת מתחת לעיגול האור וקורא את הפרק שלו. אני מרותקת לתנועת השפתיים שלו. כמה שקטה ובלתי מורגשת. כמה שירים נכתבו עליה. כמה תארים הוצמדו אליהן, לשפתי האוהבים האלה. אני צמאה. ושוב אני הולכת אל הסוף, במחשבה. זה הקטע האהוב עלי, הפרידות. איך שבסוף אומרים שלום ומסתובבים, ולא מתראים יותר למשך חיים שלמים. אני נוטה לפשט את הרגע, להשאיר אותו פשוט כמו שהוא במקור. שלום, להתראות. או בכלל בלי מילים. מבט אוחז במבט, נפרד. יד על הלב, וזהו. וכך נפרדנו. העיניים שלו מושפלות, כמעט עצומות. אני מסתובבת ומתגלגלת לתוך עצמי כמו שבלול.

בבקרים אני שואבת את עצמי אליו מתוך הבאר הרדומה של השינה, שופכת את עצמי כמו מים קרים על נפשו העייפה עד שהוא מתעורר. הוא פוקח את עיניו בשאלה. לא כזו עם סימן שאלה בסופה, כזו שאני נתבעת לענות עליה. בוקר טוב, שאלה. בוקר טוב. תשובה. וכאילו שאז נגזר על הבוקר שאכן יהיה טוב. טוב. מסוג המילים שאני יכולה להסתובב סביבן אינספור סיבובים לאורך עשרות רבות של מילים.

ובבוקר הוא יוצא, ואני עפה לידו כמו מחשבה - לו רק היו לה כנפיים, ואז צונחת חזרה למקומי. הוא נעלם החוצה, לא רחוק מכאן, ואני בורחת פנימה, כמה שיותר קרוב. ילדה, אני מדברת אל עצמי, לתוכי. הוא כבר הולך, הוא כבר חוזר. אנחנו מחכות לו כאן.

אני תופסת אותו עוקב אחרי. הוא מניח ידיו על שלי ומסובב אותי בריקוד מדומה. אנחנו רוקדים כמו צל מרצד של ציפורים על הגבעות. מפריד בין אור השמש לאדמה, ונעלם. ריקוד מדומה כמו צל.

מאוחר יותר בצהריים חם. חם, אנחנו אומרים כמעט בו זמנית. יש כבדות שעומדת באויר ומכבידה עלינו גם. אני דוחפת את החלון עד הסוף בתקווה לרוח קלה שלא נושבת אלי. הוא בא מאחורי ונושף על ערפי המיוזע. קשה לי לנשום, וחם לי. אני צונחת לאט. הוא תופס אותי, תופס בי. אנחנו יורדים לארץ. החום עולה מהאבנים תחתנו כמו אדים מוחשיים כמעט. הוא נושף על פני. אני שוקעת בחיקו. טובעת, עד שהוא ישחה אלי דרך הזרמים החמים וימשה אותי מן המים. הוא ינשוף אויר אל תוך פי וינשים אותי מחדש.

אני מנסה לצייר בעפרון על נייר. הקווים שלי, שפעם היו חזקים, ידעו מה הם מביעים בקווים מתוחים וחלקים, עכשו הם חלשים. אוסף של קווים קטנים רפויים ועקומים שביחד מנסים ליצור צורה, דמות כלשהי, ורק ביחד הם כמעט מצליחים. הוא עוקב אחרי הקווים שלי מעבר לשולחן. יש בי אינסטינקט נבוך להסתיר אותם ממנו אבל אני דוחה אותו. מציצה בהבעתו ומסמיקה לעצמי בשקט. איך זה? אני מסובבת אליו התחלה של רישום כדי לחפות על המבוכה. הוא מרים גבות ואומר - אני אוהב. בפשטות. כאילו יש לקווים שלי כוח למשוך אליהם את אהבתו. לא יכולתי לדמיין אותו אומר משהו אחר. העיניים שלנו אוחזות לכמה רגעים שאין להם עבר ולא עתיד. רק המבט ועומק הקשר שבו. אין לו התחלה, אין לו סוף. סוף. היכנשהו בעתיד הוא ישנו. אבל ברגע זה שנינו מצליחים לחשוב שהוא רחוק, כל כך.

לפני השקיעה אנחנו יורדים בעקבות השמש אל הים. המזח הישן חורק תחת רגלינו מעל הגלים השקטים שנשברים עוד הרחק מכאן על השובר גלים. אנחנו אוחזים ידיים על הקצה. יום אחד אני אבנה לנו יאכטה. הוא לא אומר, אבל אני מאמינה שכן. מאמינה שיום יבוא שיוריד אותו לכאן ויגרום לו לבנות יאכטה מעץ עם מפרשי ברזנט אפורים שתיקח אותנו לחופים אחרים. הוא מפנה אלי עיניים מחייכות מסונוורות. לאן את מפליגה, הוא שואל. אני מחייכת אל הים המאדים, ממצמצת אל הלהבה שמבעירה אותו מהאופק ועד למים שלרגלינו. זה מה שהוא אומר לי אני יודעת; את, יכולה להפליג לאן שתרצי על גלי הדמיון, על ספינת המחשבה עם מפרשי החלומות. רק, קחי אותי איתך... אל תשאירי אותי עזוב על החוף. למרות ששנינו יודעים שזה מה שיקרה בסוף. בוא. אני מרימה אותו בכנפי. אנחנו רצים על המזח, יורדים אל החוף ומפליגים ברגליים קלות על קו הגלים השקטים שלוקחים אותנו ביחד לחופים אחרים.

לבדי, אני נפרדת מביטחון מבטו העוקב ויוצאת אל העיר. חשופה וקטנה ופעורת עיניים. מסתכלת על הכל מבחוץ, מנסה לזרום פנימה, להיות חלק. אני בת ההר הקטנה, והכל אקראי כמו קסם. אני עולה על מדרגות נעות ריקות מאדם, ומיד אחרי שובל של אנשים. אני בראש, כמו מכשפה שמעיפה את כולם למעלה מכוח המשיכה של המטאטא שלה. המעליות מולי. אני תופסת את שלי בדיוק כשהדלתות בחצי הדרך להיסגר ונבלעת מאחוריהן באלגנטיות כאילו. אפשר לחשוב שהיא חיכתה רק לי. אני מעבירה את ידי מתחת לברז מצוחצח ומייד נשפכים ממנו מים. במראה אני כבר רואה רק את גבי ואותי מציצה מעל לכתפי. אני צוחקת לעצמי בהנאה ילדותית כמעט. חלונות ראווה מבריקים חולפים על פני, אני על פניהם, על פני ההשתקפויות שלי בתוכם. אני לא מחייכת אליהם. משהו חסר לי. אני קונה דובדבנים וחלבה במשקל ואז הולכת למלא את החסר, יורדת בדרך חזרה הביתה.

אני יושבת מתחת לאלון הגדול שעונה על הגזע, עוקבת בעיני אחרי הרוח איך שהיא עוברת מצמרת לצמרת, מסתובבת מתערבלת ונסוגה. אני לוקחת כמה אבנים בידי ועורמת אותן אחת על השנייה. אני חושבת איך שפעם, כשהייתי ילדה קטנה יותר, הדמיון שלי היה אולי מפותח פחות, אבל חופשי יותר, בלתי מוגבל בקשר שלו למציאות. איך הייתי יכולה לראות באבנים שמונחות אחת על השנייה מגדל שן על אי בודד או מגדלור לחופי האוקיינוס. איך ארבעה זרדים דקים שיצרו ריבוע קבלו בעיני פוטנציאל לבקתת עץ בעובי היער, ואיזה סיפורים הייתי מספרת לעצמי על נוצה אבודה שנתלשה לציפור וצנחה במקרה לידי. לא הייתי מחשבת את המציאות. הייתי מעופפת לתוך הדמיון בלי גבול, בלי סוף ידוע מראש. עכשו אני ילדה קצת יותר גדולה, והדמיון כבר לא משוחרר ופשוט כמו שהיה, כמו שצריך להיות. הכל נראה קטן יותר - בגודל הטבעי, חסר פוטנציאל להתלבש במלבוש גדול יותר כמו לדמיין שמכונית יכולה לעבור מתחת לגשר שבניתי בחול.

מה זה דמיון? אני שואלת אותו כשאני מגדירה לי חוסר הצלחה להשתחרר ממימדי המציאות. דמיון זה כנפיים, הוא אומר, וזה מוצא חן בעיני. כנפיים מאפשרות לך לראות את המציאות ממקום אחר, מלמעלה. אז אתה יכול לחשוב, שאם הבתים יכולים להיראות כמו קוביות בלגו, אז אולי גם הלגו עצמו יכול להיראות כמו פנטהאוז חלומי מהאגדות שבהן הסוף הוא תמיד טוב...





© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ אב ה´תשע"א  
רק אגיד שהיה יפה, ושעוד אחזור לכאן בתקווה לקריאה צלולה יותר.
י´ אב ה´תשע"א  
כמו שאמר קודמי לא אתיימר להגיד שהבנתי .
כל הסיפור אני מתלבט אם מי היא משוחחת ממי היא מצפה להיפרד ויודעת שהכל זמני? זה חבר שלה,, בעלה או שמא חבר הדמיוני והיא מפחדת לגדולו ולהיפרד?

זה פגש אותי בנקודה כזאת שבאמת לפעמים שטוב אננחנו רק יודעים שזה זמני ומחכים לגסיסה הזו שבטוח תבוא.

תמשיכי לכתוב אם כתיבה כמו שלך את יכולה להעיף אנשים
י"ב אב ה´תשע"א  
אני אפילו לא ניסיתי לרצות להבין, אבל זה באמת היה אחד הסיפורים הכי יפים ומושכים ומטביעים שקראתי. ממש.
י"ב אב ה´תשע"א  
הכתיבה שלך יפיפיה, וכמדומני כבר אמרתי לך את זה פעם. השפה טובה והתיאורים מטביעים.

כסיפור, זה צריך להיות יותר. התחלה, אמצע, תהליך כלשהו, סוף פתוח או סגור לבחירתך, אבל שיהיה בו משהו סופי. חסרה לי עלילה, חיצונית או פנימית.

התיאור של המפגש שלה עם העיר מרהיב.

תודה לך

י"ד אב ה´תשע"א  
אולי מתישהו אשוב לתגובה מעמיקה יותר.
כ"ב אב ה´תשע"א  
תודה לכםםםםם.
קשה לקרוא לזה סיפור, בגלל חוסר העלילה כמו שאמרה ריח ורדים(?). יותר פרוזה על מצבים שונים בחיים לא מוכרים איכשהו... היה נעייייים מאוד
כ"ב אב ה´תשע"א  
זה יפה מאד, אני אוהבת את האיש הזה. את מרפרפת, לא מכבידה, וזו יכולת שבעיניי תאפשר לך לכתוב גם עלילה מורכבת יותר בצורה טובה. אבל אני בכלל אוהבת את זה ואין כאן עלילה.
כ"ו אב ה´תשע"א  
עזבי אותך מעלילות, טרחנות גרידא. אוף איתך. המון מחשבות שלי התבסרו מכל המילים שלך. פחות את הסוף, יותר האמצע התחלה. התיאוריות שלך רקעית, ולא מעצבנת גם אם היא פייטנית. מעניין אותי איך כתבת את זה (אני באמצע לכתוב במן תהליך וקטעים של בנייה).

הא, נדמה לי שהמקלדת שלך דביקההה.

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד