בנושא
בכרם
חדשות
 
תחזור הביתה / ציפור אש
בביכורים מאז ב´ אב ה´תשע"א

 
לאייל
"אהבה היא כמו שעון חול, כשהלב מתמלא הראש מתרוקן"



 

אני נלחמת בעצמי. במילים אחרות - מזוכיסטית. כבר חשבתי שאני קרובה לנצח אבל אז פתאום הוא שוב מתחזק מולי ומאיים להביס אותי.

אני שוכבת במיטה אחרי שניתקתי לאייל בתירוץ לא מקורי של עיניים נעצמות. הלוואי וזה היה בכיוון. כאילו משהו מחזיק לי את העיניים שלא יסגרו. כאילו אם אני אסגור את העיניים אני אפול, ואם אני אפול אני לא אצליח לקום, עד שאתעורר. לזרוק את השכל הוא אומר לי? ומה יישאר? לב אין לי. לא פה קרוב אליו בכל אופן. הוא יודע את זה.

מה היית רוצה שיקרה? הוא שאל אותי. אין לי רצון אליך אייל, אין כלום בלב שלי כלפיך. אולי רחמים. אולי כאב. אם היה קורה משהו שלא תחת שליטת השכל הוא היה קורה תחת שליטת התשוקה. לא שום דבר מעבר לזה. בטח שלא לב. אבל אתה רוצה אותי ככה? אוקיי קבל את זה.

קח את אותה תמונה: שתיים וחצי בלילה ליד המעיין, על שולחן העץ מתחת לזוג עצי התות הותיקים. אבא היה לוקח אותי לכאן מזמןןןןןןןןןןןן. כשכל מה שהיה לי בראש זה מקסימום לטפס על העץ למצוא תותים. לשבת שם שעות או דקות על איזה ענף לנדנד רגליים ולשיר לעצמי עד שהוא יצא מהמעיין ויבוא להציל אותי. מי חשב אז או העלה בדמיון פרוע שנשב כאן ככה הלילה, בלב סערת הנפש שסביב. זה מביא אותי לחשוב על גפן שלך, איפה היא תהיה בגילי, איפה אתה תהיה בשבילה.

מה אמרת לי שם מתחת לתותים? הרבה דברים. שום דבר. זה לא משנה. אני יכולה עדיין להרגיש כמה הגוף שלך מודע לשלי. כמה אני מודעת לעצמי. אני רוצה ללכת ואני רוצה להישאר, ורע לי מבפנים.

למה לעזאזל אתה נשכב על הספסל ככה, עם הרגליים משתלשלות למטה משני הצדדים. ולמה אכפת לי אם קר לך או לא. אחר כך שאלת אותי אם אני עייפה, ומה מונע ממני ללכת לישון. באותו רגע קמתי כי קלטתי ששום דבר. והלכתי. שכל. שליטה שכלית מלאה. ואתה קיללת את עצמך בחושך.

לשחרר את השכל אתה אומר? ככה זה היה נראה. הייתי קמה, ובמקום ללכת מתיישבת על הארץ לידך, הראש שלי בגובה הראש שלך שנח על ספסל העץ הקשה. תנשום, הייתי אומרת לך בקול הקר כאילו שלי, זה הולך לכאוב. ואז הייתי מניחה עליך ידיים. את הידיים הקדושות שלי, שסיפרת לי איך חלמת שהן מרפאות אותך. הידיים שהשתוקקו לגעת בך ולא הודו בזה, ואחר כך השתוקקו לתפוס בך ולהעיף אותך לכל הרוחות. בסדר הזה. הייתי מחזיקה בך חזק שלא תוכל לזוז למרות שתרצה מאווווווווווד. אתה לא תוכל. בהתחלה זה רק יהיה ככה. נשימות, חושך, שתיקה. אחר כך אני אדבר. נשמה מזוככת כמו דמעה שקופה. אני אמלמל, ואתה לא תדע למי אני מתכוונת, אבל אני ארגיש את הזרם הזה שעובר בך כשאני אומרת את המשפטים האלה שכל כך בא לך להלחין. אתה לא תזוז, כי אני לא אתן, כי יש עוד נקודה קטנה שבה השכל מנסה להיאחז, לצרוח לי, ואז גם היא תתנתק. אני שונאת אותך. אני אלחש את האמת בקול אוורירי עוד שנייה לפני ואחר כך בלי לחשוב יותר אני אסתער. בפראות, בטירוף שקט, בצורך פיזי נטו. השפתיים שלי יצעקו לך בלי קול, יפרפרו מול שלך כמו צמד פרפרים שימשיכו לרחף על העיניים המצח וגשר האף. אתה תתמכר לגמרי לידיים המרפאות שלי, לשפתיים שלי שחולות אליך. היית מכור מראש.

אבל אז בבת אחת אני אדחוף אותך אחורה ואתה תיפול על העץ הקשה. יעברו עוד כמה רגעים שהידיים שלי יישארו עליך, והרצון החזק שלי יהיה לטלטל אותך כל כך חזק עד שתאבד את עצמך ואותי ואת כל מה שיש לך לאבד, ואז ייזרקו אותך שתלך למצוא את כל זה מחדש. אבל במקום זה אני פשוט אקום ואלך בהבטחה לעצמי שהפעם אני באמת לא הולכת לראות אותך יותר לעווווווווולם. אז תגיד לי, מה עדיף לדעתך?

גם ככה, אני מקווה שאני לא אראה אותך יותר לעולם. אני עדיין לא מאמינה בך, ובעצמי גם כמעט כבר לא.




[טעות אייל, טעות. למה הוא לא תופס. למה הוא לא מסוגל להגיד לי מותק עד כאן, ניפרד באווירה ידידותית זו, נשלח איחולים לימי הולדת חתונה וראש השנה ונחייך זה לזה ברחוב או בסופר, וזהו. שלום ולהתראות.

זה לא הוא, זה לא אני. זה לא אני והוא, זה אף פעם לא יהיה. מבחינתי רק מקרה מתסכל הוא שגם הוא קיבל את אותו השם של האייל שאהבה נפשי. מבחינתו, זה הכל טעות כי לא אני היא זו שאמורה לאהוב נפשו.

תחזור הביתה עכשו מתוק, אני רוצה להגיד לו ולא מצליחה בפשטות, אז אני הולכת מסביב, שנייה לפני שנעלמת לו לנצח. תחזור הביתה לילדה היפה שלך, לאישתך הטובה שמחכה לך שם ישנה ואתה הלכת לה, ולקחת את הלב שלך איתך. זה לא לא לא צריך להיות ככה... גם כשהם היו הולכים יורדי הים היו מפקידים את המפתח לליבם ביד נשותיהם, עד שיחזרו בשלום מהגלים, ולא פותחים אותו בפני אף נערת חופים על הדרך. אני תוהה באמת, איפה הלב שלך ביחס אליה? ביחס אלי אני יודעת. וצר לי. כן אני יודעת שזה לא שאני נכנסתי ביניכם. זה אתה שהלב שלך נקרע, זה אתה שעומד באמצע, וכל החבלים מושכים לכיוונה, וגם אני מנסה לדחוף אותך לשם, והלב שלך והדמיון מושך לכיווני].


 

בחצאית דהויה עד הברכיים עוד מתקופת האולפנה ובני עקיבא וסנדלים ביד אני יורדת לקו המים שמעבירים לשון חצופה וחושנית על החול. הים שקט, כנראה קצת עצוב על השמש ששקעה לו לפני כמה דקות. אני גם שקטה, קצת עצובה, ובוערת מבפנים.

הדמיון שלי פועל כמו אלפי גלגלי שיניים של פעם כאלה, מהסרטים של מיקי מאוס של דיסני. לוקח כל תמונת מציאות דרכה אני עוברת ומשחיל אותך לתוכה, בדמיון. מכל מקום אני כאילו מרגישה אותך עוקב אחרי באובססיביות, לא יודעת מאיזה זווית תפתיע אותי הפעם כמו שאתה מפתיע אותי מכל מקום, גם מזה שבו אני מצפה לראות אותך. אני קוראת מילים ואומרת לך אותן, מנסה להיזכר איך נראה החיוך שאתה עונה לי, ומנסה למחוק אותו ולהעיף אותו בכוח החוצה ממני.

למה סבתא מוצאת לנכון להגיד לי בדיוק הפעם שלחיות בזוג זה להתפשר? ולמה אני מייד חושבת עליך. ולמה כל פאג'רו קצר בצבע ירוק כהה מעלה לי את הדופק ומושך אותי להסתכל מקרוב לראות מי יושב מאחורי ההגה רק כדי להיות בטוחה שזה לא אתה בטעות. תגיד לי באמת, משנה לשמש אם אני מאמינה בה שהיא תזרח מחר או לא? כאילו, גם אם אני לא אאמין שהיא תזרח אני מאמינה שהיא עדיין תזרח מחר בלי הפרעה. אז מה זה משנה בעצם?

שוב, בלילה במיטה אחרי שכרגיל נעלמתי לך והפעם בלי לומר שלום, אני מתהפכת מצד לצד על המזרון שסבתא הוציאה לי לסלון כי יש שם מיזוג ולא מצליחה לעצום עיניים ליותר משנייה של מצמוץ. הרגליים שלי קופאות מעשרים וחמש המעלות של המזגן אבל אני לוהטת. סיפרתי לך על המפלצת האדומה המסוכנת והיפה הזאתי, 'תשוקה' קראו לה החכמים הקדמונים. תזהרו ממנה, הם הזהירו. היא נראית עדינה ומתוקה, אבל ברגע שתשתחרר היא תשתלט עליכם ולא תוכלו לעמוד בפניה או להילחם בה. אמרת שלא שמעת עליה. או לפחות לא שמעת שהיא כל כך מסוכנת. בנאלית, אנושית, יותר מטבעית, למה מסוכנת? אני לא מאמינה לך. היא כנראה מלחששת לך ישר לתוך המוח בלי שתשים לב. אתה שבוי שלה כבר מזמן, מהפעם הראשונה שקראת מילה שכתבתי אליך. ולי היא לא מניחה לישון כרגע. היא משתולת בי בגלל מילים שאם לא היית אומר היא היתה עדיין שוכבת לה רדומה בתוך הקונכייה החלודה שלה, מחכה לאחד שיבוא וידפוק לה על הדלת ויוציא אותה החוצה, ייקח אותה אליו לנצח.

תספר לי איך קרה שמכמה מילים קרירות ובנאליות שהגבתי לך התעורר בך משהו שמת בך בתקופה האחרונה ההיא? למה היופי שבי הכאיב לך כל כך עוד לפני שראית אותו ואיך חזרה אליך נשמתך שפרחה בשנייה שראית אותי חולפת על פניך מרחוק? ואחר כך, מה ציפית שתקבל ממני ובאיזו כמות? מה חשבת שאני אתן ולא נתתי ועכשו אתה כל כך מאוכזב ממני? אה, ומה גורם לך לחשוב שראית את הנשמה שלי עד כדי כך שקרה שהתאהבת בה כל כך עמוק? אפילו אני לא בטוחה שאני אדע לזהות אותה אם היא תעבור על פני ברחוב. לפעמים בשקט בבית ריק או כשאני יוצאת החוצה ברגל אני מנסה לקרוא לה, לדבר איתה, לשמוע מה קורה ומה שלומה. גם הערב יצאתי לאיזה רגע למרפסת של סבתא שצופה על המפרץ, מוקף אורות בכל הגוונים אבל נראה יותר כמו החלל הפנוי: שטח גדול שחור של אין, אפלה שלא מחזירה אור אלא בולעת אותו לתוכה. אתה רק יודע שיש בו ים, מעגן ואוניות חשוכות. קראתי לה ושלחתי לה איתות מוסכם מהמגדלור על המרפסת, אולי היא תועה בחושך על הגלים ורק מחכה לאות ממני, אבל לא. שום ספינת נשמה אבודה לא הופיעה, או שאני לא הייתי מספיק סבלנית לחכות לה והלכתי לחפש אותה במקום אחר.

בבוקר אני פוקחת עיניים כדי לגלות שבכל זאת נרדמתי בסופו של דבר, לא ברור איך זה קרה. התת מודע הלא מודע שלי שולח לך בוקר טוב מהיר ואז אני מנתקת אותו בכוח. אני עדיין מרגישה עייפה נפשית. הלוואי והייתי יכולה לשלוח את הנפש העייפה שלי לאיזה סייסטה. הראש שלי כואב. אני עומדת ובוהה בעצמי בשלוש מראות. אני כפול שלוש מסתכלת לי בעיניים בחוסר הבנה. אבוד, אני אומרת לה לבסוף, את כנראה לעולם כבר לא תביני. לאן משכת אותי אייל? לאן הכנסת אותי ומה הכנסת לי לתוך הראש. אני כבר לא מבינה אותך, כבר לא מנסה. אתה גם כבר לא מבין אותי? אף פעם בעצם לא הבנת. רק טעות שלי היתה שניסיתי להסביר.




[כן, זה נכון שאמרתי לו כבר פעם או לא רק פעם אחת שאם אני אראה אותו ברחוב אני אהיה מסוגלת לעבור על פניו בלי לומר שלום. הוא אמר שאם ככה המצב שלי הוא טוב. לא אמרתי שהלב שלי לא יתחיל לרעוד או שהעיניים שלי לא ירפרפו אליו בלי כוונה. וממילא גם הוא לא יגיד לי שלום. כי לידו תלך אישה יפה שתחייך אלי ו-הי, מה שלומך מתוקה? והוא ישפיל מבט, יתחמק, יקח את העגלה עם התינוקת הערנית וימשיך כמה צעדים הלאה. דפוק.

תברח, אני ארצה לצעוק לו, סכנה! אתה לא רואה אותי, נורה אדומה שמהבהבת לך מול העיניים? תקח את הרגליים שלך, את המחשבות, ותלך כמה שיותר רחוק למקום שבו רק היא נמצאת בו, תחזור אליו עם כל הלב ואל תחפש אותי בחצי האפל שלו. פשוט, תלך...].




מצטערת אם המצב לא מובן, גם לי לא...





© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ אב ה´תשע"א  
תיאורים וכתיבה מצויינים.

נדמה לי שכדאי להמיר כמה מחשבות ותחושות באירועים. בדברים שהיו. כי לא ממש הרגשתי הזדהות עם הקשר, לא ממש הצלחתי לעמוד על טיבו עד שלב מאוחר של הסיפור. היה עוזר לי לראות דברים שקרו ביניהם, (כפלאשבק שלה, אולי) יותר מאשר את התחושות שלה *עכשיו*.

אבל בהחלט היו פה כמה פסקאות יפות מאוד.
ה´ אב ה´תשע"א  
וסחטן על האומץ לכתוב על נושא כזה..
לא נפוץ במיוחד.
תודה!
ה´ אב ה´תשע"א  
מה זה נושא כזה?
מה שבטוח זה לא אומץ, אלא תחושות שחזקות ממני, ולכן גם פחות דברים שקורים ויותר המחשבות שבתוכם...
ה´ אב ה´תשע"א  
זה התעסקות עם גבר נשוי..
זה מה שהבנתי מהקטע.

וטוב שזה רק מחשבות.. :)
ח´ אב ה´תשע"א  
התיאורים חזקים מאד, המילים מהירות ורבגוניות. נדיר למדי, הייתי אומרת.

יש לי בעיה עם להגיב על התוכן, כיוון שנראה שהוא אוטוביוגרפי במידה מסויימת, ולו רק בגלל ההקדשה או הסיום הלא מקצועי בכלל, בפער מוזר מהשאר. זה נושא כואב מאד ואני פוחדת לדרוך על צלקת, אז אמנע.

שוב, הכתיבה טובה מאד. אמיתית, ציורית ומסחררת.

רק אושר.
י"ד אב ה´תשע"א  
נהניתי לקרוא.

אבל אני עם זליג. לא מספיק ברור, ויש עדיין איך להדק כאן את הסיפור.
את מוכשרת. הסיפור הזה יכול להתרומם הרבה מעבר.

ודבר אחרון:
אל תתנצלי.
אם משהו ראוי לפרסום בעינייך, מצוין.
אם אינו ראוי לפרסום, אז אל תפרסמי.
ואם את מעוניינת בעזרה לפתח ולשפר, הרי את מוזמנת בזאת לסדנת כתיבה פרוזה.
כ"ב אב ה´תשע"א  
ז´ כסליו ה´תשע"ב  
אני מקווה שאף אחד לא פגע בך,נשמה!
ואם את כותבת סימן שטיפלת בזה. ?
ואולי, זה מסוג הדברים שאת לא יודעת
אם קרו או שאת הגזמת..
בכל מקרה,
איזה פחד.. כמה דברים כאלה קורים...
כתיבה מצוינת.
ח´ כסליו ה´תשע"ב  
ודברים שקורים... נפגעתי? בטח, אבל אני כמו ציפור האש המקורית -הפניקס עוף החול- שמת ואז מתחל לחיות מחדש... בעזרת השם
ה´ כסליו ה´תשע"ד  
כ"כ טעון שקשה לקרוא.. יש מקומות שהלכתי לאיבוד. הכתיבה מדהימה, אבל הלוואי ופעם תכתבי משהו שמח, לשנות אווירה- לראות את האור.
ה´ כסליו ה´תשע"ד  
אני עם אוליב וזליג - מתישהו הרגשות והתחושות היו כבר יותר מידי.

[לבד על הגג שבתות וחגים]
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד