בנושא
בכרם
חדשות
 
אורחים ליליים / יונאיש
בביכורים מאז ט"ז תמוז ה´תשע"א



אנחנו מציצים להם לתוך הסלון שבמרכזו מונחת ספת עור ישנה מלאה קמטים, שלא יזיק לה גיהוץ יסודי ובהול. שטיח פרסי מרופט ועתיק משנות החמישים הפרום לכל אורכו. על הקיר ישנם טפטים ישנים וחלולים, חלקם מודבקים חלקם תלויים באוויר משוועים להיתלש מבושה, שכן מזמן הם כבר לא מעטרים את דירות האנשים. מאוורר תקרה אפור ומט לנפול מרעיד אוויר מדוד מעל לראשם. כוסות תה חיוורת מונחות על השולחן עם צלוחית וופלים לא סימפטיים בטעם לימון. הם צופים להם בתוכנית הקבועה של יום שני. כל מיני זוגות מקפצים ומפזזים על הרחבה למספר דקות, נעלמים ובאים רקדנים אחרים תופסים את מקומם ועושים את שלהם, וכך מרקדים הם וחולפים. אני מסתכלת בעיניים של אלברט המלאות קמטים, הן כבר גמורות. הוא מנקר לסירוגין את ראשו לכיוון הרצפה, נמתח וחוזר חלילה. כמו יו יו חלוד ועיקש. זאת השעה שלו.

 הוא ובלה יושבים מול המסך המרצד בשלל יפים ויפות צעירים וזוהרים שרוקדים למולם, הם בוהים בהם בקנאה עצומה. איפה איפה הימים. הכול עבר חלף לו, והם כמו נכנסים לנעליי הרוקדים, עוצמים עיניים ומזיזים את ראשם מצד לצד כמו מטוטלת כבדה וחלודה לקצב המנגינה הנשמעת ברקע, ועורגים לימים עברו בהם רקדו במטבח סלואו מדוד לצלילי מנגינות הפטיפון בין בישול לאפייה. הרוח חייה תזזיתית היא ברוחם, אבל הגוף דורש את שלו. ככה זה, הם מזמן כבר לא בני עשרים. מגי, ופליקס ואני מחכים כבר שאלברט יהיה חצי מטר מהרצפה, ואז הוא פתאום קופץ כמו נבהל מעצם קיומו, קם מתנער מפירורי הוופלים החמוצים ומודיע לבלה שהוא "הולך לעצום עיניים". סוחב את רגליו הכמושות, וכמו חולה ירח צועד הוא לעבר חדר השינה. אנחנו רואים אותו מחלון שינתו מדליק את האור, לובש פיז'מת פסים דהויה, מכפתר סוף אמצע והתחלה, מפספס לפי הסדר, נכנס למיטה וכמו ניזכר הוא במשהו נורא חשוב, הוא מזנק בבהילות בחצי גוף מהמיטה ואחר נשכב חזרה, כמו בטרייה גמורה שמפעילים אחרי כמה שעות בתקווה שנשאר בה עוד משהו, אבל היא פולטת את שארית כוח סוללתה ונגמרת. כך אלברט קופץ, נבהל ללא סיבה הנראית לעין מידי לילה, שנייה לפני החלום הראשון בסדרת החלומות שיעברו למול עיניו. אחרי דקות ספורות הוא נרדם לו, עצום עיניים בנשימות כבדות ומחורחרות. זמננו הגיע.

התקבצנו ליד דלת הכניסה, ובלה פתחה לנו את הדלת בתזמון ההולך ומדייק לו מליל לליל. כרגיל, פילקס נכנס כחלוץ מפקק נחלץ ומתחיל לעבור בריצה בין כל חדרי הבית, נכנס ויוצא ללא תועלת הנראית כממשית או הגיונית. ובלה כרגיל אומרת לו "פליקס לאן אתה הולך מה יש לך לחפש שם?!". אנחנו נמרחים על הספות. לא לפני שבלה משקה אותנו בחלב לילי קר וצונן לקיץ חמים זה ומציעה כרגיל את הוופלים היבשים והחמוצים האלה,מגי ואני מנענעות לה בשלילה. ואז, בדיוק כשפליקס חוזר ממסעותיו אי שם בתוככי הבית הצנום הזה, מתחילה בלה לספר לנו מה חלף עליה ביומה האחרון, וכרגיל זה עצוב. היא מעדה היום ברחוב עם כל הסלים מהשוק, התגלגלה על המדרכה והפירות והירקות עפו לה לכל עבר. ובנוסף לכל זה, היא נקעה את היד. יותר מאוחר, בבית, כשפתחה את הארון במטבח להכין צהריים, כל שקית האורז התפזרה לה לכל עבר על רצפת המטבח ושעה לקח לה לאסוף את כל הגרגירים.

היא מספרת כרגיל כמו תקליט שבור על מאיה ביתה שנמצאת אי שם באוסטרליה, וכמה שנים היא לא ראתה אותה ואת הנכדים שלה. היא אומרת שהיא אשמה שככה פתאום יום אחד מאיה ברחה לה. היא הייתה מאוד נוקשה וקשוחה איתה, "אבל ככה אני חונכתי, לא ידעתי משהו אחר", היא ממררת. היא הבת היחידה שלה, וכל פעם מחדש שהיא מספרת עליה, הדמעות ניתכות על בגדיה ברכות מכאיבה. מגי אומרת לי שאין לה כוח לשמוע את הבכי הזה שלה, היא רוצה לבהות מול הטלוויזיה, להעביר ערוצים ולראות עולם. פליקס כמקשיב הוא לבלה בחמלה מלטף את זרועה, ומנחמה. אך היא בוכה ללא עצר. כך כל לילה מחדש. 
 

בין בכי לבין סיפור מגי מספרת לי על חבר של פליקס, מקס, שיצא ככה סתם לצפון בלי חברים בלי אף אחד. הוא סיפר שהוא הגיע לאיזה קיבוץ או מושב הוא לא סגור על זה בדיוק. הוא אומר שהיו שם אנשים נחמדים יותר, נחמדים פחות, אבל יש הבדל תהומי בין החיים בתוך העיר והחיים בתוך הכפר. אין מה להשוות, האוכל לא אותו אוכל, האווירה לא אותה אווירה. יש פלוסים ומינוסים כמו כל דבר בחיים. המקס הזה חזר לכאן בדרך לא דרך לפני שבוע, וסיפר לפליקס על מסעותיו בצפון. פליקס אשר שמע את שיחת הנשים שלנו פלט לנו בין פיהוק למתיחה שזה לא בשבילנו שזה גדול עלינו, ושלא נחשוב על הכיוון של זה בכלל. קפץ הוא בבהלה מן הכורסא, והלך הוא לחפש משהו מעניין במטבח.  

יש להם בבית מין שעון מטוטלת ענק ומעצבן, שכל שעה מרעיד את הבית כולו ואולי אף את כל השכונה במספר "צלילם" לפי מספר השעות שהדבר הענק הזה מראה בו, כאילו אנשים באמת עוצרים את פעולתם ומתחילים לספור בשתיקה מדודה את מספר הצלילים המרעידים האלו, כדי לדעת את השעה. אנחנו סופגים את השיא עשר, אחד עשרה, ושתיים עשרה בלילה. תתחילו לחשב כמה גונגים מחרידי אוזניים אנחנו שומעים מידי לילה. לפליקס זה הכי מפריע, הוא מציץ כל שתי דקות בשעון הענק הזה ומביט על המחוגים כחסר מנוחה לצפיית הגונג המיוחל, שאם לא כן, הוא פתאום מזנק מהכורסה המקומטת כמו התחשמל הוא לדעת ולאחר שהוא נרגע חוזר להביט בטלוויזיה ושוב מזליג מבטים מדודים לעבר שעון המטוטלת המעורר בו חלחלה. מגי ואני כבר התרגלו לפיצוצים המהוממים הללו, אנחנו לא מתרגשות מהם, וכשהם מתחילים אנו מוצאות בהם שעת כושר לחטוף את השלט מפליקס ולהעביר ערוץ. עת הוא קופא במקום כמו קרחון ללא ניע, ואחרי שההימומים נגמרים להם הוא לא מבין מה קרה לכנרים השלווים שכינרו על המרקע, שפתע הפכו הם ליצורים מצוירים שרודפים אחד אחרי השני בהתלהבות מופלאה.

כל חצות חוזר על עצמו אותו התסריט בדיוק, בעצם בויברציות שונות. יותר נכון לומר, בויברציות משונות. לאחר שניים עשר הבמבומים משעון האורלוגין העצום המודיעים על חצות, בזמן שבלה מזמן כבר רדומה ושמוטה על אחת הספות, ואנחנו מפוזרים בסביבותיה הקרובות והרחוקות, אלברט לפתע מופיע בסלון, פעמים הוא צורח לאיזה אדם אלמוני שכביכול נמצא בסלון, פעמים הוא מתחיל לרקוד עם עצמו כאוחז הוא רוח אלמונית הרואה ואינה נראית ומתנדנד איתה בקצב לא אחיד, ופעמים הוא נזרק לו על אחד הספות, ממלמל מילים בשפה מוזרה, ואחר הוא קם והולך כשיכור וכחולה ירח מעורבלים בחזרה למיטתו. כל הטקסים הללו נמשכים אולי שתי דקות או שלוש. פעם היינו מפחדים ממנו, והיינו קופצים מהחלון בורחים מהבית במנוסה, ולא חוזרים שבוע. אבל התרגלו אליו, ואנחנו יושבים, ממשיכים לצפות בטלוויזיה ומנסים להתעלם באלגנטיות בזויה מ"היציאות" המזרות, ההזיות והמפחידות שלו. י

יש להם בפינת החדר אקווריום גדול מימדים עם כל מיני סוגי דגים: גדולים, קטנים, צבעוניים, סטטיים, נעים. פעם אלברט עוד היה משקיע ומייפה ומשלל אותו, אבל אין לו יותר כוח להתעסק עם זה. מידי לילה פליקס ברגע של שעמום מצטבר מתמונה די קפואה של כלי מיתר המתנגנים על המרקע, יורד הוא מהספה ומתקדם בהתלהבות לדגים הנעים להם שם בדממה שלווה, מצמיד את הידיים הקטנות שלו, ומזיז אותם עם כיוון הדגים השוחים באקווריום. מגי אומרת לו: "נו פילקס, אולי מספיק, מתי תתבגר? אני לא מבינה! אתה מנסה לגעת בהם?!, מה, אתה לא מבין שזה זכוכית, מה אתה מנסה לעשות בדיוק?! תחזור לפה בבקשה".  מגי היא אחותו הגדולה, תמיד היא דואגת לו ומנסה לחנך אותו מאז שאימם מתה או נעלמה, הם לא בדיוק יודעים או לא זוכרים, או לא רוצים לזכור.

 פגשתי אותם יום אחד במקרה כשמצאתי איזו קופסא מעניינת ומסתורית ברחוב. התחלנו לריב עליה ואז איך שהוא התפשרנו, השלמנו, וחילקנו בינינו את תכולתה. אחרי שהכרנו יותר, סיפרתי להם על הבית של בטי ואלברט, כי ממש ריחמתי עליהם. בטי לא שאלה הרבה שאלות, היא פשוט אמרה לי בפעם הראשונה שהתקבצנו כולנו יחדיו על פתח דלתה: "מה זה, יש לך חברים חדשים?!" או משהו כזה, וזהו. היא לא שיגעה אותי יותר אחרי זה על דבר נכחותם.

השעה הייתה בערך שתיים או שלוש, אני לא זוכרת בדיוק. אני זוכרת בערך רק לפי צלצוליו הספורים של שעון האורלוגין שנשמעו באותה העת .פליקס זה נרדם, מגי כבר מזמן, ואני הייתי בדרך. פתאום אני שומעת רעשים מוזרים מחוץ לדלת הכניסה, ואחרי מספר דקות אני רואה שני ברנשים עטופים בכובעי גרב שחורים נכנסים לתוך הבית ומתחילים לאסוף כל מיני פריטים שונים מהארונות לתוך שקים גדולים ואפורים. לא הבנתי בדיוק מי הם, ומה הם עושים. לפתע אחד מהם הפיל איזו קערת חרסינה גדולה על הרצפה, שבקול רעש אדיר הרעידה את כל הבית בניפוצה. בלה מיד קפצה נראה שהבינה בדיוק מי הם האנשים המוזרים האלה ומה הם עושים פה בדיוק, החלה צועקת בקולה הדק: "גנבים, גנבים, שודדים" וניסתה לחטוף מאחד מהם את השק הגדול והאפור. הברנש השני התקרב אליה נתן לה דחיפה חזקה, והעיף אותה בחזרה לספה. היא אספה את כוחה שלא היה לה, ושוב קמה וצעקה עליהם מילים בשפה קצת מוזרה. אנחנו מסתכלים עליהם פעורי עיניים, קופאים, לא יודעים מה לעשות. אמרתי למגי ופליקס שלא יזוזו, שיישארו במקום.

אלברט הגיח בריצה מדודה וחלודה לסלון, הסתכל על בלה הצורחת, הסתכל על האנשים עם הגרביים על הראש, לקח את בקבוק הפלסטיק שהיה מונח על השולחן, והתחיל חובט איתו בהם בחולשה. הם תפסו אותו ודחפו בחוזקה על הקיר. הוא נפל כמת, ולא זז. בלה נגשה אליו והחלה בוכה ומערסלת אותו אליה בחוזקה. היא הביטה בנו בעיניים עצובות ונוטפות דמעות. מגי לא יכלה יותר לראות את זה, ובתנועה מהירה היא זינקה על אחד מהאנשים והחלה שורטת אותו בפניו, ובגופו. פליקס ואני נותרנו המומים ממעשה הגבורה, לא נשארנו אדישים ואף אנו זינקנו עליהם והתחלנו קופצים עליהם ושורטים אותם בכל גופם. הם החלו לדמם מהפנים ומהידיים, ואחרי כמה שניות הם יצאו מדממים ומופתעים, לא כלעומת שבאו.התקדמתי לעבר בלה ליטפתי אותה בכפות ידי הזעירות, נתתי בה מבט אנושי ככל האפשר, וכמו אמרתי לה   "כמה קטנים, אבל בכל זאת, חתולים".





© כל הזכויות ליצירה שמורות ליונאיש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
אני חושב שאם היה פה יותר מאשר פאנצ' סתמי, שיוֹ זה בכלל חתולים, יותר חידוש, יותר האדם הבדידות והחיים בעיני החתול, ויותר מתומצת במקום תיאורים ארוכים ו"קונפליקט" יותר חד, היה זה, בעצם, הרבה יותר.
(ולמפרע, משעשע האקווריום)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד