בנושא
בכרם
חדשות
 
זה תמיד אהבה / Bea
בביכורים מאז כ"ד תמוז ה´תשע"א

תשעים ושמונה קילומטרים לנהרייה, ארבע שעות לליל שבועות. אני משעין את הראש על הנוף המסתחרר, נמרח ומתייצב חליפות מעבר לזגוגית ועוצם ריסים. הבזק חום-דבש של מבט אבוד. שחר. אני מקדים את הבלתי נמנע ופוקח אותן בבת אחת. לעזאזל. לעזאזל איתך, שחר.


אני קומץ אצבעות והולם בשמשה מבלי משים. הזכוכית המחוסמת לא מתרשמת במיוחד. הנערה עם העגיל הבודד לעומת זאת, נועצת בי זוג עיניים תמהות, אולי מבוהלות. אני מחייך ברפיון בלתי משכנע ומתמקד בה לרגע. שמלת כותנה דקיקה מגוהצת בקפידה לכבוד החג מתארת את גופה. הקיץ תלבשי לבן וכל זה.

השפתיים שלה רכות וכשהיא הוגה את האות שין מתעמקת לה בלחי שמאל גומה. הפסוקת התמה המחלקת את שיערה המבהיק לשניים באמצעו כמעט וגורמת לי להאמין שהייתי יכול לאהוב אותה. בקלות אולי.



אבא פטר את כל בעיית הרווקות בגרסה שמי לא מתחתן מאוחר, מתחתן מאוחר יותר. עם אמא, כמו עם נשים בדרך כלל, כל העניין היה מסובך מעט יותר. "אין גבר שלא מתאהב, דויד" אני תורם לסשן מצידי נחרת בוז. "זה שזו קלישאה, אין משמעה שהיא אינה נכונה" היא מוסיפה אבחנה נוספת, אני נלחם בעוז בחשק לומר שהיא קלישאתית אפילו יותר. כיבוד הורים.
מה כבר אמא ביקשה? קצת נחת. כלה להסתכסך איתה בחגים ומועדי ישראל. נכד שימרח שוקולד על הפורמייקה, ירסק מלחיה או שתיים מדנמרק ויותיר טביעות רגליים בוציות על הספות. שום דרישה מוגזמת יתר על המידה.



שישים ושלושה קילומטרים לנהרייה, שלוש שעות וארבעים דקות לליל שבועות. לצידי זוג זקנים חביבים, או אזרחים ותיקים, אם להיות פוליטיקלי קורקט. האישה נועצת בי מבטים שמעוררים בי אי נוחות קמאית. הייתי מפליג בתיאור פואטי על הסוודר הנסרג לו בין ידיה אבל גם הזקנים של היום אינם הזקנים של פעם. היא מקישה על הסמארטפון שלה בציפורן מטופחת להפליא, ואני מוכן להתערב על פאקט מרלבורו שזיהיתי על המסך אפליקציית וואטסאפ. לבסוף היא נאנחת ברוב רושם, מגלגלת את עיניה אלי בחוסר סבלנות ומצקצקת בלשונה.
"נו באמת, אתה נשוי?"
אני חושב שלא שמעתי היטב.
"סליחה?"
"מה סליחה?" היא ממלמלת משהו שנשמע כמו ´גוועלד´. "שאלתי אם אתה נשוי. התספורת האיומה פוגמת גם ביכולות השמיעה שלך?"


"לא" אני ממלמל בהכנעה. היא מזכירה לי את סבתא חנה עליה השלום.
צל של קורת רוח חולף על פניה "אז איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי" אני מתחכם לרגע ומבטה גורם לי מיד להתחרט מעמקי ליבי על רגע המשובה "דויד, התכוונתי".
"יופי, אז, היא גם רווקה" הזקנה מחווה בידה לעבר הבחורה עם העגיל הבודד והגומה "אין לה הרי כיסוי ראש, אם כי זה לא אומר היום שום דבר... הפריצות" היא כמעט ויורקת "אבל גם נטולת טבעת, אז אולי עד שנגיע לקריית מוצקין תצליח לומר לה שהיא מוצאת חן בעיניך".


בעלה החייכן מחליט להפסיק לצותת מאחורי מדור הספורט המרשרש שהוא מחזיק הפוך בידיו "אל תפחד, נשים לעולם לא ימציאו נשק שהורג. הן ימציאו רק נשק שגורם לך להרגיש רע לזמן מסוים" הוא מסביר לי בכובד ראש "ואל תתבייש, אתה רק צריך לא לדבר יותר מדי. נשים אוהבות גברים שקטים, הן חושבות שהם מקשיבים."


הו, אלוהים, קח אותי עכשיו.


הבחורה חיוורת כמעט כמו השמלה. אני מנסה להתמסר אליה כל כולי. להיכנע לתחושות המסרבות להגיע. אבל השיער שלה ארוך, ולשחר יש בכלל תספורת קצוצה. התליון הכפול מדגיש את עצם הבריח שלה, הגלויה כמעט מדי, עירומה למולי. ואני נזכר, כמו אולר חלוד מגואל דם ואדם מזועזע ממה שעשה, באיחור ארור של שנייה, רק שנייה בודדת מבדילה ביני לבין כל אחד, במה שהמראה בזה היה אמור לעשות בי והוא איננו יכול. למה אני לא יכול-


"היית מאוהב פעם במישהי?" שחר. אני בולע את רוקי כמו מתכת ומתעלם. "לא. לא היתה אף אחת."
זוג כורסאות פשוטות. בועות אויר תחת טפט מודבק ברישול. משקפיים ומבט של רחמים. בא לי להקיא. "אני לא מתכוון לזלזל-" אני אומר בטון הכי מזלזל שאני מצליח להנפיק בגרוני, אבל האידיוט כמסתבר כבר ראה לא מעט "הו, אתה ועוד איך מתכוון לזלזל" הוא מסיר את המשקפיים - כמסתבר יש לו קצת אופי - אבל לא מצליח להפטר ממבט המשתתף בכאבך, "אתה לא באמת חושב שזה יעזור. אז בוא נחסוך לך זמן וכסף ותקוות. זה באמת לא יעזור אם לא תבין שבדרך כלל גבר בן שלושים, בוגר יחידה קרבית, תלמיד ישיבה שאינו אידיוט מושלם, לומד לתואר שני ונטול כרס - איננו רווק."


פעם, כשעוד לא ידעתי כמה אני מאושר, הלכנו לבילוי גברי על מדים בבר אפוף עשן. התוכניה כללה קללות גסות של כל ההרכב הפותח של ריאל מדריד, הקאת בירה זולה ועישון סיגריות בתקציב חיילים. ברגע של חולשה בין ניקוטין לאלכוהול, מישהו, וזה לא היה פרויד, שאל מה לעזאזל נשים רוצות. יוני הליצן אמר שהוא יודע בדיוק מה נשים רוצות, וזה לא אותו.

על רקע הצחוק פתאום שמעתי את עצמי אומר שאני חושב שאינני מבין נשים. זאבי מיד אמר שנשים הן כמו ציורים מודרניים, אי אפשר ליהנות מהם כשאתה מנסה להבין אותן וידידיה שאל אם רק לו כבר קצת נמאס מבדיחות גולדסטאר. יאיר, הפילוסוף, ביים רגע של שתיקה לשם חשיבות הדברים, לגם עוד קצת היינקין וענה שנדמה לו שנשים נבראו על מנת שנאהב אותן ולא על מנת שנבין אותן.

יאיר היום בן שלושים ואחת. ליאיר אישה שהוא אוהב. או מבין. או אוהב להבין. או מבין שהוא אוהב. לי אין. אני לא רוצה למות לבד.




שלושים ושמונה קילומטרים לנהרייה, שלוש שעות וארבע עשרה דקות לליל שבועות. הזוג שני ספסלים קדימה כמעט ולא מוציא הגה מפיו. הנה דויד, התבונן היטב: אפשר גם כך, בלי לאהוב. ילדה יפהפייה, בקושי בת שלוש, מציצה אלי מעל המושב ומחייכת חיוך חסר מורא. אף אחד עוד לא הספיק ללמד אותה שכל זר חביב בתחבורה ציבורית הוא סוטה או אנס בפוטנציה. סרט רחב מרסן תלתלי פרא, שיניים גדולות ולבנות ולא לגמרי ישרות, יש לי משקולת של טון על החזה ומתחשק לי להטביע אותה בדמעות חמות. והרי מהי אהבה? ולמי באמת אכפת? הטיפשים כולם מתחתנים ועושים ילדים ובונים בית: מתמכרים לקירות, מטפחים גינה, מאדימים רעפים. הכול מאהבה. וכשהיא הולכת אינם יודעים מה לעשות בשאר - הרי אהבה, הו אהבה, בלי אהבה -

משקפיים ורחמים. הוא מנסה טקטיקה אחרת. מוצא אחרון. "חשבת על נישואין, בלי, איך לומר, הדבר החמקמק והמסתורי הזה הקרוי אהבה? פשוט לקפוץ למים ולקוות שזה יגיע יום אחד..."
"לא" אמרתי בפאתוס. דויד, שקרן שכמוך. לא היה יום, לא היה לילה שלא חשבת על כך.

אני ושחר יושבים על החול החם, גם הים נסוג וגם לו יש רגשות אשם. ממילא אין בין נישואין ובין אהבה ולו כלום. לקשור את חייך, גורלך, קיומך באדם אחר. לפרוט את אנוכיותך עם עוד בריה רק כדי לעשות ילדים. ולהחזיק אותם בחיים, בריאים, הגונים, מאושרים. ללמד אותם רק מספיק כדי שהם יוכלו יום אחד לעשות ילדים משלהם וכל זה לא ייגמר. ואתה תדע שהשארת כאן משהו. שלא תעלם. תמחה מעל פני האדמה כמו לא היית מעולם. כמו לא היה בכלל -


אולי כל זה לא באמת. אולי זה רק בראש. לא, ודאי שאין זה הראש. כל אחד שיש לו, ולו מעט שכל בראש לא היה - אולי זה רק הלב.



אני גורר את הקיטבג בעצלתיים. חם, מנומנם, מסומם כמו רק אחרי נסיעה ארוכה ואביתר בנאי. הריצפה מלוכלכת פחות משזכרתי. החדר בישיבה נדמה קטן יותר, אבל כלום לא באמת השתנה. על המיטה שליד החלון כבר שוכב בזוית עקומה בחור בגופיה לבנה ונושף עשן. שיער קצוץ. זרועות שזופות. מבט אבוד. אני מסב את הגב אליו, מצמיד את המצח לדלת העץ המתקלפת ועוצם עיניים: אתה יודע שאסור לעשן בחדר, שחר.



חד מיניות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז תמוז ה´תשע"א  
פסקאות פניניות, אופייניות ביכולת שלך לפרט רעיון לפרטים. לדוגמא: "מה כבר אמא ביקשה? קצת נחת. כלה להסתכסך איתה בחגים ומועדי ישראל. נכד שימרח שוקולד על הפורמייקה, ירסק מלחיה או שתיים מדנמרק ויותיר טביעות רגליים בוציות על הספות. שום דרישה מוגזמת יתר על המידה." יפה. פיסקה שובבית שמסמלת בקלות את ההבדל בין מי שיודע לכתוב למי שלא.

ויש לך עוד כמה כאלה.
עם זאת - ובעיקר בגלל שאת מסוגלת להרבה הרבה יותר, בעיקר כשאת כותבת מהלב שלך ולא מתוך רצון "לכתוב סיפור על..." כמו הפעם - אני חושב שיש פספוס קל בסיפור.
כובד המשקל של הסיפור הזה מצוי בסוף שלו. בטוויסט. הבעיה היא שהטוויסט מעוקר, כי מהרגע שמובן שזה סיפור הומוסקסואליות, ההופעה הראשונה של השם שחר בעצם מסבירה מה מסתתר. והרבה כאן נשען על הסוף הזה. על הכתיבה שלך, ועל הסוף הזה.
מעבר לכך, אני אומר משפט מגעיל שאני שונא לשמוע בעצמי ושהרבה יחזרו עליו מתחתיי - לא חידשת. ואכן. אמנם נתת סיפור עם מימד אפל ויפה, כהרגלך, אבל נושאים טחונים דורשים זויות הסתכלות חדשות, ואמירות חדשות. ודומה שהתרכזת ברעיון שלך.
שזה, אגב, בסדר גמור.

תמשיכי ככה. אנחנו עוד נכתוב משהו יחד.
כ"ח תמוז ה´תשע"א  
מה, אבל כל כך רציתי להגיב לך.

כי אני אוהבת את הכתיבה שלך, בד"כ, ולמרות שהתכנים עדיין לא לגמרי כוס התה שלי (שתי כפיות סוכר, אגב).

וגם, בכנות, וכי זאת את (ע"א שאנחנו בכלל לא מכירות) נמאס לי כבר לקרוא סיפורים בנושא הזה. זה מתחיל להראות לי פשוט סוג של טרנד, וזה מאבד מהכל.

אני לא אומרת לך לכתוב על פרחי אור, זה לא המקום שלי, אבל אחכה להם. גם אם הם לעולם לא יבואו.
כ"ח תמוז ה´תשע"א  
את תמיד מגיבה לי דברים כל כך יפים, ואני אף פעם לא מגיבה לך כלום. אבל הפעם רציתי. אולי זה בגלל שלא קראתי הרבה סיפורים על הנושא אז לא הפריע לי, ואולי בגלל שאני לא מומחית גדולה בכתיבה אז אני לא שמה לב לניואנסים קטנים, אבל אהבתי את הסיפור.
קטן כזה, ולא מנסה להיכנס ללב יותר מדי, אלא להשאיר אותך בחוץ-ודווקא בגלל זה הוא יפה כל כך.
לא ציפיתי לטוויסט המסויים הזה בסוף, ובאמת תהיתי איך הוא יסתיים, אבל האמת, סיימת אותו יותר יפה ממה שתיארתי.
מקורי ולא צפוי, בשבילי. ואת כותבת כל כך יפה.. ואני תמיד רוצה להגיד לך את זה אבל אף פעם לא אומרת
כ"ט תמוז ה´תשע"א  
א. כתיבה טובה, באמת.
ב. את כותבת כמו בת שחושבת בראש של בן, ולא כמו בן. לא שאפשר אחרת.
ג. לפעמים, מרוב אגרופים בבטן לא רואים את הקרב. אולי תנסי לכתוב סיפור יותר נינוח, ותגיעי למקום שאלפי בעיטות בבטן לא לוקחות אותך אליו. אבל רק אולי.
ד. כמו שזליג אמר, יש פספוס קל בסיפור.

כבר הרבה זמן שלא דברנו.
יהודה.
כ"ט תמוז ה´תשע"א  
(חוץ מהרעיון שנכתוב משהו יחד. ובעצם, מי יודע. )
כ"ט תמוז ה´תשע"א  
זה עדיין נשאר סיפור יפה. כמובן, את יודעת לכתוב, ללהטט עם המילים ולגרום להן להתכופף לרצונך.
תמשיכי לכתוב.
כ"ט תמוז ה´תשע"א  

מה שאמרו לפני עם צורת הכתיבה המיוחדת והכיפוף של המילים לרצונך.

האמת היא שבשבילי הנושא לא כל כך חרוש, דווקא לא נתקלתי בו הרבה חוץ מסרוגים ואולי כתבה או שניים בעיתונים הדתיים.

ואהבתי את הדמות של הקשישה שהיא בעצמה לא כל כך פוליטקלי קורקט, וההערה שלה על התספורת הגרועה יקרה מפז
א´ אב ה´תשע"א  
באתר חיפשתי תגיות מנטיות הפוכות, המשך בהומוסקסואליות וכלה בחד מיניות. אשמח אם תפנו אותי לאחד או שניים ממבול היצירות הנוגעות בדבר..
תראו, אולי אני לגמרי מפספסת משהו, אבל חוץ מהסיפור מימי הדינוזאורים של זליג וכמה פרקים מפוהקים בסרוגים, לא מצאתי איזשהוא עיסוק בנושא.

קל וחומר שלא עיסוק ראוי: כלומר עדין, רגיש ולא מתלהם או מאידך נותן לגיטימציה. לא שאני מתיימרת להגיד שהצלחתי להתעסק בזה עיסוק ראוי; אני לא בטוחה שאפשר בכלל, יודעים?
כל מה שרציתי להראות, היה שאולי אנחנו לא כל כך שונים. אולי הרגשות והכמיהות אינם שונים כהוא זה ממה שאנחנו חשים כגברים ונשים.
הרעיון עלה אחרי ששוחחתי עם חברה ואמרתי לה שגם הקטלוג והשיפוטיות הרבה יותר חזקים כאן בישראל: באנגלית אפילו אי אפשר להבדיל אם מדובר על זכר ונקבה. השתעשענו ברעיון שמישהו יכול להגג במשך שעות על אהוב ואתה לא תדע את מינו, מה לא כל שכן כאן ובעברית בה הגוף משנה את המילה לחלוטין.

בכל מקרה, זה הכניס לי את הרעיון הכמעט קונדסי להתעסק בנושא באופן הזה, אבל בבקשה, עשו לי טובה ואל תקחו את זה בתור חוד או טוויסט או גימיק. היתה לזה כוונה חזקה: להראות שאולי אין בין האהבה שלהם לשלי שום דבר. הם לא מאחורי הרי החושך. הם כמונו, ולפעמים הם רק הם רוצים חיי אושר ומשפחה ונאבקים בכל העולם ובעיקר בעצמם.
א´ אב ה´תשע"א  
נדמה לי שהוא העיר שדים מרבצם והורד על ידי הכותבת.
א´ אב ה´תשע"א  
של הכלים השלובים המוכשרת.
לא יודע אם הוסרה, אני מקוה שלא.
ב´ אב ה´תשע"א  
ביחס לאחרים שלך... ככה נראה לי.

קודם כל, פעם העירו לי על משהו שהוא לא פרוזה, כי העלילה לא מתפתחת לשום מקום. אז אצלך יש יותר עלילה מאשר אצלי, אבל בכל זאת אולי היה מקום להכניס כ"קטע".
חוץ מזה - הזקן היה קצת מוזר לטעמי, לא מדבר לעניין. ויש חיסרון בלעשות קצר, כי הדמויות לא יוצאות שלמות.


ו... טוב, לא צריך לומר, אבל אני אומר, כי אחרת יחשבו שלא - הכתיבה ממש טובה, המשפטים הכואבים כואבים, השנונים שנונים, השפה מדהימה.
אני דווקא לא הרגשתי שחסר לי משהו, חוץ מהזקן הלא-קשור הנ"ל.

אולי תכתבי פעם סיפור שמח? בתור אתגר, לא כתפיסת עולם. אפילו תפתחי ניק חדש ותעשי את זה (או שכבר עשית את זה...)
ג´ אב ה´תשע"א  
וזה תמיד אהבה לכתיבה שלך.
הסגנון שלך לעולם לא ישתנה, למזלנו, אבל כמו שזליג אמר - אפשר לראות מתי כותבים מתוך כוונה למשהו מסויים, ומעטרים את השלד הרעיוני בבשר של סגנון; שזה יוצא, אגב, יפה כמו תמיד אצלך, ויש את הסיפורים שפשוט נובעים מתוכך, והם הרבה יותר מלאים ואמיתיים (לדעתי).

מעניין לראות אם תצליחי לכתוב פעם משהו שמח. לא מדרבנת אותך לזה, כי בינתיים הטרגי והכאוב והלכלוך האפל יפה מכל אחו שטוף שמש, אבל באמת, מעניין.
כ"ה תשרי ה´תשע"ב  
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
תודה לך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד