בנושא
בכרם
חדשות
 
בהמתנה / נדודים בחול
בביכורים מאז ט"ז תמוז ה´תשע"א

 

היא תמיד הייתה שם בשביל כולן. כשאליענה המתלהמת הסתכסכה עם אמהּ, גלי הייתה זו שמצאה את המילים הנכונות שיאחו את הקשר. גלי דחפה את שלומית לגשת לבגרות חוזרת במתמטיקה, והכתף שלה נרטבה מדמעות כשאופיר עזב את זוהר.

היא הייתה האוזן של החבורה שלהן, טווה סביב כולן עצות חכמות, טפיחות על השכם והמון חורים שותקים שלתוכם הכניסו חברותיה את מילותיהן. כך היה מאז היו צעירות ממש, כשנכנסו חוששות וירוקות אל התיכון, ואיכשהו הן התלכדו לקבוצה מהודקת שכללה את אליענה, זוהר שלומית וגלי.

גלי הייתה הראשונה מתוכַן לחפש חצי. היא חיפשה מישהו לחלק איתו את המחשבות, החלומות ופרוסות האבטיח של שבת בצהריים. גלי רצתה לאהוב באמת. היא הסתובבה ברחוב ובעיניים של טורף מיומן צדה זוגות: גבר ואשה שלובי זרוע, זוג זקנים על ספסל, נער ונערה יושבים על גדר, מפצחים וצוחקים, וזוג נעליים עם שרוכים. רק הצל שלה היה בודד.

על אליענה והבחור שלה היא ידעה מההתחלה, אלא מה. גלי הייתה עדת מדינה לשלשלת ה"רקים" שלא נגמרה: "רק שירצה להמשיך לצאת", "רק שיציע לי כבר נישואין", "רק שהשמלת כלה תצא יפה", "רק שאכנס כבר להיריון". ואליענה קיבלה. הכל. גלי שמחה איתה באמת, כשאליענה הודיע לה בחיוך מתרגש שהיא בהיריון גלי חיבקה אותה חזק ואמרה: "אליענה, אני מחבקת אותך ואת הילד שלך יחד. אתה שומע מותק, גלי אוהבת אותך. תספרי לי ברגע שהוא יבעט. אני רוצה להרגיש". "ברור. את שמחה נכון?" חקרה אליענה, גלי הבטיחה שכן ועלתה לספר למראה שאליענה בהיריון, אליענה ביקשה שתשמור את העניין בסוד.

זוהר הייתה השנייה שהתארסה. "אני מתנצלת גלי, היא ייללה, היה מגיע לך קודם, את רצית יותר" וגלי השתיקה אותה מהר "את מדברת שטויות, מגיע לך לא פחות, ואני מקווה שהבחור שלך יודע איזה אוצר הוא קיבל. איזה שמלה את לובשת לאירוסין? את רוצה שאבוא לסדר לך ציפורניים?".

בלילות הייתה גלי מתרוצצת בחדר המתנה ארוך רצוא ושוב, הולמת בקירות, צורחת אליו. למה לא מגיע לי עדיין, מה בסך הכל אני מבקשת. הרי נכנסתי לפה ראשונה. אני מפרגנת להן, אבל גם לעצמי. היו תקופות שהייתה מצטנפת באחת מפינות חדר ההמתנה הארור, מתעטפת בכנפיים עמומות של קהיון חושים ולא מסוגלת להתכוון לכלום. גם לא לבקש. עד תקופת הטירוף הבאה שהייתה מריצה אותה כמו אדם אחוז להבות, מחפשת את היציאה.

פעם אחת הייתה אצל סבתא ושוחחה בעליצות עם השכנה מלמעלה, עליזה. "את יודעת מותק, אמרה עליזה, אולי תצאי עם בן אחותי? קוראים לו יוחאי, והוא נהדר. הוא חכם ומוכשר, יש לו חוש הומור מפותח והוא גם נראה טוב. חכי, הורתה לה עליזה, אני ארוץ להראות לך תמונה".

"יוחאי באמת נראה מקסים, הודתה גלי, אני אשמח לצאת איתו."

שבוע אחר כך התקשרה עליזה נבוכה. "אני מתנצלת מותק, היא מלמלה, יוחאי מרגיש לא מספיק בָּשֵל. הוא אמר לי שהוא עדיין לא בנוי לקשר רציני." "זה בסדר, גלי ענתה בשלווה, זו זכותו. לא מתחתנים מתוך שיקולים של לחץ או חברה".

חודש אחר כך ביום שישי טרוף אחד התקשרה שלומית ושלפה אותה מרוטה ופרועת שיער מתוך מחבת עמוקה לטיגון שניצלים. "את חייבת לשמוע, היא המתיקה, אני יוצאת עם מישהו וזה מאד רציני. קוראים לו יוחאי והוא נהדר, סיפרתי לו עלייך המון, הוא אומר שזה כמעט כאילו שהוא מכיר אותך. אני כל כך מתרגשת, הייתי חייבת לספר לך. נראה לי שנתארס בקרוב, את שומעת?" גלי שמעה כל מילה, למרות הסחרחורת. יוחאי הנהדר, מסתבר שהוא כן בשל לנישואין, עם שלומית. "את מקשיבה גלי, הוא מצחיק כל כך. את חייבת לבוא אלי אחרי הדלקת נרות, אני אספר לך הכל. אני מתנצלת כל כך שאני אתחתן לפנייך גלי, זה לא מגיע לך. זה בסדר מצידך?" לי כבר לא יישאר בפני מי להתנצל כשאתארס. "הכל מצוין שלומית, אני שמחה בשבילך. אין לזה שום קשר אלי, את לא כאילו לוקחת לי אותו, הוא נועד לך." "אז את מתרגשת גלי?" "מאד, את חברה הכי טובה שלי, למה נראה לך שאני בוכה?!"

גלי הרגישה כמו פוחלץ בדרך לשלומית. זה היה אחרי הדלקת נרות והיא יצאה מאופרת ומלובשת וריקה לגמרי, כאילו השאירה את הקרביים באיזה מקום והיא ממולאת עכשיו במוך, או בחומר משמר. למה? במה היא יותר טובה ממני? היא אפילו לא חיפשה מישהו ברצינות.

שלומית פתחה לה את הדלת בעיניים נוצצות, וחיבקה אותה חזק כל כך שגלי פחדה שייזל לה חומר משמר מהאוזניים. הן ישבו בחדר על הסדין הסגול של שלומית, צמודות כמעט זו לזו. ורק גלי שמה לב שביניהן פעור בור שעומקו כמו הדרך לאוסטרליה ובחזרה. המילים של שלומית התעופפו מעל הבור קלילות ונוצתיות. "אין לך מושג כמה יוחיוש חמוד, ואיך הוא מבין והוא מצחיק אותי כל כך, ולמה את בוהה גלי? אני לא בוהה, אני רק מקשיבה לך. הוא גם חתיך, תראי תמונה שלנו, הצטלמנו אתמול ביפו. ומה את אומרת, אנחנו מתוקים יחד? כן, אתם נראים מתאימים, אני שמחה שאתם מכייפים ככה. וסיפרתי לו כמה את חכמה. ונמאס לי שחברות שלי יספרו לבחורים שלהן איזה חברה מקסימה יש להן, אני רוצה בחור שייספר לחברים שלו איזה אישה מקסימה יש לו. ולמה את שותקת גלי? אני מקשיבה לך שלומית, ואני שמחה כי הוא נשמע מה זה חמוד. והחמוד שלך לא רצה בכלל לצאת איתי לדייט. אני אומרת לך, יש לו מלא חברים חמודים, בטח מישהו מהם יתאים לך. כן, אולי יהיה מישהו בָּשֵל שיסכים לצאת איתי לדייט. אולי. אני חייבת לזוז, והעיקר שאת מאושרת. ואני לא.

אלוקים אני לא אדבר איתך עכשיו, אתה שומע? למרות שאני רוצה כל כך, אני בטוח אבכה, ואסור לבכות בשבת. תדע שיש לי המון מה לומר לך. אני אחכה שתצא שבת, אני אחזיק את כל הבכי חזק חזק ואתאפק.  רק תדע שזה לא פייר. אני אפסיק עכשיו לפני שכל הדמעות האלה יתגלגלו החוצה, אני מרגישה אותן בְכּוּלִי. סותמות את הגרון, וממלאות את הפה והאף. אבל אני לא אבכה אותן היום, כי שבת.

אבא קידש וגלי חנקה אותן בפנים שלא יעזו לצאת. היא הייתה עצובה כל כך שכבר אי אפשר היה לקרוא לזה עצב. "קרה משהו גלינקה?" שאלה אמא." לא קרה כלום" גם ככה המבט של אמא מחורר אותי כל פעם מחדש, כמה היא רוצה נחת, וכמה אני רוצה כבר להביא אותה. בת יחידה שכמוני.

בשבת בבוקר ישבה על הספה החומה, מתפללת שחרית. "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" אבל למה, אני שואלת אותך, למה "זה עני קרא וה' שמע, ומכל צרותיו הושיעו" אתה שומע אותי בכלל, נכנסתי לפה ראשונה לחדר ההמתנה המקולל הזה, למה אין לי דלת, בחיי. אפילו חלון אין פה. אני נחנקת. "קרוב ה' לנשברי לב" כמה רסיסים אתה מבקש. היא טפטפה על הספה מכתימה את הריפוד. ושבת. אבל היא לא ביקשה כלום על עצמה. זה שחרית של שבת, וגלי. והוא. "יקראני ואענהו, עמו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו" לא צריכה כבוד. רק תחלץ אותי מכאן. למה נתת לי להישאר אחרונה? מה עשיתי? למה אני פחות טובה מכולן? אתה שומע? דפקה על הקירות וצרחה בחדר ההמתנה הריק. איש לא נזף בה שתשתוק. "משמיים הביט ה', ראה את כל בני האדם. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר יחד ליבם" אתה רואה אותי בשמיים? אני צורחת שנים. קופצת, אולי תראה אותי מגבוה אם אקפוץ, אם אצרח. אם. אתה שם לב אלי? אתה יצרת את הלב החצוי והמטורף הזה שלי, אני רק רוצה אהבה. זה הרבה מידי? למה לכולן יש מישהו לדבר איתו, ואני מדברת עם המראה. ואיתך. אתה לא עונה לי בכלל. אף פעם. "מה מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת" נשבעת לך. אני לא מבינה, לא מבינה כלום. "צורי ולא עוולתה בו" כנראה זה מגיע לי. אבל מה עשיתי?  "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" ואני לא נחשבת מעשייך? אפילו ליתוש אתה דואג לצרכיו. "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'" איזה ניסים עשית שמה, אין לך בעיה, אז מה קשה כל כך למצוא לי מישהו? זה הרי שטויות בשבילך. "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קודשו" איזה קרביים, יש בי רק מוך, אתה שומע, וחומר משמר, ועיני פוחלץ נוצצות. הספה לחה והיא עוד בוכה, שבת.




נישואין שבת תפילה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז תמוז ה´תשע"א  
היא מתוארת כיהלום, בחורה מותק, וקצת מהר מדי נכנעת לצרות העין. זה לא שאני שופט את הדמות, מי שרע לו לא כדאי לשפוט אותו, אבל התהליך אמור להיות איטי יותר. ככה זה לפחות אצל מותק של אנשים.
י"ז תמוז ה´תשע"א  
חסר כאן קצת פיתוח של הדמות של גלי - למה היא כ"כ נואשת?
קשה להישאר הרווקה האחרונה, אבל הלחץ שלה לא מתחיל אחרי שהיא נשארת אחרונה אלא עוד כשהחברה הראשונה מתחתנת לפניה - למה? אולי קצת פיתוח של הדמויות ואופי הקשר ביניהן יבהיר את זה.
פתחת עם זה בשתי הפיסקאות הראשונות (בצורה מאוד מושכת ומעניינת!) אבל לא היה לזה המשך.
גם האבל על יוחאי היה מהיר מדי - היא בכלל לא הכירה אותו, רק ראתה תמונה... גם הוא לא דחה אותה על בסיס היכרות אישית.
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
אני פשוט חושבת שזה קשה להישאר בלי חברות. או אחרי החברות אם נראה שמישהי אמורה להתארש קודם לפחות על פי דרך הטבע.
בכל אופן תודה על הביקורת.
וזליג- לא נראה לי שזו צרות עין, היא מפרגנת להן, רק רוצה גם. זה לא נורמלי?
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
בסוף, יש רק תפילה.
(רק שהצלחת להרוס לי את העיניים עם הנטוי-לאנטוי-נטוי-לא).

כל ההתנצלויות לגלי היו מוזרות לי. או שככה זה בנות
(ותקשיבי לשיר. היא יודעת)

הסיפור נגע בי. אני לא יודע להניח אצבע ולהגיד כאן, כאן תפס אותי, אולי זה כל המקום הזה, אולי זה ההרהורים שלה, אולי זה משפט אחד, ואצלי תמיד בשעה שאני קורא בסיפור אפילו נקודה קטנה שלי/שבי אז אני חבור אליו, שהיה מדוייק ונכון וכל כך אני. מכל מקום, תודה.
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
בסוף, יש רק תפילה.
(רק שהצלחת להרוס לי את העיניים עם הנטוי-לאנטוי-נטוי-לא).

כל ההתנצלויות לגלי היו מוזרות לי. או שככה זה בנות
(ותקשיבי לשיר. היא יודעת)

הסיפור נגע בי. אני לא יודע להניח אצבע ולהגיד כאן, כאן תפס אותי, אולי זה כל המקום הזה, אולי זה ההרהורים שלה, אולי זה משפט אחד, ואצלי תמיד בשעה שאני קורא בסיפור אפילו נקודה קטנה שלי/שבי אז אני חבור אליו, שהיה מדוייק ונכון וכל כך אני. מכל מקום, תודה.
כ"ז תמוז ה´תשע"א  
ד´ אב ה´תשע"א  
אהבתי את הכתיבה, ואת הקפיצות בין שני המישורים. תודה מותק.
י"ט אב ה´תשע"א  
זה ממש ממש יפה!!
אהבתי נורא את המעברים בין המציאות לדמיון, בין המילים, למחשבות..

והסוף-התפילה, השילוב של המילים מהסידור יחד עם הכאב שלה, עשית את זה פשוט מדהים, וכואב..!
הרגשתי שאני צועקת בתוכי את המילים..

תודה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד