בנושא
בכרם
חדשות
 
לאסוף את ערן / 10 אצבעות לדוד
בביכורים מאז כ´ תמוז ה´תשע"א

אחרי שבועיים ויום הגיעה השקית עם החפצים האישיים. ספר של הרלן קובן, שעון, מחברת,  אוזניות מסובכות, פלאפון ודיסקית. חיים שלמים בשקית ניילון אטומה. זה הכל? תהה מנחם. זה כל מה שערן שלנו השאיר?. הוא פתח את השקית בזהירות, פרשׂ את תכולתה בשורה ממושמעת על השולחן בסלון והתיישב על הספה שמולו. הוא לא הרגיש כמה זמן ישב שם, שוקע בשתיקת החפצים, מנסה לשווא לדמיין את ערן קורא ספר, מדבר בפלאפון או כותב שורות עקומות במחברת. אך ככל שניסה להיזכר, כך הלך ערן והתרחק ממנו, משאיר מאחוריו רסיסי זיכרון, מראֶה דמות מטושטשת. זה לא יכול להיות, כעס מנחם והתכסה בפחד, מנסה לכפות על משבי זיכרונתיו להאסף אליו. 

החריקה המוכרת של דלת חדר השינה החזירה אותו לסלון, ששמש צהריים הביטה בו מבעד לוילונות. שלומית התעוררה. עכשיו או לעולם לא, זירז מנחם את עצמו כששמע מאחורי כתפו קול צעדים נגררים במסדרון, ותחב בידיים קפוצות את הפלאפון של ערן לכיסו. שלומית עמדה מאחוריו ומצמצה לחלל החדר, מנסה להתרגל לכל האור שתקף אותה. "אוי תראה מה השעה", אמרה תוך התמתחות לא רצונית. פניה היו סמוקות משנת צהריים שהתארכה, והיא לבשה בגדים זקנים ולא תואמים, מהסוג שרק קירות חדר השינה רואים. מנחם הסתובב אליה בפנים ריקות. "תראי", אמר, והצביע עם הסנטר על החפצים העצובים שניצבו על השולחן. היא התקדמה לעברו, ולפי התכווצות עיניה ניכר שאינה מבינה במה מדובר. "מה זה", שאלה. מנחם שתק לעצמו. הוא נתן לה להגיע לבד לשולחן ולתשובה. שלומית התקרבה שלובת ידיים עוד כמה צעדים על השטיח המלוכלך ואז נעמדה במקומה. היא הבינה. שלומית הנהנה לאט בשפתיים צמוקות, ואז לקחה את השעון של ערן לידיה והריחה אותו. "אוי ערני", נאנחה, ושקעה לתוך הספה. שׂערה היה צמא למקלחת. מנחם לא אמר דבר, ורק לקח מידיה את השעון ובחן אותו. הוא היה על סטופר, והספרות בו רצו ונשטפו כמו גשם. בשביל מה לעצור, חשב. אולי ערן היה זה שהפעיל אותו. הוא ענד על ידו את השעון, שם לב לכך שהחור אליו הכניס את לשונית המתכת בכדי לקבוע את אורך הרצועה קרוע מעט בקצותיו. אפילו בידיים אנחנו דומים, ערן שלי.

בערב, כששלומית ישבה מול חביתה וטלוויזיה ודיברה עם אחותה, מנחם ידע שהגיע הזמן. כל היום הרגיש את הפלאפון של ערן מיטלטל בכיסו הלוך ושוב, כבד כמו עוגן, מחכה. עכשיו, כששלומית נמצאת תחת מתקפה משולבת משלוש חזיתות שונות, הוא יוכל סוף סוף להרים עוגן, לפתוח מפרשׂים, להתקשר. מאז שאירחו בסלון ביתם את קצין העיר והבשׂורה, לא עוברת שעה אחת בלי ששלומית מדברת עם אחותה בטלפון. לפעמים נראה היה למנחם כאילו השיחה ביניהם מעולם לא נותקה, והקו נשאר מחובר בין השתיים עוד מאז ששלומית בכתה לשפופרת משפטים מפוזרים וצרחה "ערן" בלי סוף. מנחם השתחל למסדרון הצר, מפעפע מהתרגשות כמו ילד שבורח מהכיתה בפעם הראשונה, ונכנס לחדר האמבטיה הקטן. הוא סגר מאחוריו את הדלת והתיישב על ריצפת השיש הקרה. האוויר בחדר היה דחוס ואפוף ריח משחת שיניים ושמפו. מנחם הוציא את הפלאפון של ערן מהכיס ולחץ על כפתור ההפעלה. המסך הואר בהתרגשות. התקבלו עשרים ושבע הודעות חדשות. בכולן התוכן דומה; "אחי דבר איתי", "מקווה שהכל טוב, תקשר", "דואגים לך. תענה", "איפה אתה", "תענה דחוף". ככל ששעת שליחת ההודעה הייתה מאוחרת יותר, כך סבך סימני הקריאה והשאלה שחנק כל הודעה היה גדול יותר. מנחם התנער. לא בשביל זה חיכיתי כל היום. תפריט. אנשי קשר. שי צרפתי. מנחם לחץ על המקש הירוק והצמיד חזק מדי את הפלאפון לאוזנו. שי היה החבר הטוב ביותר של ערן, עוד מכיתה ב'. כל דבר הם עשו יחד; שיחקו כדורגל במגרש החול הגדול, חזרו כל יום ביחד מבית הספר, העמידו פנים כאילו הם לומדים בחדר למבחנים. הכל. פעם ערן ושי נסעו יחד באופניים עד לקצה העיר, וכשהיו כבר ממש רחוקים גילה ערן שיש לו פנצ'ר בגלגל. את כל הדרך חזרו ברגל, בשתיקה, סוחבים לצידם את האופניים. "מי זה?" נחרד שי. הקול שלו היה מרוחק וחותך, ומנחם חשב לרגע שטעה במספר. "מי זה?", חזר שי ביתר תוקף. "אני אהה... זה אבא של ערן, אני...". "אבא של ערן?", חזר שי בקול מברר על מה שהרגע שמע. "אה, אוקיי. טוב, מצטער, פשוט זה נראה בהתחלה כאילו ערן בעצמו מתקשר אליי... קצת נלחצתי...". שיט. הפלאפון של ערן. שיחה מזוהה. איך שכחתי. "אוי סליחה, לא התכוונתי", אמר מנחם ושלח מבט לעבר הדלת. "לא זה בסדר", אמר שי בקול של שקר לבן. "מה שלומך, מנחם, אפשר לעזור?". "הכל בסדר, הכל בסדר. כן, תגיד, שי. מה אתם עושים מחר בערב, החבר'ה?". רגע של שקט נמתח מצידו של שי. "אהמ... סתם... למה?", שאל לבסוף. "רציתי אולי לבוא לפגוש אותכם, החברים של ערן ככה, אתה יודע.". "אה כן, כן, בטח", אמר שי מהר מדי, "אני אדבר עם החבר'ה, הם ישמחו לפגוש אותך. ערן היה בשבילנו הרבה יותר מסתם חבר. אז נקבע אצלכם, אני אארגן אולי איזה תוכנית, קצת תמונות, נדב ידאג לכיבוד. שום בעיה. באיזה שעה מדובר רק?". הפעם הגיעה השתיקה מצידו של מנחם. ידעתי שהוא לא יבין. מה חשבתי לעצמי, באמת. "לא לא, שי. אני לא רוצה שתעשו משהו במיוחד בשבילי...", מנחם לקח עוד נשימה. "אני רוצה להיות איתכם כמו שערן היה... אני רוצה להסתובב איפה שהוא הסתובב, לפגוש את מי שהוא היה פוגש...אתה איתי, שי?". שקט. הוא בטח חושב שהשתגעתי. "אהמ... אוקיי, מנחם", אמר שי לבסוף בקול מלא רחמים, "אני... פשוט אני לא יודע אם זה... טוב, תראה מה נעשה". מנחם התרומם מריצפת חדר האמבטיה ונעמד ליד מתלה שכוּסה כולו במגבות. "אנחנו נהיה מחר בפאב בשם 'יפת' ברחוב ז'בוטינסקי, זה מקום די נחמד. קבענו בעשר. אל תגיע בזמן. זה בסדר מנחם?". זה באמת קורה. "בסדר גמור. תודה רבה שי, יופי, מעולה, טוב, אז ניפגש, ביי, תודה".

מנחם ניתק את השיחה ויישר מבט אל המראה שלמולו. הוא היה דומה לערן באופן שקשה להתעלם ממנו. העיניים השחורות העמוקות, תווי הפנים המוארכים, הסנטר הרחב, השפתיים הדקות, האף, האוזניים, השיער, אורך המצח. כמו טיפת מים שהתפצלה לשתיים. רק הגיל גבה ממנו את קורבנותיו; מפרצי קרחת, שערות שנצבעות אט אט בכסף וקמטים שמשתלטים על כל חלקה טובה מתחת לעיניים. ולמרות כל זה, דומים. מנחם נזכר איך החמיאו להם פעם בחתונה של בת דודתו, עירית. "לעולם לא יצטרכו בדיקת די-אן-איי כדי לאמת את טיב הקשר ביניכם", אמר איזה קרוב משפחה שנון ופרץ בצחוק שסחף את כל המשפחה שהצטלמה לפני תחילת האירוע באולם קבלת הפנים. מעניין איך היו מגדירים את טיב הקשר בינינו עכשיו, ערן, אמר מנחם למראה בחדר האמבטיה.

כשהיינו בכיתה ח', היה מבחן גדול בביולוגיה. כולם למדו שבועות מראש, משננים את תפקיד הכבד והכליות, ומה התפקיד של האינסולין. היו אפילו כאלה שלמדו בהפסקות בחבורות, שואלים אחד את השני מושגים ושאלות שהמורה אמר שהן חשובות. אני וערן לא היינו בקטע של ללמוד, אז ביום של המבחן זרקנו את התיקים מעל הגדר האחורית וקפצנו אחריהם. כשהרגליים שלנו נחתו בצד השני של הגדר, התמלאנו בבת אחת בתחושה של חופש, של כוח. אדרנלין ששמור למרדנים. הכל נראה אפשרי. לרגע הרגשנו קצת כמו מבוגרים, ברחוב בשעת בוקר, עושים מה שאנחנו רוצים. ככה לפחות חשבנו אז על מבוגרים. כל הדרך דיברנו על ההפסד הגדול של הפועל, והמבחן היה נראה לנו כל כך רחוק וטיפשי. הלכנו יחד עד למרכז וקנינו פלאפל שלא היה כל כך טעים. בדרך הביתה, כשחזרנו, היה שקט כזה מוזר. ידענו שנחטוף על זה.

מנחם הדליק את הרדיו במכונית והחליש מייד לעוצמה סבירה. השעה תשע וחצי, ויש לי לפחות עשרים דקות להעביר בחניה המשמימה הזו, חשב, והעביר תחנות במהירות שלא הספיקה לו לשמוע את השידורים. שלומית בבית, רואה סרט בטלוויזיה. אולי מדברת עם אחותה. לחמוק תחת עיניה המושפלות הייתה משימה פשוטה בהרבה משחשב; שתי דקות לפני השעה תשע כבר עמד מול הדלת ורשרש במפתחות. "שלומיתי, אני יוצא קצת לבני מהעבודה. ביי, ד"ש לאסתי". שלומית לא אמרה דבר, רק הסיטה את הטלפון מפיה ובהתה קלות בדלת. מה זה אומר "אל תגיע בזמן"?. מנחם תופף על ההגה. טוב, אם אני אצא עכשיו ואלך ממש לאט זה יהיה בסדר, שכנע את עצמו. הוא הדליק את האור, עיכב מבט חשוב על המראה הפנימית, וסידר בפעם הרביעית הערב את שערו.

ריח חזק של שמן מנועים עלה באפו כשיצא מהמכונית אל מגרש החניה החשוך. מרחוק היה יכול לשמוע את קולות ההמולה של רחוב ז'בוטינסקי. הוא היה לגמרי לבד, וכשטרק את דלת המכונית קפצו כמה חתולי רחוב מפוחדים לפח צפרדע. מנחם יצא מהמגרש, שנסלל בעבודת אספלט רשלנית, ונעמד על שפת הרחוב. פנסי רחוב ושלטי ניאון מהבהבים האירו וריצדו והמדרכות כוסו בשכבה דקה של מסטיקים. כמה צעירים וצעירות, חשב לעצמו כשהביט בחבורות הקולניות שפסעו מולו הלוך ושוב בפיזור דעת. מנחם חשב על זה שמעולם לא היה במרכז בשישי בערב, ובכלל, הרבה זמן לא היה במרכז. פעם אחרונה שהיה פה הייתה כשקנה לערן אוזניות חדשות במקום אלו שנשברו אצלו בתיק. הרבה מהצעירים שעברו על פניו הביטו בו והתלחששו. כמה מהם אף הצביעו עליו בעיניהם, ומנחם לא ידע אם זה בגלל שהוא נראה לא שייך, כמו אבא שמחפש את הבן שלו בגן, או בגלל שהוא היחידי שעומד על מקומו מבין כל המסתובבים. בכל מקרה הוא הרגיש זר. וזקן. הרבה יותר זקן מאשר בבית.

"כן בקשה?" זרק המאבטח שישב על כיסא פלסטיק לבן בכניסה ל'יפת'. "אני רוצה להיכנס, אם אפשר", אמר מנחם, תוהה לרגע אם הגבלת גיל חלה גם על מבוגרים, ואם כן, האם עבר את הרף המותר. המאבטח בחן אותו רגע, ואז אפשר לו להיכנס, מחורר אותו במבטים שצועקים 'אתה-לא-שייך-לכאן'. השעה הייתה עשר ורבע. איחור מושלם. מנחם פתח את דלת הכניסה וברגע אחד נבלע בערבוביה של צחוק, ג'אז ונשיקת כוסות. המקום היה קטן, ואנשים רבים ישבו בו סביב שולחנות שנדחסו איפה שרק היה מקום. האוויר היה לח וריק מאוויר, והתאורה העמומה אפשרה לראות רק צלליות. יופי, איך אני אמור למצוא אותם בכל המהומה החשוכה הזאת, חשב. הוא החל להסתובב בין השולחנות, מחפש את פניו המוכרות למחצה של שי, אך פנים זרות חקרו אותו בכל שולחן שהתקרב אליו, ורגליו הסתבכו זו בזו מרוב מבוכה. הוא נתקל במלצריות עצבניות- נחמדות, והן נתקלו בו, והיציאה נראתה רחוקה. "מנחם!". מנחם הסתובב בתנועה חדה שהפתיעה אפילו אותו. הנה הם. שולחן פנימי, ליד העמודים, שישה חבר'ה. הוא התקדם לעבר השולחן בצעדים הכי נונשלנטיים שיכול היה לאמץ, והתיישב ליד צעירה שמעולם לא ראה לפני כן. מנחם התחבט במחשבה שצורת הישיבה שלו מגושמת, ואיך יכול להיות שעד עכשיו לא שם לב לכך. הצעירה זעה במקומה באי נוחות. "היי, מנחם. מה שלומך?" שאל שי בהטעמה. הוא היה נחמד כאילו היה מנחם עשוי זכוכית. "בסדר", אמר מנחם והזדקף בכיסאו. שש זוגות עיניים ננעצו בעיניו. השתררה שתיקה, והשיר שהתנגן ברקע נעלם והתחלף. היה ברור לו שרק לפני דקה השולחן געש בשיחה כמו יתר השולחנות שסביבם. עד שהגיע. מישהי השתעלה לכף ידה. "זה בטח לא קל בשבילך כל ה...". מנחם הרים את כף ידו הפשוטה לגובה השולחן. "די, די." אמר. "אל תרחמו עליי. השִׁבעה נגמרה". כמה לחיַיִם התכדרו לכדי חיוך. "בוא נדבר סתם ככה. אתם יודעים, בין חברים. תדמיינו שערן כאן, לא אני". הוא הרגיש שהדברים נבחנים במוחות הצעירים שמולו. "טוב אם אתה כבר מזכיר את זה, אז אתה באמת מאוד דומה לו". אמרה לבסוף הבחורה שישבה לצידו והדגישה את ה'מאוד' בהינד ראש. "כן. כשנכנסת לכאן הייתי בטוח שאני מדמיין", הוסיף בחור ממושקף ושחום שישב מולו, "כל כך דומים שזה לא יאומן". מנחם הנהן. "אני נדב דרך אגב", הציג את עצמו. "חרוז נחמד", הרשה לעצמו מנחם, ואז הוסיף בטון עמוק יותר: "מנחם, נעים מאוד". "למה שלא נציג את עצמנו באמת?", חשב שי בקול והעביר מבט קצר בין כולם לראות אם דבריו זוכים להסכמה. "טוב, אז נדב, תתחיל". נדב סידר את המשקפיים על אפו. "אז כמו שכבר אמרתי, אני נדב, בן עשרים ושתיים, לומד מנהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון, כרגע מחלטר קצת מהצד במשמרות ערב בבית קפה". "טוב, קדימה, במעגל השעון, תורך, מעיין", אמר שי ולגם מעט מכוס הבירה שלפניו. מעיין השתעלה שיעול קצר. "אני מעיין, בת עשרים, אוטוטו מסיימת צבא". "וטוב שכך", אמר בשקט בחור נמוך שישב לצד מנחם ושילב ידיים. "עדי, עוד שבוע בת עשרים ואחת. אזרחית טרייה". "עומר, עשרים ושתיים, כרגע עובד וחוסך כסף לאוניברסיטה". "נו עומר... ספר לו כבר במה אתה עובד", דחק בו נדב, מתאפק שלא להפוך את החיוך שעל פניו לפרץ צחוק. "טוב, טוב, זה לא כזה מצחיק", היסה עומר את קילוחי הצחוק שמסביב. "אני מתדלק ב...". את המילה הבאה במשפט מנחם מעולם לא שמע, מפני שצחוק מתגלגל נשפך באחת מפי כל יושבי השולחן, ומזוודת בדיחות פנימיות, שנסחבה כל הדרך מחטיבת הביניים, התפזרה על השולחן הקטן. כל כינוי וכל תקרית שמישהו היה רוצה שתימחק נפרסו בזו אחר זו בפני מנחם, והצחוק לא ידע שובע. מעיין קראה פעם למורה 'אמא' ונדב החליק בטיול השנתי על המנהל, שאגב צרח על שי כמו מטורף אחרי שריססו גרפיטי לא מחמיא במיוחד ביום האחרון של הלימודים. סיפור רודף תגובה, תגובה רודפת סיפור, ורק אחרי כמה דקות, כשנדב החליט שמספיק, הוא דפק שתי דפיקות סמליות על השולחן והשקט חזר. "טוב, צחקנו, עכשיו די. בואי, שיר, תציגי את עצמך". "מה הקטע אם כבר אמרת שקוראים לי שיר?!" התרעמה שיר, גוררת איתה עוד קצת מהצחוק ההוא, שלא הספיק לשקוע. "טוב, טוב. אני שיר, בת עשרים ואחת, משרתת בבקו"ם, במקרה לגמרי חברה של נדב". נדב, כאילו כדי לאשר את הדברים, נמתח לעברה ואחז בידה. עדי עיקמה את שפתיה. "מה בשבילך", שאלה מלצרית רזה מדי את מנחם וריכזה בו את עיניה. "אממ..." מנחם פנה לשי. "מה ערן היה מזמין?". מעיין הבריחה חיוך. שי לבש ארשת שובבית וחשב רגע. "תני לו חצי ליטר גינס מהחבית", אמר לבסוף, והמלצרית, שרשמה את ההזמנה בראשה, הסתובבה על מקומה ופנתה אל הבאר.

"כמה זמן עוד נחכה לה, אה?", אמר ערן והתיישב על גדר האבנים הנמוכה שהפרידה בין הבית של שיר לרחוב. "בסדר, בקטנה", אמרתי, למרות שהייתי בטוחה שהוא לא באמת מתכוון ללכת משם בלעדיה. הערב התחיל לטפטף סביבנו, ופנסי הרחוב החלו מתמתחים. עוד ועוד מכוניות חנו בחניות הבניינים הסמוכים, ואנשים נחלצו מהן ועלו אל משפחותיהם אחרי יום עבודה. התכנית הייתה פשוטה למדי; אני עוברת אצל ערן, שגר במרחק שני רחובות ממני, שנינו עוברים אצל שיר, ומשם למרכז, לפגוש את השאר. אלא ששיר ביקשה רק "עוד דקה" להתארגן. ככה היא תמיד. ערן הוציא את הפלאפון שלו מהכיס והחל להקיש עליו. "אני מתקשר אליה", אמר לעצמו בקול. "אל תציק", אמרתי. הוא הקשיב לי,  לחץ על עוד כמה מקשים, ואז הבליע את הפלאפון חזרה למעמקי הכיס. "טוב נו אז מה יהיה איתה", הטיח ערן. הוא קטף כמה עלי הדס משׂיח ההדסים הנמוך שבכניסה לבניין, ומולל אותם בין אצבעותיו. "אז מה, עדי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", שאל ערן לפתע, ולמרות שמעיניו נראה כאילו שהוא שואל בצחוק, ידעתי שהוא גם מתכוון לזה, ושבאיזה שהוא מקום זה באמת מעניין אותו. אז חשבתי רגע. מה באמת אני רוצה לעשות בחיים? עוד מהיסודי היה לי חלום להיות גרפיקאית, אבל אני לא יודעת אם אהיה מספיק טובה בזה כדי לעשות את זה בצורה מקצועית. חשבתי גם פעם על להיות פָּסלת אבל זה נשמע לי חלומי מדי ולא משהו שאפשר להתפרנס ממנו, לפחות בהתחלה. "אני אהיה גרפיקאית", אמרתי אחרי מחשבה מעמיקה, מפתיעה אפילו את עצמי. זו פעם ראשונה שאמרתי בקול שאני חושבת בכלל על המקצוע הזה. "גרפיקאית. וואלה", אמר באיטיות ומתח את שפתיו לחיוך. "איזה יופי שאת יודעת בדיוק מה את רוצה", אמר ברצינות. רמזור אדום התחלף בקצה הרחוב, וכמה מכוניות צפרו. "ואתה", פניתי אליו, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?", אמרתי ועשיתי איזה קול מוגזם כזה ב"כשתהיה גדול", כאילו שזה כזה רחוק מאיתנו, וגם כי קצת הובכתי מלשאול אותו שאלה כזו פתאום. ערן בדיוק פתח את הפה כדי לענות, ובדיוק אז הגיעה שיר עם שיער רטוב ומלאת התנצלויות, והלכנו משם כמה שיותר מהר כדי לא לעכב את השאר.

"לילה טוב", אמר מנחם לשלומית, שישבה כפופה באותה שעת לילה מאוחרת מול השולחן הישן במטבח ועברה על עיתוני השבת. "לילה טוב", חזר מנחם ונפנה להכין לעצמו קפה מאחורי גבה. "לילה טוב", אמרה שלומית כמו הד והרימה אליו לרגע את עיניה מן העיתון. האישונים שלה רקדו בעייפות. "איך היה אצל בני"? שאלה בקושי. מנחם הוסיף לעצמו שתי כפות סוכר גדושות ואז אמר: "מעולה. הוא בחור ממש טוב, אין ספק". הוא הדליק את הרדיו וערבב את הקפה בתנועות עגולות. "יופי, אני שמחה", הפטירה שלומית בקול שלא היה בו לא יופי ולא שמחה. מנחם כבר פתח את הפה כדי להגיד משהו על זה שגם היא צריכה לצאת קצת, להתקלח או להסתרק או משהו כזה, ולשאול למה תמיד היא זו שמתקשרת לאסתי ולא להפך, ואולי גם להתחנן שתפסיק כבר למען השם לגהץ מדים שאיש לעולם לא ילבש, אך בסוף נכנע לעצמו והשתתק. שלומית העבירה דף בעיתון. "אני יוצא מחר עם העבודה ליום גיבוש כזה". שלומית הסתכלה עליו, ולמנחם היה נראה כאילו היא רואה אותו במטושטש. פעם היה לה משהו אחר בעיניים. "זה הוקדם בשבוע, לכן חשבתי שיש לי עוד זמן עד שאספר לך". מנחם מחה טיפת זיעה דמיונית ממצחו. "טוב. תשמור על עצמך, מני", אמרה שלומית לבסוף, ולקחה לידיה את הטלפון, שהתחבא מתחת לערימת עיתונים. "לילה טוב".

השעון המעורר בפלאפון של ערן קרע את דממת החדר החשוך, ומנחם, שלא רצה להעיר את שלומית משנתה, קפץ בבת אחת מהמיטה כדי להשתיק אותו. השעה הייתה חמש וחצי לפנות בוקר, ובחוץ פסי אור ראשונים נפרסו בשמיים. עוד עשרים דקות האוטובוס יוצא. החדר היה ברובו חשוך, ומנחם השתחל בשקט מהשמיכה והתמתח מול החלון. שלומית פקחה בקושי עין אחת והביטה בו. "למה כל כך מוקדם, מני?", שאלה בקול צרוד ושמטה את ריסיה. מנחם התקרב אליה. "אני צריך לארגן כמה דברים...", התחיל מנחם בלחישה רכה, ושלומית הנהנה לעומתו חרש והתכסתה בשינה.

השעה לא הייתה מקרית. מנחם סגר מאחוריו את הדלת וירד במדרגות. היו לו עוד שבע דקות עד שהאוטובוס ישתעל בתחנה הקטנה שבקצה הרחוב וייעלם. משהו באוויר היה נקי יותר, ומנחם לא ידע להחליט אם זה בגלל השעה המוקדמת והרוח שמצחיקה את הכל או בגללו. הוא התקדם במורד הרחוב, עובר על פני עובדי עירייה שעסקו בהוצאת פחי הזבל ממחבואם, שומע ציפורים מדברות בשפה לא מוכרת. הנה התחנה. מנחם התיישב על הספסל, שהיה רטוב מטיפות טל, והחווה בראשו לשלום לאישה שעמדה מתחת לעמוד חשמל סמוך לתחנה. היא הייתה בשנות השישים המאוחרות לחייה, שערה היה לבן וארוך והיא לבשה שמלה פרחונית בצבע תכלת. מבטה היה קשה, והיא סקרה את פניו של מנחם שוב ושוב, כאילו היא מחפשת בו משהו. יכול להיות שאנחנו מכירים, תהה מנחם, מנסה לפרש את פשר המבטים. היא לא נראית מהבניין, גם לא אחת מהקבועות בסופר, מאיפה היא יכולה להכיר אותי כבר?. עוד מבט. "אתה מאוד מזכיר איזה חיילצ'יק שתמיד היה מגיע פה בימי ראשון", אמרה בבת אחת, מספקת למנחם מענה לכל התהיות. היו לה עקבות מבטא רוסי, והיא דיברה לאט כאילו לפני רגע למדה את המילים שהיא אומרת. "כן", התחייך מנחם בנימוס. "זה הבן שלי". "או- אה! איזה יופי! זה הבן שלך!", האירה האישה לפתע, ונראתה כל כך שונה וצעירה. "כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו פה בבוקר. מה קרה לו? השתחרר? התחתן?". מנחם שאף לריאותיו מעט אוויר בוקר. "לא, לא. לצערי לא.", הניד בראשו. "הוא...הוא נהרג. לפני חודש בערך". כנראה שלתשובה כזו לא ציפתה האישה, ופניה פסקו ממאורם ולבשו ארשת קודרת ומלאת רחמים. "אוי אוי אוי...", אמרה וציקצקה בלשונה לאות צער. מנחם הצטער על שגרם לה צער כזה. בשביל מה זה היה טוב, גער בעצמו וגירש מאפו זבוב. נהמת האוטובוס נשמעה מקצה הרחוב, ומנחם נעמד על שפת הכביש והרים את הקיטבג העייף של ערן, שהיה מוחבא עד הבוקר בחדר הפחים של הבניין. את המדים האלה אף אחד לא יגהץ, חשב מנחם. אפילו לא שלומית. 

השעה לא הייתה מקרית. גם לא היום, ולא מספר הקו. הייתה זו אותה השעה בדיוק בה ערן היה עולה כל יום ראשון על האוטובוס בדרכו לבסיס המרוחק בצפון. האוטובוס נעצר מולם בחריקה איומה והדלת הקדמית נפתחה מעצמה. מנחם הכניס לתא המטען את הקיטבג ועלה במדרגות המאובקות אחרי האישה עם עקבות המבטא הרוסי.

כל יום ראשון אני קמה מוקדם בבוקר במיוחד כדי להספיק את האוטובוס. גם כשיש גשם, לא משנה, אני קמה. הרבה חיילים ישנים עם התיקים הגדולים שלהם, אז אין מקום ולפעמים אני עומדת. הם כולם נוסעים רחוק רחוק עד לצפון, אבל אני צריכה רק עד פרדס חנה, לפגוש חברות שלי ישנות שגרה שמה. אנחנו שמה יושבות, קצת משחקות קלפים, קצת תה, מדברות. לפעמים הולכת שם גם לשוק. שם הרבה יותר טוב, יותר מבחר. שנים ככה אני עושה. אז בוקר אחד אני עומדת בתחנה, ואני כבר רגילה שאני מחכה בתחנה בשעה כזאת לגמרי לבד, ופתאום אני רואה מישהו מרחוק מגיע. מי זה פתאום נוסע באוטובוס בשעה כזאת? רק אני פה. אני מסתכלת עליו ואני רואה שהוא חייל. והוא נראה, או-אה, מה זה עייף, כאילו לא ישן כל הלילה. אז הוא מגיע לתחנה, בקושי רואה אותי, ולא אומר לא שלום לא בוקר טוב לא כלום. מגיע ויושב על הספסל. וככה היה כל פעם. מגיע, רואה אותי, לא אומר כלום ויושב בספסל מחכה כבר לישון באוטובוס. עד שפעם אחת, האוטובוס כבר נמצא בתחנה, ואני רואה אותו רחוק רחוק בקצה של הרחוב רץ מהר להספיק. אבל רחוק, לא יצליח להגיע. אז אני, מה אני עשיתי? עליתי במדרגות לאט לאט, כל מדרגה עצרתי כדי שיהיה לו עוד זמן להגיע, ואפילו עשיתי כאילו אני נופלת והנהג קם לעזור לי ושאל מה קרה. בינתיים אני רואה הנה החיילצ'יק מגיע, אז אמרתי לנהג 'בסדר בסדר', וישבתי. הבחורצ'יק הזה הוא כנראה הבין איך אני עזרתי לו אז אמר לי שמה תודה רבה וכל זה ואז ישב ונרדם. מאז, כל בוקר שהוא מגיע לתחנה, הוא מדבר קצת. בהתחלה היה אומר בוקר טוב ועושה ככה חיוך כזה, אחרי זה היה שואל איך אני מרגישה ולאן אני נוסעת ואני הייתי שואלת אם יש לו כבר חברה. פעם הוא העיר בשבילי חייל ישן באוטובוס כדי שיהיה לי מקום לשבת עד שאני יורדת בתחנה שם של פרדס חנה.

האוטובוס התעקל בין ההרים החשופים. "מי זה האדון שרצה לרדת בבסיס? זה בתחנה הבאה תגיד לו", אמר הנהג ומתח את צווארו בזווית כואבת כדי לפגוש במראה שמעליו את עיניו של מנחם. מנחם סגר את הספר במקום בו הפסיק לקרוא, נעמד בקושי במקומו ודידה בין משענות הכיסאות עד לדלת הקרובה לנהג. אחרי שעות של נסיעה בתחבורה ציבורית ומעבר בין ארבעה אוטובוסים, הוא היה תשוש. קצת כמו חייל. קצת כמו ערן. "תודה רבה", אמר מנחם לנהג כשהדלת נפתחה בקול שריקה, וירד מהאוטובוס. הקיטבג נהיה קל יותר מהבוקר, ומנחם גרר אותו על האספלט עד שהגיע לשפת המדרכה.

זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, והשמש שנתלתה כמו קמיע על צווארי ההרים סינוורה את נהגי הכביש המתפתל. מנחם הביט סביבו בעיניים סגורות למחצה. הבסיס נראה לו שומקום מוקף גדר, והעיר הכי קרובה נראתה ממש רחוקה. לא פלא שמעולם לא הייתי פה, חשב. בתחנה בה ירד שלושה חיילים משועממים התפרקו על הספסל, מחכים לאוטובוס שיבוא לחלץ אותם מהשומקום-מוקף-גדר שהיה החיים שלהם במשך השבועות האחרונים. שניים מהם עישנו. פלאפון הרעיש מוזיקה שלא התאימה לנוף הבראשיתי שעטף את התחנה. כל כמה דקות היה נעמד אחד מהחיילים המעשנים, פוסע כמה צעדים מרוחים, יורק על הכביש וחוזר לשבת, עד הפעם הבאה. כשמנחם ירד מהאוטובוס הם בהו בו בכיווץ עיניים. מה יש לאזרחים לחפש פה, אמר אחד מהם בקול, בלי לפחד שמנחם ישמע. אולי זה איזה ביקורת או משהו, הציע מישהו וירק עוד פעם על הכביש, והם ליוו אותו במבטם עד שנעלם בשערים המתקלפים.

פעם אחת עולה אליי חייל מראה לי חוגר אומר לי "עד הבסיס". בסדר. אמר אז אמר, מה אני עכשיו אחראי לכל אחד? הייתה לי גם גברת שכחה אצלי תיק. זה אשמתי? לא משנה. אז אני נוסע, מפזר בתחנות כרגיל, אנשים עולים אנשים יורדים, שום בעיה. שבע שנים אני בקו הזה, משמרת אחת בוקר ועוד שתיים צהריים. פתאום אני שומע צעקות מאחורה. "נהג! עברנו את הבסיס!". ככה. צעקות. עכשיו אני מסתכל עליו במראה, אומר לו "נו בטח עברנו, איפה היית?". אז הוא מתקרב עד לפה, למאחורי הכיסא שלי, ואומר לי "ישנתי". נו ואני, מה אני יכול לעשות שאנשים ישנים. יש לי מה לעשות? אין לי מה לעשות. אי אפשר לחזור בשביל כל אחד, נכון? ומה יקרה אם פתאום איזה אדון יגיד לי שהוא מתחרט והוא רוצה לרדת במקום אחר? אין דבר כזה. זה לא פרייבט כאן. אבל וואלה בפעם ההיא הוא נראה מה זה מסכן, הלך לחטוף על האיחור הזה מהמפקדים משהו שחבל על הזמן, אז הסתובבתי במיוחד בשבילו. ספיישל. הארכתי את הדרך לכל הנוסעים שאיימו בתלונה, ההפסקה שלי הלכה, ולא נדבר בכלל על הצעקות שצעקו עליי אחר כך בתחנה. אפילו המנהל אזור קרא לי אליו למשרד, כזה בלאגן זה היה. במחשבה שנייה, אולי לא הייתי צריך לעשות את זה בכלל ושיסתדר לבד. אשמתו, סך הכל, לא ככה?

קולות צחוק ושיעמום נשמעו מהביתן הקטן שהיה צמוד לשער הכניסה לבסיס. "חן! לכי תראי מה הסיפור שלו", צעק מישהו בקול של מעשנים. חן גררה כיסא וניגשה למנחם. "וואי איך אני מת כבר לארוחת ערב אינעל העולם!", נשמעה עוד צעקה מהביתן. "כן אדוני", אמרה חן והיטיבה את רצועת הנשק על שכמה. תווי פניה היו דקים ומדי הזית השתלבו יפה בעורה השחום. "אני רוצה להיכנס לבסיס, אם זה אפשרי", אמר מנחם, מודע לכך שזה בהחלט לא נשמע אפשרי. "אזרחים לא יכולים להיכנס לבסיס. זו פקודה". פסקה חן בנחרצות שלא התאימה לה. "תראי אני... הבן שלי ערן נהרג כששירת פה, אין אולי איזה דרך...?". חן חשבה רגע ברצינות, וניצוץ מופרע של תקווה השתולל בו. "רגע. בוא נראה. יש לך אישור?". "לא", אמר מנחם ונכבה. "דיברת עם אחד מהמפקדים אולי?". "לא". העיניים השחורות של חן פגשו בעיניו, היא הצטערה בשבילו. "טוב אז אין לי איך לעזור. אתה צריך להגיש בקשה לראש...". "נו מה קורה שם, חן?!", שאג הבחור מהביתן. חן הסתובבה לכיוונו. "יואו רק שנייה אבי! אני איתו!", ייללה. "יש פה מישהו שרוצה להיכנס לבסיס". "אין דבר כזה להיכנס לבסיס תגידי לו... יש לו אישור?". "לא", התנצלה חן. "אז מה הבעיה?", אמר אבי ויצא אליהם. אבי היה רזה, שיערו קוצץ כמעט לחלוטין, ועיניו הוסתרו במשקפי שמש גדולים. החולצה שלבש הייתה חופשית, והשרוכים שלו ריחפו. "כן. שלום", אמר אבי והתקרב למנחם. "מה העניין?" אמר ועשה מין תנועה כזו עם הראש כאילו הוא מצביע על מנחם. "שלום. אני מנחם בכור, הבן שלי ערן נהרג כאן לפני חודש. רציתי להיכנס לפגוש את החבר'ה מהמחלקה שלו, אולי את המפקדים, משהו". אבי הסיר את משקפי השמש מעיניו והביט לתוך מנחם דרך ארובות עיניו. "באמת מאוד הזכרת לי מישהו", אמר באיטיות ועצב הציף את עיניו החומות. "אני וערן היינו יחד עוד מהטירונות. בחור מותק. ישנו כאן באותו אוהל, מה לא עברנו ביחד. נשמה של בן אדם, באמת, אין מילים. איזה אבידה, שלא תדעו עוד צער", אמר והניח את ידו על כתפו של מנחם. מנחם הינהן לכביש. "טוב, זה מקרה חריג. אני אעלה מול המ"מ נראה מה אפשר לעשות", אמר בקול משתדל. "בינתיים, בוא, שב איתנו פה בש.ג נארגן לך משהו קר לשתות, אה?".

החדר היה קטן, וכל תכולתו הסתכמה בשולחן מתכת ושני כיסאות. על השולחן היו אריזות ריקות של חטיפים ומכשיר קשר שמדי פעם ציפצף. מאוורר שעמד בפינה חרק בשקט. אבי פינה את הכיסא מעיתונים, וטפח עליו כדי לנקותו מאבק. הפח בצד היה מלא בשלג של כוסות קלקר חד פעמיות. "חן", אמר אבי והרים את מכשיר הקשר לכיוונה, "קחי את זה, תעלי מול המ"מ תסבירי לו את המקרה החריג שיש לנו פה". חן הנהנה, הסתובבה במקום על קצות אצבעותיה ויצאה. אבי הוציא בקבוק מים קטן שהתחבא מתחת לשולחן ונתן אותו למנחם. "כמה זמן עוד יש לך עד השיחרור?", שאל מנחם ושאב לגימה קטנה מהבקבוק. "עוד חמישה חודשים, שלושה שבועות וחמישה ימים, אבל מי סופר", גיחך אבי. מנחם חייך ולגם עוד מהמים. "ואיך פה?", שאל. "וואלה טוחנים אותנו, כי אין מספיק סד"כ ורוב העבודה פה זה סתם שמירות ומטבחים, אבל בסדר. יעבור". "יעבור", חזר מנחם בהבטחה. בחוץ מכשיר הקשר ציפצף.

השעה הייתה עשרים דקות אחרי שלוש בלילה. כולם ישנים באוהלים ובקראוונים שלהם ורק אני בעמדה התקועה הזאת. עליתי לשמירה לפני עשרים דקות, מה שאומר שיש לי עוד שעה וארבעים דקות עד שאני חוזר לישון, וחסר למחליף שהוא מאחר לי אפילו במאית שנייה. איזה קור, זה לא יאומן, כאילו אני בלי מעיל. פלא שבכלל הצלחתי לקום בקור כזה ועם כל העייפות שאני סוחב מהתרגיל. הסתכלתי מסביב. אורות יישובים רחוקים מנצנצים בחושך. אני מסתכל בשעון. הזמן נתקע. איך אני אמור להעביר את השמירה הזו, איך. בעשרים הדקות שעברו זימזמתי כבר את כל השירים שהכרתי וזרקתי אבנים קטנות על העמוד של הגדר. גם את התווית של הקולה שהבאתי איתי קראתי כאילו היא נכתבה בשבילי. ועכשיו מה?. חיככתי את ידיי זו בזו ונשפתי לתוכן. פתאום אני שומע צעדים מתקרבים. נדרכתי, זה בטח הסיור. שיפשפתי את העיניים והתנערתי כדי להיראות ערני ככל האפשר במצבי. זה לא היה הסיור, רק ערן. כשראיתי אותו מגיע מולי כמעט נפלתי מרוב תדהמה. "ערן! מה אתה עושה פה?! אתה לא אמור להיות בעמדה לידי?". "כן", חייך ערן חיוך ערמומי, "אבל כמו שאתה רואה יש שינוי בתוכנית". הייתי נסער, ולרגע לא הרגשתי כמה קר לי. "אתה יודע שאתה מפקיר עמדה?! אתה יודע כמה תחטוף על זה בכלל?!". "ששש... ששש... די, נו. יודע, בטח יודע, אבל מה עדיף, שאני ארדם שם? ככה לפחות עמדה אחת מתפקדת". לא היה שום היגיון במה שהוא אמר, אבל שנינו היינו עייפים כל כך, שכל דבר נראה הגיוני ולא הגיוני באותה מידה בדיוק. ערן התיישב על הריצפה ופינה לי מקום מולו. ישבנו ככה, נשענים בקושי על האפוד, ודיברנו על הכל. על הצהובים מהמחלקה שמזכירים למפקדים את הנהלים, על התוכניות לרבעוש הקרוב, על מה נעשה בחיים אחרי שנזדכה על הציוד, על התורניות, על החברות, על חתחתול שצוחק על כולנו מהבית עם גימלים מזוייפים וגם קצת על פוליטיקה. היה כל כך טוב, שהזמן פשוט עבר לידנו בשקט כדי לא להפריע. לפנות בוקר, כשנגמרה ה"שמירה", הלכנו יחד להעיר את הבא בתור ואמרנו שנדבר בבוקר. זה היה לילה נפלא. כל הצבא לא הייתה לי שיחה כזו. ועוד באמצע שמירה, מי היה מאמין.

חן נכנסה לחדר בצעדים בוטחים. "זה בסדר, יש אישור. המ"מ יגיע לפה בדקות הקרובות לאסוף אותך מהשער". "יופי, חן, מעולה", אמר אבי. חן התיישבה על הריצפה ואספה את ברכיה. "תודה רבה, אבי. שמחתי לפגוש אותך. בהצלחה בהמשך", אמר מנחם והביט בעומק עיניו של אבי. הם לחצו ידיים והתחבקו, ואבי טפח על שכמו של מנחם כמו שחיילים עושים. "גם אני שמחתי להכיר אותך. זה כאילו...", אבי לא מצא מילים לסיים את המשפט, ובדיוק אז ראה מנחם את ג'יפ הסופה של המ"מ מתקרב.

"נעים מאוד, ברק כחלון, מפקד המחלקה של ערן. אתה אולי זוכר אותי מהשִבעה", אמר נהג הג'יפ ונמתח לכיוונו של מנחם כדי ללחוץ את ידו. מנחם הושיט יד מהורהרת לברק וזכה ללחיצה עוטפת וחזקה. הוא לא זכר. ברק היה בשנות העשרים לחייו, ושיערו השחור היה קצוץ ובוהק. משקפי שמש כהים כבשו את מצחו. "רציתי שתדע שערן היה לוחם אמיץ ומקצועי, שהיווה דמות מופת לכולנו. ערכים כמו רעות אחווה ודבקות במטרה היו...". זה בסדר, התפרץ מנחם, וברק, שלא יכול היה להסתיר את תדהמתו, השתתק באחת והתעמק בפניו של מנחם. מכסה המנוע היה מכוסה בשכבה דקה של אבק. "למה שלא נעשה סיור קצר בבסיס, תראה לי איפה ערן ישן, איפה הוא שמר, מי היו החברים שלו, דברים כאלה?". ברק לא הגיב, ורק הביט דרך השמשה  הממוגנת על הבסיס שלפניו. "בסדר", אמר לבסוף. "אני לא נוטה לעשות סיורים כאלה לאזרחים בדרך כלל. רחוק מזה. אבל אם זה כל כך חשוב לך, זה אפשרי", אמר ברק והרים בתנועה מורגלת את בלם היד. מנחם הרגיש איך הלב שלו מתופף מקצב נשכח. "נתחיל בנסיעה איטית, תרצה לשאול משהו- תשאל", אמר ברק והוביל את הסופה בכביש הצר.

מנחם נצמד לחלון הכהה כאילו יש לו סגולות מרפא. עיניו רצו על כל מה שעברו בדרכם, מנסות לשתות לתוכו את שראה. מכולות צבועות בצבעים מנוגדים, סככות, ציליות, חיילים מסתובבים עם שקיות זבל, שדות קראוונים מוכי שמש. הכל הוא ראה. פחי ענק שׂבעים, חיילים צועדים בטור, עומדים בשלשות, רחבת מסדרים, שלטים עם סיסמאות, חייל מרושל עולה לעמדה, משרדים, נשקייה. עיניו לא שבעו, הכל היה חדש לו. הכל היה מוכר לערן. ברק הסביר מדי פעם, מנסה להצביע לכיוונים שונים ולשמור על ההגה שלא יברח. הנה השק"ם. הנה השלישות. הנה חדר האוכל. שירותים. מקלחות. שם זה האהלים. הרביעי משמאל היה האוהל של ערן. כאן המועדון, כאן מטפלים ברכבים. "אתה רואה את החבר'ה פה?", הצביע ברק על טור חיילים מפוזר שהשתרך לצד הכביש, תוך שהוא מנסה שלא להסיר את עיניו מהשמשה. "זו המחלקה של ערן. חבר'ה מעולים". הסופה עקפה את הטור באיטיות, ומנחם הצליח להתעמק בפניהם של החיילים. הם הזיעו, מדיהם היו מאובקים והם נראו צמאים למנוחה. מנחם צייר לעצמו את ערן נכנס לטור ומתחיל ללכת עם כולם. לא משנה לאן. "ברק", אמר מנחם כשטור החיילים התרחק מאחוריהם. "הייתי רוצה לבקש ממך בקשה קצת לא שגרתית". "כן", אמר ברק, ונראה על פניו שהוא מריץ בדמיונו תרחישים הזויים שיהיה עליו להתמודד עימם. הם עלו על איזו מהמורה והסופה רעדה מעט. "אני רוצה לעלות לשמירה אחת, במקום ערן". ברק שתק, והמבוכה השתוללה ביניהם. מישהו כחכח בקשר. "תראה" אמר ברק כשלא יכול היה לשתוק עוד. "אני מאוד מעריך אותך, ואת ערן מאוד אהבתי, אבל להגיד לך את האמת, מהרעיון הזה אני לא כל כך מתלהב". מנחם דעך במושב הקשה. "אבל ספציפית", המשיך ברק, "אני יכול להבין שיש פה באמת מקרה מיוחד". "יש מה לעשות?", שאל מנחם. "קודם כל, מה שאתה מבקש לא בסמכותי. "אבל", אמר והדגיש את ה'אבל', "אני אדבר על המקרה שלך עם מי שמעליי ונראה איך זה מתגלגל. כרגע אני לא יכול להבטיח לך כלום". "תודה רבה, זה חשוב לי מאוד", אמר מנחם והינהן לתוך עיניו הממוקדות של ברק.

ערב החל נוטף על הבסיס הצפוני. חתולים התקבצו סביב הפחים בציפייה, והפרוז'קטורים האדירים האירו בכל הכוח. מנחם ישב על מיטת הברזל שהייתה פעם של ערן והביט על יריעות האהל שנמתחו מעליו. הקיטבג שוכב בשקט למרגלותיו, מחכה לעידכון מברק. בחוץ נשמעה המולת מקלחות. רוח קלה נישבה לתוך האוהל, מרעידה קלות את הנורה הבודדת והחשופה שהשתלשלה מהתקרה. מנחם העביר את התעמקותו מתקרת האוהל לגבישי הבטון המחוספס שחיפה את רצפת האוהל, כשלפתע שמע רכב מפלס את דרכו לכיוונו. הוא קם בחריקה מהמיטה ויצא מהאוהל בדיוק כדי לראות את ברק מסמן לו בידיו שיתקרב.

מנחם פתח את הדלת, וברק זרק למושב האחורי אפוד ומכשיר קשר כדי לפנות לו מקום לידו. "מצטער שהיית צריך לחכות כל כך הרבה", אמר ברק בעוד מנחם תופס את מקומו. "עד המח"ט הגיעה הבקשה שלך", אמר, והצביע בידו לתקרת הגי'פ כדי להמחיש במעט את חשיבות הדרגה. מנחם חגר את עצמו. "בצעד נדיר, מנחם, החלטנו לאשר את הבקשה שהגשת". מנחם לקח לריאותיו את כל האוויר שהיה בסופה. "יש אישור?", שאל, כאילו כדי לוודא ששמע נכון. "יש אישור", חזר ברק וחייך קלות לדרך העפר שלפניו.

הסופה האטה ונעצרה בשולי הדרך, ומנחם שמע את החצץ נכתש תחת הגלגלים. "הגענו", אמר ברק, התעטף בנשקו האישי וקפץ מהג'יפ. מנחם פתח את הדלת בזהירות וירד לדרך העפר. החושך ירד והיער סביבם דיבר. הם עמדו מול מגדל ברזל שמדרגות קטנות הובילו לראשו, ומנחם הסתכל סביבו, מנסה לצייר בראשו את השטח על כל פרטיו. ברק פתח את הדלת האחורית של הג'יפ, הוציא ממנו ערימת ציוד צבאי בלוי וטרק חזרה את הדלת. "רק שתדע שהחייל שהיה אמור להיות פה עכשיו מוסר את תודתו העמוקה", אמר ברק בשובבות והניח את הציוד על העפר הגרוס. מנחם חייך לעומתו. "עכשיו בוא נעשה תדרוך קצר; העמדה הזו חולשת על השיפולים המזרחיים של המוצב, שמה שזה אומר מבחינתך זה שלא היה פה אירוע חבלני יותר משבע שנים. אז מצד אחד לא להילחץ, מצד שני לא להיכנס לשאננות, זה הכי מסוכן. אתה בכוננות. והיה, וקרה משהו, אתה עולה בקשר ומודיע. התדר שלך מכוון, רק ללחוץ פה ולדבר", אמר ברק ולחץ על מכשיר הקשר עד שהוציא קול צפצוף גבוה. "כל דבר חשוד שזז מולך אתה עולה בקשר. עד כאן אני מובן?". "מובן", חזר מנחם בקול עמוק. "יופי. עכשיו תראה. אתה רואה את הנשק הזה כאן?" אמר והצביע על ערימת הציוד. "זה הנשק האישי של ערן. את המחסניות הוצאנו. אתה יכול להיות רגוע, אתה לא תצטרך אותן, ואנחנו מצידנו לא לוקחים את הסיכון להשאיר אותך עם נשק כשלא עברת את ההכשרה הנדרשת". "ברור", אמר מנחם. "זהו. אני הולך עכשיו. תעלה על ציוד, בזהירות במדרגות, ואני בא לפה בעוד שעתיים בדיוק לאסוף אותך. אתה צריך משהו תעלה בקשר, בסדר?". "מעולה. תודה רבה מאוד, ברק. מצטער ששיגעתי אותך היום. תודה", ענה מנחם. "שום בעיה. בהצלחה. עוד שעתיים אני פה. אל תשכח את הקשר. ביי". ברק עלה על הסופה והתפוגג בחושך לכיוון אורות הבסיס הרחוקים.

לבד. חושך. אני פותח את הקיטבג של ערן ומוציא את המדים המקומטים שלו. יש להם את הריח של ערן, תערובת בלתי אפשרית של זיעה ודאורדרנט, ולוקח לי זמן עד שאני מצליח לפקוד על הידיים להרחיק אותם מהפנים שלי וללבוש אותם. הכפתורים נסגרים בקושי, אבזם החגורה מעט שורט בעור, אבל הם עליי. על קת הרובה טיפות טיפקס יוצרות שתי אותיות באנגלית; ראשי התיבות שחיברו פעם את שמו. אני מרגיש את המתכת הקרה בידיים. הקסדה שעטפה את ראשו עוטפת כעת את ראשי. אני עולה למגדל במדרגות המתכת הגבוהות, גורר מאחורי את הקיטבג, שומע את נקישת הנעליים שלו בכל מדרגה. העמדה קטנה ומלאת חול נודד. רשת הסוואה קרועה פרושה מעל החלונות. אני בתוך הלילה. צרצרים מכרסמים את השקט. רוח פורצת לעמדה בכל רגע, והחום מתחיל לנשור ממני. איך הוא לא הזכיר שקר פה?. מלפניי כתמים עצומים של חושך. צללים זעים בוואדי, עצים משתחווים לרוח. אני מחכך ידיים האחת בשנייה ונושף עליהם, ללא הועיל. האפוד כבד. אסור לשבת. מה אני אמור לעשות פה, בעצם. מאז שערן נהרג לא הייתי כל כך לבד, כל כך בחושך. אני מריח את המדים שעליי, לא יכול שלא. כמה ערן יש בהם. כמה ערן נמצא פה עכשיו בעמדה הזו. וכמה חסר. כמה קור. אני מתכופף אל התיק, תומך ביד אחת בנשק שלא יחליק. ספר, אוזניות, ומחברת. הפלאפון בכיס, השעון על היד, הדיסקית מכסה את הלב. אני מוציא את המחברת. עד עכשיו לא יכולתי להסתכל עליה בכלל. אני מדפדף בה, וגם הרוח ששורקת באוזניי מדפדפת, כמעט ולוקחת עימה את הדפים. מכשיר הקשר מצפצף. גם לו קר וחשוך.


לילה נשפך בעמק
צללים רוקדים
ורוח
שאין לה שומר
מלחכת את המגדל
מכניעה
את המעיל.



אובדן התמודדות צבא שכול

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל10 אצבעות לדוד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג תמוז ה´תשע"א  
בולט מאוד: הירידה לפרטים בתיאורים. אחלה של תיאורים. הבין לבין קצת פשוט מדי, הדיאלוגים וכהנה - קצת בנאליים, לא מחדשים הרבה.

אם ניגע בתוכן הסיפור - אז כן, יש בו הרבה איכות, אני אוהב סבלנות של סופרים שיוצרים סיפורים ארוכים.
אבל אני לא כל כך מבין איך משתלב האבל של האב וההחלמה ממנו במסכת האנשים שנתקלו בערן. כלומר - או שזה סיפור על האבל של האב, ואז הוא צריך להיות קצת יותר עמוק (הסיפור), והאבל קצת יותר משכנע, והזכרונות כבאים מהאב, והתהליך צריך להיות ברור יותר, מתחיל איפשהו ונגמר איפשהו. או שאתה רוצה להראות את ערך דרך האנשים שפגשו אותו, ואז להקטין את הדגש על האב וללכת רחוק יותר עם הדמויות - אני הייתי הולך עד המחבל שהרג אותו.
מקווה שהובנתי, אולי עוד אחזור כדי לחדד.
כ"ג תמוז ה´תשע"א  
למה לא הקדשת אותו לעצמך?
טוב, נו, ברור למה, זה לא הקדשה שמחדירה מורל מי יודע מה לפני.
לא בדקתי אם שינית מאז שעלה לסדנה, ראיתי משהו לקראת הסוף, אין את השיר ההוא היפה והסוף מעט שונה, אבל לא העמקתי, רק באתי להראות נוכחות.
|נוכחות|
כ"ג תמוז ה´תשע"א  
זה כתוב מקסים, התיאורים המדוייקים שממש אפשר לראות אותם.
הסוף קצת פחות זרם לי-זה גם היה מוזר איך פתאום הכל מסתדר ונותנים למנחם להיכנס לבסיס ולישון באוהל ולשמור בעמדה-סתם כי זה לא הצבא שאני שמעתי עליו.
כ"ג תמוז ה´תשע"א  
אני אוהבת אנשים שלא שמים על הביקורת שנותנים להם. זה מראה על המון כנות, ועל הליכה אחרי הלב בלי להתבלבל.

ובכל זאת, שוב, לא הייתי מסיימת בשיר הזה. ושוב, הייתי מנסה להעמיק את התהליך של מנחם.

ובכל זאת, שוב, אהבתי את הסיפור הזה מאד.

כ"ד תמוז ה´תשע"א  
כבר אמרתי הכול בסדנא, על המחמאות אני יחזור. הנושא מצויין, גם אם גרוסמן כבר כתב עליו. השקית נהדרת. פשוט נהדרת, וזה משורטט עדין ונקי ואיטי.
אמרתי לך את זה כבר פעם, יש בך משהו מאוד סבלני, ואתה פורש אט אט ומשרטט בלי להחפז- אבל גם בלי להלאות- בקצב שלך, את הכול.

לגבי הביקורת, ריח ורדים שדהה ציינה מה שגם אני שמתי לב. אני אישית פחות התלהבתי מזה עם זאת.
כ"ה אלול ה´תשע"ד  
זו דרך התמודדות ממש מעניינת.

ואני תמיד אכנע לסיפורי שכול.
הלב שלי נכמר כך שאני לא יכול לשפוט את טיב הסיפור כשאני עטוף בשכול.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד