בנושא
בכרם
חדשות
 
ירח [מיקה- פרק ראשון] / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז כ"ב תמוז ה´תשע"א

                                               

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת


חבוטה משהו. וקטנה, חצי 4
A. ספירלה בצד, מעוותת וכמעט חלודה. כריכה סגולה נשחקת, למעלה מודפס הלוגו של URBAN ולמטה כתוב ששבעים ושניים דף, שורה. 
היא נראית לא טבעית, זרוקה על הרצפה של מדרחוב בן יהודה, קצת אחרי הנחמנים, לפני קצפת. מסביבה פזורים בדלי סיגרית ופליירים מעוכים. אולי זה החשש לראות אותה מעוכה גם היא ככה שגורם למעיין להרים אותה, בלי להתלבט יותר מידי. 
בסך הכל מחברת. קלה, נוחה בידיים. חמה קצת. משהו בה נורא נכון לו, למצב הזה. המדרחוב שוצף סביבו והוא מנותק לרגע, עוצר. יש בזה משהו נדיר, הוא חושב, להרים מחברת.  התכופפות, אחיזה, התרוממות. משהו בו מתרומם, משהו נקי וחדש, והוא לוקח נשימה עמוקה.
בכיס האחורי של הג'ינס, הבלקברי רוטט. הוא שולף אותו בתנועה מורגלת. עדי.

עדי. הוא מניח את המחברת ומתרחק משם מהר. היי מאמי. בעיר, איפה את? תמסרי ד"ש. כן, בכיף. לאסוף אותך בשמונה? סגרנו. ביי. הוא מנתק, מחזיר לכיס, ועולה בצעדים מהירים לכיוון המשביר, כמעט בורח. מה קרה לו. אסור ככה. ומה הקשר של זה לחיים שלו בכלל. בלקברי ומחברת חבוטה. לא הולך ביחד. הוא אוסף את עדי בשמונה, עד אז הוא צריך להספיק למצוא משקפי שמש ולחזור הביתה. ולא, לא יהיו מחברות באמצע. בכלל לא יהיו. הוא תוהה לעצמו אם משקפי טייסים יחמיאו לו או שעדיף ללכת על הסגנון הרגיל כשהוא מוצא את עצמו שוב מעליה. הסמטאות הללו, לעזאזל. הכל מעגל אחד גדול. בסוף תמיד אתה חוזר לאיפה שהתחלת. 
מישהו דרך עליה, ודקירה של אשמה מתרוצצת בו לפני שהוא מספיק להכניע אותה. מה לו ולמחברת הזו, מה קורה לו. הוא צריך ללכת עכשיו. הוא הולך עכשיו. הנה הוא הולך. 
מחשבה עולה בו. אולי מישהו איבד אותה. אולי היא חשובה למישהו, סביר שכן - היא נראית משומשת מאד. מישהו שהלך איתה יום שלם ולא יודע איפה היא נפלה לו, ועכשיו היא חסרה לו מאד. במחברת יש הרבה מקום לכתוב, בטח יהיו פרטים בעמוד הראשון. הוא ייקח אותה כדי להחזיר, הוא בעצם צריך לקחת. זיכרון ישן מגן שולה ממלמל בו משהו על השבת אבדה. הוא לא מספיק להחליט סופית והיא שוב בידיים שלו. התקררה קצת. הוא מעביר עליה אצבעות באיטיות ושוב מרגיש את הקליק ההוא, המוזר. צד פתאומי בו אומר משהו על משקפי שמש. הוא מדבר מהר, נואש ודחוף, כאילו עוד מעט יהיה מאוחר מידי. טייסים, הוא אומר לו, זה מה שחשוב עכשיו, לך תמדוד, פה ממול, הישנות שלך זה ממש פאסה. הוא מתנער. זה לא משהו קיצוני מה שקורה פה, הוא אומר לעצמו, אני אפתח, יהיה שם שם ומספר פלאפון, אני אחזיר. מחברות כאלה חשובות לאנשים שלהם, ולפעמים אתה פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון. לפני שיתחרט, הוא פותח.

דף לבן וריק. באמצע, בארבע אותיות גדולות ויפות, כתוב בפשטות מיקה. רק מיקה, בלי תיאורים והוספות. אין שם למטה, לא מספר ולא כתובת. מיקה, הוא חושב. מיקהמיקה. הוא לא יודע להסביר לעצמו איך, אבל ברור לו שהשם שייך למחברת עצמה ולא לבעלים. יש לי מחברת ביד, הוא אומר לעצמו. והיא סגולה וחבוטה ונראית רוויה מאד. וקוראים לה מיקה. 
סליחה, אומר קול גס לידו. פנים עמומות קצת, נמוך וחסון, דוחף עגלה שעליה אינספור תיקים. מעיין קולט שהוא חוסם את הרחוב וממהר לזוז. העגלה עוברת, בקושי רואים את הנמוך שדוחף, ונעלמת בתוך החנות שבהמשך הרחוב. רק אחרי שהאיש יוצא מטווח שמיעה הוא קולט שנפל לו שם תיק. הוא מונח של על הרצפה, איפה שלפני דקה היתה מיקה (ברגע שהוא משתמש בשם שלה, הוא מבין שקרה משהו, שהיא כבר לא סתם המחברת. הוא ממהר להדחיק את זה אבל זה שוב עולה בו. מיקהמיקה). ורוד מכוער, הדפס פרחים צעקני. הוא מרים אותו ונכנס לחנות. 
נפל לך קודם, כשעברת לידי, הוא מגיש את התיק לנמוך. 
פנים מופתעות מתרוממות אליו, עמומות פחות. תודה, יפה מצדך. הוא תולה את התיק במתלה ומחייך אל מעיין. אתה נחמד, הוא מציין, אני אעשה לך הנחה אם תרצה אותו. 
פרחים צעקניים, בטח. מעיין מחייך ומניד בראש לשלילה. 
או על כל משהו אחר כאן בחנות. יש ארנקים, צעצועי ילדים משוכללים, מבחר לקים, משקפי שמש-
היי, משקפי שמש זה טוב. איפה יש? 
הנמוך מחווה על העמוד ליד. הוא מודד כמה זוגות, ואז קונה את הכי יקר שם ברבע מחיר - כי עשית לי את היום, באמת, אומר הנמוך, שהוא כבר לא כל כך נמוך, ובעצם יש לו פנים חביבות מאד ולא עמומות בכלל. תענוג לראות אנשים כמוך, לא הרבה היו מחזירים, תודה. תהנה איתן, הנמוך שכבר אינו נמוך מוסיף איחול ומעיין יוצא שוב לרחוב. הוא קולט שהמחברת (לא מיקה, הוא מזכיר לעצמו בכח) היתה בתיק שלו כל הזמן הזה, וטוב לו שהיא שם. צריך להחזיר דברים, הוא אומר לעצמו ומרכיב את משקפי השמש. מישהי עושה לו עיניים, והוא יודע שבחר את הזוג הנכון.  צריך להחזיר דברים. 

בשמונה הוא מחכה מתחת לבית של עדי. היא יוצאת אחרי דקה. זה חינוך שלי, הוא מציין לעצמו בסיפוק משועשע.
עדי. פנים יפות מאד, מאופרות בדייקנות. שיער בהיר, ארוך ומטופח. בגדי מעצבים, היום שמלה של דורית שדה על חולצת בסיס שגם היא לא ממש משוק הכרמל. הוא צריך להבין בזה, אמא שלו מעצבת בעצמה. גוף שהרבה בנות בכיתה שלו היו רוצות. סנדלי עקב, צמיד כסף עדין מקיף את הקרסול. היי מתוק, היא מתקרבת אליו.
הם נוגעים בנשיקה כמעט יומיומית. הוא ראה אותה הבוקר, ככלות הכל. מתוקה, הוא משיב. לאן אנחנו היום?
בא לי סרט. בא לך?
בכיף. הם נכנסים לרכב, הוא מתניע והם נוסעים. איך היה בעיר?
נחמד, קניתי משקפי שמש חדשות.
הגיע הזמן. איך הן?
את יכולה להסתכל, זה בתא כפפות.
היא פותחת ומסתכלת. זה מדהים אותו כל פעם מחדש, הסקרנות שיש לה לדברים כאלה, הריכוז המתוק שמכווץ את הפנים שלה, כמו עכשיו.
לא רעות. 
X-ray
לא, סתם חנות, לא יודע איך קוראים לה.
כלל ראשון, מעייני - לא קונים בחנויות שלא יודעים איך קוראים להן! היא אומרת בשעשוע משהו. 
אבל ממילא הייתי שם. המוכר הכניס תיקים, ונפל לו, אז הרמתי וזה. 
יפה לך, המבט שלה מופתע קצת. 
סטנדרטי, הוא אומר. מיקה בתיק שלו, במושב האחורי, אבל משהו בו מונע ממנו לספר לה.

כשהם יוצאים מרב חן השמים כבר החשיכו לגמרי, ולמעלה יש ירח גדול מאד וזוהר מאד. הוא נוגע בכתף שלה ברכות. תראי איזה ירח, הוא אומר בשקט. 
כן, היא מרימה ראש. הוא לא משתנה הרבה עם הזמן, אתה יודע. 
יש בו משהו, בירח. כמעט לבן אבל לא. והזוהר הדק שלו. כאילו משהו בו היה מיוחד מאד הלילה, הוא לא יכל להתיק ממנו את עיניו. 
מעייני, אתה איתנו? 
הוא יפיפה, הוא מעז לומר לה בקול שקט.
אין ספק, הקול שלה מודאג קצת.
היא לא מבינה. כמובן, למה שתבין. בסך הכל ירח, תמיד היה שם. גם הוא לא מבין את עצמו לגמרי, אבל הוא יודע מי היה מבין. משהו בו מתעקש לומר לו בקול קטן והחלטי שמי שמעניק למחברת סגולה ורוויה שם כמו מיקה היה מבין מה זה, כמה גדולה המחשבה הזו, ירח.




סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ד תמוז ה´תשע"א  
ממש.
תראי, איך לומר, זה טוב, אבל משהו לא לגמרי שם. אני בכל מקרה אמשיך לעקוב. יש בזה משהו שובה לב.

הירח, כמו הירח, יפהפה, קצת לעוס, ועדיין יפהפה,
חוץ מזה שיש לי חולשה לשם מיקה.
כ"ד תמוז ה´תשע"א  

מי זו המיקה הזו, ומה.

בהתחלה זה הזכיר לי קצת את מישהו לרוץ איתו, האווירה הירושלמית, והסיפור על בחור שדרך רמזים מחפש אחרי בחורה. אבל רגע, נחכה לראות מי ומה זו המיקה הזו :)
כ"ד תמוז ה´תשע"א  
ומיקה עוד יותר.
אהבתי את הרעיון עם השם של המחברת. ואת זה שהוא קלט בעצמו שזה פשוט השם שלה ולא של הבעלים.
מדהים איך הפכת את בן יהודה למקום של מסתורין וקסם, ואיך גרמת לי כמעט להכיר את מעיין. או מספיק, כדי לקוות שיעזוב את עדי עד הפרק הבא.

כתיבה נהדרת, סוף מצויין, ויש לי תחושה שאני הולכת לאהוב את העלילה הזו.
כ"ה תמוז ה´תשע"א  
אל תתני לנו לחכות יותר מדי זמן להמשך אני ממש סקרנית.
כתוב יפה, הדמות של עדי קצת סטריאוטיפית מדי, לטעמי. התפעלות מיופיו של הירח היא קלישאה כ"כ ידועה שקשה לי לי לדמיין מישהו שמגיב בכזו תדהמה כלפיה.
כ"ט תמוז ה´תשע"א  
שהתכוונתי למחוק אותו, הוא הועלה בהחלטה טעותית משהו, אבל פשוט לא הייתי בציוויליזציה לשבוע ופתאום כולכן. תודה גדולה.

בי יקירתי- מה בדיוק לא שם? אשמח לביקורת יותר ספציפית, זה יעזור לי להרים את זה.
הירח שם בגלל הכותרת, והכותרת שם בגלל המשפט. לשיר הזה של אלתרמן קוראים ירח, והכל איכשהו התגלגל משם. לא נורא, אני מניחה שלא מתים מקיטש, למרות שאולי אפשר.

נהורה- אוף שמוף. הרבה זמן בעבע בי סיפור על בחור שמוצא מחברת ומחזיר אותה בחיפוש ארוך, ואז כשאני מתחילה לכתוב אותו יוצא לי מישהו לרוץ איתו. רק אחרי שקראתי את מה שכתבתי קלטתי כמה זה דומה, כל כך דומה שאולי חבל להמשיך, לא?
אוף. לא יודעת.

בלייט אהובה- תודה על המחמאות, זה נותן הרבה. לכל המחברות יש שמות, לא?
ועשיתי לעדי עוול, וגם את מעיין לא הצגתי מספיק טוב אם אמרת את מה שאמרת. ננסה לתקן. שוב תודה.

שיר אחרי הגשם- ההערות שלך מדוייקות מאד, ואת צודקת מאד. ננסה להעגיל (המצאתי מילה) את עדי והירח- נו, הירח. כבר הסברתי. הוא ישרוד, לא?

שוב תודה לכולכן.

כ"ט תמוז ה´תשע"א  
בטח שאת ממשיכה. רציתי להגיד את זה כשהיצירה פורסמה אבל איכשהו לא הגבתי. אז אני אגיד את זה עכשיו- את כותבת נהדר, ואני מחכה לפרק שני. וגם לזה שאחריו.
או בקיצור, .
כ"ט תמוז ה´תשע"א  

אין כאן בכלל שאלה, כולנו מחכות כבר להמשך

אז מה אם זה טיפה מזכיר, בסופו של דבר הסיפור הוא שלך ואת מכניסה לתוכו את עצמך ואת דרך הכתיבה הייחודית שלך, אל תשללי את זה מאיתנו.

:)
א´ אב ה´תשע"א  
לא, לא חבל להמשיך.
קודם כל - לא פייר כלפינו אנחנו במתח.
ואמנם גם לי מישהו לרוץ איתו הדהד במהלך הקריאה, אבל זה הרעיון שלך והכתיבה שלך, ואת תקחי את זה למקום שלך.
א´ אב ה´תשע"א  
תקשיבו, עכשיו כולם עליה:

תמשיכי את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

זהו, ככה היא תיכנע.
י"א אב ה´תשע"א  
של קריאות החופש. אני צריך זמן ושוקו
אבל אני יגיע הנה. מבטיח
ט"ז אב ה´תשע"א  
זה יפה.
והירח הוא מתוק אפילו שכולם מכירים אותו.
הוא חצי דוד שלי נראה לי.
והכתיבה שלך נהדרת.
וחוצמזה, מישהו לרוץ איתו זה ספר נהדר, אולי מישהו לכתוב איתו או למצוא אותו יהיה מין זיכרון לא רע.
כ"א אב ה´תשע"א  
החל מהתיאוריות היומיומית הפשוטה של המציאות. של המדרחוב. של המעגליות שלו. האנשים שעוברים וחולפים, הזרים לכאורה, שבנגיעות איטיות, כמעט מהססות של זמן, וכמו טרמפים, לומדים להכיר את המבע, את הפרצוף, את העמימות שלו, את החיוך, לומדים להכיר, לפגוש, לגעת. זה בעיקר מה שאני קראתי, לפחות בהתחלה, אני פשוט מכור לכל העניין הזה, ולאוטובוסים. [מפגשים. זרים. היסוסים. נגיעות.]

אמרו כבר שכתוב טוב, ואיך שזה צועד עם המחשבות שלו, ושיש כאן קצת חוסר-עומק, פרק ראשון סך הכל. יפה לך על ההלבשה

|עוקב|
גנעדן

הא. מה שמצחיק, שאז דפדפתי עליו ואמרתי נקח בשבילו זמן, והנה אני כאן והוא פשוט חלף בי בתדר שאינו זמן, מן הוייה כזאת.
כ"ב אב ה´תשע"א  
את כותבת יפה.
מחכה להמשך!
כ"ו אב ה´תשע"א  
(ואת יודעת, עבר חודש מאז פרק זה פורסם)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד