בנושא
בכרם
חדשות
 
מסע בזמן / בלייט
בביכורים מאז ט"ז תמוז ה´תשע"א

 
איילה רק חלפה ליד הלוח. לא התכוונה להיעצר לידו בכלל. אבל האותיות זינקו מולה, חובטות חזק. ג' סיוון. היום. המילים היו ברורות לחלוטין - שחור על גבי לבן.
ופעם, היה שם שחור לצד לבן. תופסת ביד אחת את הדף, ונושמת עמוק.
עמוק בתוכה, יש בור אחד. לתוכו היא שופכת תמונות וזיכרונות, מילים, צחוק וחיוך. ואת כולם היא מכסה היטב בהמון חול מתפורר.
אבל לפעמים, כמו בג' סיוון, החול מתפזר הצידה, וכמו ילדה היא נוטלת כף ואוספת אל הדלי שלה תמונות מקומטות.
ג' סיוון. מנגינת חופה מרטיטה. איילה בלבן ובחיוך זוהר צחור. אבא שלו, אבא שלה, ובתווך - מני שלה. הוא מתקרב, שולח אליה את החיוך ההוא - ואלף איחולים שרק היא שומעת. וברגע הזה, הולם בה הלב בחוסר אמון. כי זה לא ייתכן שזה קורה לה, שהאדם הכי מושלם בעולם הזה עומד מולה, עם חיוך שנועד רק בשבילה. שכל החלומות הקסומים הם מציאות מקסימה עוד יותר. והיא, של מני לתמיד. צעיף רך של דמעות מטשטש לרגע, אבל כשמני רוכן אליה עם ההינומה הבוהקת, היא מעולם לא ראתה ברור יותר.
 
חיבוק אחרון לאמא ולאבא. חיוך דומע. היא אוספת ביחד אחת שובל משתפל, ומני פותח למענה את דלת המכונית. הם מנופפים דרך החלון הנסגר לאיטו, והלב של איילה דמם לרגע. לפעמים, איילונת, חלומות באמת מתגשמים.
היא מרימה מבט אל עיניו של מני, ורואה בתוכן את אותו המשפט. ואיילה רצתה לשנייה לשבת במקום שקוף ודומם. לנשום את האושר, להאזין לצליל החליל הערב שלו, לטעום את המתיקות, לצוף בתוכו. אבל יותר מכך, היא רצתה לשבת ליד מני לנצח.
 "מזל טוב איילה". הוא לחש לה. ובמילים האלה, היא שמעה את הכול.

"מזל טוב איילה". איילה העיפה את ידה, והדף השתחרר ממנה בעלבון. יאיר עמד מאחוריה, ועל ידיו עוגת קומות ענקית וורודה. היא קפאה. לא ייתכן שהוא יודע, לא יאיר. היא מעולם לא דיברה על היום ההוא, מעולם לא הזכירה זמן מדויק. האם הוא יכול פשוט לנחש? האם בעומק עיניה התכולות בוער תאריך? אולי. אבל יאיר לעולם לא היה יודע לאתר אותו שם. מני כן.
די איילה.
"מזל טוב". חזר יאיר שוב בחיוך ענק, והניח את העוגה בזהירות על השולחן. איילה התרחקה ממנה צעד אחד זעיר. "מזל טוב לי?" היא שאלה בשקט.
"לנו!" הסביר יאיר באושר. "איילה, קודמתי בעבודה!" עיניו קרנו, והמילים עטפו את המטבח בצבע רגיל של הווה.

"מזל טוב!" היא חזרה אחריו בחיוך גדול - ואם עבר בו רעד, רק איילה הרגישה אותו.
"את אוהבת את העוגה הזו, נכון?" הוא ברר בהתלהבות. "חיפשתי משהו שיהיה גם טעים, לא רק יפה". "זה מצוין". היא השתוקקה לאסוף משהו ממאגרי הלהט של יאיר, ולהחדיר אותם לקולה ולחייה.
יאיר פרס לה שתי פרוסות גדולות, והושיט לה מפית. מאחורי גבה צרב הדף. "אני מעדיף לאכול דברים יפים, יותר מאשר טעימים," טען פעם מני. "למה?" איילה שאלה אותו בחיוך. "כי זה יפה." הוא סיכם בפשטות. "אני אוהב דברים יפים, הם יפים."
"טעים?" התעניין יאיר. איילה חייכה אליו. "מאד, וגם מעוצב מדהים." יאיר משך בכתפיו. "העיקר הטעם, איילה". חופשי ממגע ידה, התעופף הדף מאחורי כתפיה.
מזל טוב איילה, לפעמים חלומות מתגשמים. רק לפעמים.
"את נראית מוטרדת," יאיר בחן אותה בדאגה, ואיילה בלעה את רוקה. היא לא רצתה לספר לו, לא לו. אבל המילים היו חייבות להיאמר. אי שם, במקום כלשהו בעולם, חייב מישהו נוסף לדעת שהיום הזה היה פעם שלה ושל מני. שביום הזה, לפני שלוש שנים, היא האמינה שלעולם לא תרצה להפסיק לחייך. שבג' סיוון רקדה איילה מסוחררת אחת, והשתוקקה גם לרחף. הוריה אולי שכחו, והוריו לא רוצים לזכור.

האם זו לא בגידה? להניח לערב לחלוף בדממה? ומחר יאיר ידפדף בשאננות לד' סיוון. אסור ליאיר לדעת, אבל אסור לה לשתוק. היא חייבת לומר את המילים, ורק יאיר יושב כאן מולה. ופעם אחת, תעשה משהו שהבטיחה לא לעשות לעולם לעולם. היא תדבר, תעצום עיניים, ותעמיד פנים שהוא שותק כי הוא מקשיב. שהוא מקשיב כי הוא מבין. שהוא מבין כל כך, כי הוא מני.
"היום החתונה," לחשה איילה, עיניה עצומות.

"וזה בסדר, איילה?" יאיר שאל את זה. הוא היה אמור לשתוק, אבל גם זה בסדר. היא פקחה את עיניה, והוא ישב שם, איתה לגמרי. הוא זוכר. הוא ידע. "זה חשוב לי," הוא המשיך בקול נמוך. "אבל איילה, לא נעים לי לעזוב אותך בערבים. אני כל היום בעבודה, ואני בטוח שראובן יבין. אולי תבואי איתי, ואז..."

היא לא שמעה יותר. הוא לא ידע, הוא לא זכר. וחשוב מכך, הוא גם לא יֵדַע. כי הוא לא יבין. מישהו בעולם הזה צריך לדעת שהיום ג' סיוון. היא יודעת. ושם למעלה, היא בטוחה - גם מני יודע וזוכר.
איילה התרוממה בדרכה את המקרר, וחלפה על פני הלוח. היא הידקה לרגע את אצבעה אל הדף החלק, שואבת כוחות. ואז פיזרה במהירות את החול על הבור וקברה שם גם את התאריך.
 
"זה בסדר," היא אמרה ליאיר בחיוך מתוק. "אני אבוא איתך, זה יהיה מצוין בשבילי". אולם יהיה שם, וריקודים וכלה ושמלה ותזמורת. וחתן. ואיילה. והיא תאסוף בחצר עוד חול וחצץ ותאטום כליל את הבור שלה.

הייתי רוצה לקרוא לה מני," היא אמרה לו ערב אחד. מני הרים גבה. "תקראי לה על שמי?" איילה הניחה בחופזה יד על פיה, ואז צחקה. "לא, אני פשוט אוהבת את השם הזה, וחבל לי לבזבז אותו רק על איש אחד". "אז תקראי לה מנחם," הוא הציע, ואיילה צחקה שוב. "אני רוצה שהיא תהיה דומה לך," היא אמרה לו בלחישה, ונשענה על אדן החלון. בחוץ, רכנו השמיים קדימה, מבעד לוילון ארגמני ארוג בחוטים כתומים. אורות זהובים נצצו בראשי הבתים, ואיילה שאפה אל תוכה ניחוחות משכרים של עץ לימון.

עץ הלימון גדל מאז, ובקרקע החולית שתחתיו נקברו בשקט פרות מעוכים. יאיר הצטער תמיד שלא שושנים צומחות בחצרם. הוא סבר שהבושם שלהן מקסים ורענן. ואיילה השקתה בחשאי את עץ הלימון. חמצמץ, חריף, חודר בלהט ומפזר בעדנה גרגרים של חול.

שבוע אחרי החתונה שלהם, יאיר הציע לקחת אותה למקום האהוב עליה ביותר בעולם. "לאן שתרצי, איילה". הכול היה טרי עדיין, והבור בצורת מכתש. והחול לא התגבש עדיין, אלא חדר לעיניה והדמיע אותן. למקום שהיא הכי רוצה בעולם... אין מקום כזה בעולם. לא בעולם הזה. בעולם הזה, היא לא רוצה להיות בשום מקום. בעולם הזה היא לא רוצה שום מקום. היא לא רוצה ואין לה מקום.

"לחוף ים אולי?" ביקש יאיר בתקווה. אפילו עיניו שלו זיהו דמעות ממשיות ותכול כבוי. "או ליער קסום". הוא ניסה שוב. הוא השתמש הרבה במילה 'קסום'. מנסה דרכה להפוך את החיים שלהם לכאלה.
איילה התנשמה והניעה את שפתיה, יוצרת מהן חיוך אלכסוני. המיטב שלה. "זה בסדר, טוב לי בבית," היא אמרה לו, מתאמצת להחדיר לקולה חיים וצבע. הוא השתדל כל כך, יאיר.
"לא היה מקום..." הוא היסס, ואיילה נדרכה. "מקום שאליו... שהייתם הולכים?" יאיר השפיל את עיניו כשאמר זאת, חושש לפגוש במבטה. עד כה מעולם לא פרץ את הגבול הזה, וגם עכשיו הוא אחז בגבול, כאילו תוהה אם לרוץ איתו קדימה, או להישאר מעבר לו - בשטח ניטרלי.
אבל איילה השיבה בשלווה. "לחוף ים וגם לחורשה קסומה אבל הכי הייתי אוהבת..." היא בלעה את רוקה, ויאיר הסיט את מבטו. "את הספרייה". "ספרייה עם ספרים?" הוא השתומם. "לא, ספרים עם ספריה". ענה מני בתוכה. איילה חייכה בתגובה מבלי משים, ויאיר חייך גם הוא בהיסוס. "כן, הכי הייתי אוהבת לטייל בספרייה או בחנות ספרים, ולדפדף שם." "אז נלך לשם". הוא אמר מיד בנכונות. "ותוכלי לקנות את כל הספרים שתראי".
 
היא הייתה מקומטת מבפנים, מקופלת ומכווצת לחלוטין. אבל הנימה הנלהבת שלו צבטה עוד פינה בתוכה, פגעה בה בכאב חדש. הוא השתדל כל כך, יאיר. ורצה והתאמץ. תוסס ומלא להט. אבל המדורה שלה כבתה מזמן, ואפר פושר אי אפשר להצית שוב. גם לא עם גפרור או לפיד. אפשר רק... רק להחזיר את הזמן אחורה, כשהייתה עדיין אש זוהרת ומלאת חיים. ולשמור חזק על המדורה שלה שלא יקברו לה את הגפרור, ואז יתיזו עליה מלא הספל מים. שש פעמים.


הריח התקיף אותה ברגע בו דחף יאיר את דלת הזכוכית. הוא התנפל עליה, הודף אותה אחורנית בשילוב מסחרר של אבק, מזגן, נייר ושטיח. מתובל ברשרוש קצוב של דפים ובמלמול חרישי שאף אחד לא משמיע.
חנות הספרים הישנה שלה. הכי שלה שבעולם.
"היא יְשַנָה," ציין יאיר ונשען על עמוד ברזל אחד. "היא יְשֵנָה עכשיו". לחשה איילה. "אתה לא שומע את זה? בשעות האלו, החנות הזו רדומה כבר".
"צודקת". יאיר גיחך, והחווה בידו על בעל החנות שנמנם בשקט מאחורי הדלפק.
איילה נאנחה.
היא גלשה פנימה, נצמדת לאחד המדפים ושואפת פנימה את החלל.
המקום הזה היה ערסל מחבק, והזיכרונות הוגשו אליה כמו על מסך. מתוקים, חמים ורוטטים, אבל הם לא יכלו להכאיב לה עכשיו. היא רק צופה בהם, מתערסלת ונשענת אחורה.

האצבע שלה מרפרפת בעדנה על כותרים, אוספת אליה מילים יפות.
אם אפשר למצוא כותרות יפהפיות, אז למה אנשים מוותרים על האפשרות? תהה אז מני.
"פעמונים כבים בשלכת."


היית אוהב את השם הזה, מני. וגם: "לכל מקום שיש בו צדפות".
והיית חושב שזה מקסים, אבל לא היית מצליח להתאפק מלומר, שאפשר גם: "פעמונים כבים בצדפות".

איילה צחקה פתאום, והצחוק הזה, צליל רפאים מרוחק, הפחיד אותה לפתע. "משהו מצחיק?" התעניין יאיר מאחוריה.
איילה בלעה את רוקה. "נזכרתי במשהו מצחיק". היא הסבירה בשקט, והוא לא שאל מה.
אולי פחד שזה יזכיר לו משהו עצוב.
"את יכולה לקנות כל ספר שמוצא חן בעינייך," הוא הבטיח בנחישות. "ואני אסחב אותם על גבי כל הדרך הביתה". את המילים האחרונות הוא אמר בגיחוך מודגש. איילה צחקקה בתגובה. לא כי זה היה מצחיק, אלא כי זה לא היה עצוב, ויאיר שמח כל כך כשצחקה מההלצות שלו.


בתקופה הראשונית ההיא, הרגישה איילה כאילו היא יושבת כפופה מתחת למסמר דוקרני, וכל מחשבה ומילה שחלפו לידה, נעצו את השפיץ עמוק בתוכה.
אבל אפילו אז, כאב לה לראות את יאיר מנסה כל הזמן.
"אני לא צריכה לקנות," היא הסבירה לו בעייפות. "מספיק לי רק להיות כאן".
יאיר הנהן במרץ. "אני מבין את זה," הוא מיהר להגיב. "זה כמו... כמו להיות במאפייה וליהנות רק מהריח, נכון?"
איילה חייכה חלושות. "מדויק".
והוא כל כך שמח.
"בקומה העליונה יש ספרי בדיחות." יאיר גילה פתאום. "רוצה לעלות לשם?" היא שמטה את ידה, מנופפת בליבה למדפים השקטים.
יאיר מצא ספר גדול ורחב, והיא מצאה פוף כתום וקרסה עליו.
הוא הקריא לה בדיחה, והיא צחקה בתמורה. צחוק קליל שמגיע תמיד אחרי טוויסט מפתיע, ולא קשה לביים אותו.
אבל איכשהו... השילוב של השבוע האחרון עם יאיר, ושנה וחצי בלי מני, והחנות והמושב הנמוך והזעיר שלה... משהו קרה לה פתאום. והצחוק הפך לאמיתי ומשוחרר. יאיר הקריא, והיא צחקה בלי שליטה. מאחורי הספר הגדול נצצו עיניו, והוא המשיך בהתמדה.
ואיילה צחקה כמו שלא צחקה מזמן.
בקומה העליונה של הספרייה, היה חדר קטן ומאובק, ומני מצא בו אוסף נדיר והזוי של ספרים. "אני בטוח שאף אחד לא כתב אותם מעולם," הוא מלמל כשהסיר בעדינות שכבה אפרפרה מספר זהוב. "אלו ספרים שנולדים עם האבק עליהם, איש לא לקח עליהם אחריות מעולם".
"ברור שלא," הסכימה איילה ונשפה קלות על כריכה ארגמנית מדי. "רק תחשוב על בני המשפחה שלהם, שהיו צריכים לקרוא את הכול ולחוות דעה".
"אולי כתבו אותם אנשים רעים מאד". שיער מני.
"מאד רעים." איילה טפחה על ספר דקיק והניחה אותו בצד.
פתאום, ברקו העיניים שלו. "רוצה לקרוא אותם ביחד? כל אחד יקריא קטע אחד מערמת הספרים הזו, וננסה לשלב אותם ברצף".
היא לא הבינה בדיוק למה התכוון, אבל הרעיונות של מני היו מרעננים ומשעשעים תמיד. ולרוב, גם הוא לא ידע בתחילה מה יקרה בסוף.
מני נאם בפאתוס חמש שורות מאלמנך משמים, ואיילה ענתה לו בשלוש שורות רגשניות מרומן מתקתק.
הוא תיאר לה מסע פראי של שודד ים נטול רטייה, והיא זעמה עליו בדו קרב על ליבה של תפוח.
"אנחנו מסתדרים מצוין". קולו של מני רעד מצחוק.
"זה כי כל הספרים אותו הדבר". חייכה אליו איילה.
"הכול מתחיל טוב ונגמר רע, או מתחיל רע ונגמר טוב". אישר מני ונופף בקבוצת דפים מפוררת. "או מתחיל," תקנה איילה והצביע על התפרים שפרמו המשך סיפור עלום.
והסיפור שלהם, התחיל בוורוד מתוק. וגם המשיך כך.
ופתאום, בינות לגרגרי אבק מתפזרים, וערמה עתיקה של דפים ומילים, פרצו שניהם בצחוק מתגלגל. הכול היה הזוי כל כך, הספרים וההצגה והסיטואציה.

ואיילה צחקה כמו שלא צחקה מעולם.

בחדר הנקי והמואר, מוקפת בספרים עליזים, הלם הסרט ההוא באיילה. הכונן נפתח והדיסק שעט אליה, מכריח אותה לחיות שוב את הזיכרון. לא רק לצפות בו מרחוק.
הערסל ניער אותה, והיא נותרה רועדת בחלל הצונן.
היה לה קר, והחדר המאובק ההוא היה חמים לפתע. וממתי בדיחות מצחיקות בכלל?
יאיר עבר לבדיחה נוספת, ובלי שתדע איך זה קרה, הפכו דמעות הצחוק לאחרות. קרות, מייסרות ומקשות על הנשימה.

אובדן הולך ביחד עם געגוע. ולפעמים הגעגוע דוהר קדימה, חזק ונמרץ עוד יותר מהאובדן עצמו.
ואיילה איבדה את עצמה. היא לא ספרה חודשים אחרי מני, לא מנתה שום דבר מלבד זיכרונות.

העולם מורכב מאובדן ושכול. רבים כל כך נפרדו בקריעה. ואיילה מעולם לא הצליחה להבין, איך מאנושות שבורה שכולה רסיסים, יש עדיין עולם עגול ושלם.

היא חיה בשדה דרדרים דוקרני. וכל שושן מתוק תקע בה קוצים בחדות.
זוג צעיר ומחויך שמטייל לתומו ברחוב... חנות של שמלות כלה... מישהי שקוראת לבעלה בשם שלו... ודמות גבוהה וחסונה שחוצה את הכביש בצעדים איתנים. כל כך הרבה אנשים נראו הוא מאחור. אבל מקדימה ומבפנים, אף אחד לא התקרב אליו.
ואיילה לא הצליחה להתקרב לאף אחד.

בתחילה היו הזיכרונות בוערים כל כך, עד שהיא התחננה

אליהם שירפו קצת, שלא ייראו את עצמם בחדות יפה כל כך. שיניחו לה לכמה רגעים לנשום.

היא זכרה דברים קטנים שאי אפשר להדביק באלבום. שבריר חיוך והרמת גבה. פסיעות מהירות במדרגות ודלת נפתחת חרישית. שתיקה מלאה במילים ומילים ממלאות.

ואלף תמונות שאפשר להצמיד לאלבום, אבל איילה לא תהיה מסוגלת לדפדף בו.

היא לא חשבה על העתיד, לא  ניסתה לצייר אותו בלעדיו ולתהות איך תמשיך הלאה. ההווה צרב בה בשריפה, והיא רק נאבקה להתכווץ כדי לברוח מהאש.
מי זה שאמר שטוב להתגעגע? שאנשים מחפשים לחיות את העבר? הוא היה מזוכיסט או פירומן.

וליאיר היו עיניים שחורות ועליזות ושדה שיש בו רק וורדים.
הוא אהב מאד את העולם ואת הסיפורים שהתרחשו בו. ואור ואוויר צלול ואתגרים.
ואיילה הייתה עבורו אתגר ותעלומה. חייב להיות שזה מה שראה בה - שסבר שיש בה רבדים נסתרים. כי האיילה שפגש, הייתה נייר שטוח ומקומט בקצוות.
היא מעולם לא העמידה פנים בפניו.
היא שתקה כשדיבר, ושתקה כששתק. וכשדיברה, היו מילותיה דממה. שנה וחצי, ועדיין לא מצאה בקלות את החיוך שלה.
ויאיר אולי מצא בה מסתורין וסוד. מנורה קסומה עם מתג פנימי וחבוי. הוא לא ידע שהבטרייה שלה אזלה מזמן.

יאיר הביא עימו פרחים ואור וקצף גלים. כל מה שצריך כדי לשטוף את האש ההיא. לא היו בה כוחות כבר להלחם בלבה מתפרצת ובאבק שריפה. ויאיר נופף לה בדגל לבן מרגיע.

זה היה לילה חמים של סוף הקיץ. האבנים היו חלקלקות וצוננות, וגל שקט התקרב בעדנה אל איילה. היא השליכה לו בתמורה צדף יפה.
"איילה," הקול של יאיר היה צרוד, ואיילה התמקדה בצדף וורדרד נוסף. "איילה, אני לא יודע מה את מרגישה או חושבת, אבל.. אני חושב, ואני גם מרגיש, שאנחנו יכולים להמשיך ביחד. לתמיד."
איילה עצמה את עיניה. היא ידעה שזה יגיע, ראתה זאת בעיניו כבר מזמן. אבל לא הייתה מסוגלת עדיין להניח לו לקרוא גם את עיניה שלה.

"למה?" היא שאלה אותו חרש. וכשפקחה את העיניים, ראתה אותו מביט בה בשחור לוהט ופגוע.
היא בלעה את רוקה, וניסתה שנית. "למה אתה רוצה, יאיר? אני כבויה ואטומה ו... מאכזבת כל כך". יאיר הניד בראשו לשלילה. "זה לא אכפת לי," הוא לחש, ומשהו לח נצץ בעיניו. "כי אני יודע שיום אחד זה יהיה אחרת".
היא לא ענתה לו מיד, לא הייתה מסוגלת.
היא לא יכולה להחליט לבד בלעדיו.

אז היא הלכה לשאול אותו.

מעל ראשו נטע מישהו עץ שיטה דליל. איילה התכופפה אליו, נוגעת ברפרוף בלבן הבוהק. כאן, הכי קרוב שאפשר, שקט בה הכול. אולי כי כאן היה העבר רחוק ולא אמין.
"אתה מכאיב לי." היא זרקה אליו מילים לא מתוכננות. "מה היית אומר אילו ידעת שדווקא אתה, פצעת את כל מה שהיה בי? היית מתחרט כל כך, מני. היית כורע ברך ומתחנן שאסלח. הקפת אותי בכל הטוב שרק אפשר, ודווקא אתה ניפצת אותי כליל". היא התנשמה וצמצמה את עיניה מול השמש העזה מדי.

הם טיילו בשתיקה בחורשה צפופה וירוקה אחת. מני השליך את השמיכה תחת עץ שיטה נטול עלים כמעט. "זה שיטה אצלו לא להסתיר את השמש". הוא ציין אז.

"די עם זה מני. כשהיית לצידי, הייתי קלה כל כך כל הזמן. והנוכחות שלך כבדה לי עכשיו, בלתי אפשרית כבר".
היא רכנה אליו, מניחה את מצחה על האבן החמימה. "יהיה לי טוב יותר, מני? אתה מוכן לתת לי סימן? כל דבר שהוא? לא יכולת לפחות... להשאיר מכתב עם בקשה ועצה, או להותיר בקבוק על חוף? או לצייר משהו על החול עכשיו למעני?"
היא בחנה בייאוש את המצבה המחוספסת. לו רק נכתב שם למשל... נרו יאיר - היה הכול הגיוני וקל בהרבה.
אבל האותיות הרכיבו בנוקשות ת.נ.צ.ב.ה. רק זה ושום דבר אחר.

"ארזת הכול?" יאיר הניף את תיק הגב על כתפו ותפס ביד אחת את ידית המזוודה. "הכול". אישרה איילה. היא לא הציעה לקחת ממנו חלק מהמשא - ידעה שייפגע. הוא סידר את החפצים שלה בפינה צדדית בתא המטען והזדקף. "אז ניפגש עוד שלושה ימים, נכון?" הוא ברר שוב, כאילו קיווה שתענה אחרת. "אלא אם כן לבנות יימאס והן תבקשנה לחזור קודם," חייכה איילה. אבל תלמידותיה המפטפטות בערנות נראו כאילו הן מוכנות להישאר גם שבוע בכפר הנופש. "אני אתקשר כל יום." יאיר הבטיח, והרים למולה את הפלאפון הירוק שלו. "לא בטוח שתהיה שם קליטה." הזכירה לו איילה. "אני אנסה בכל זאת." הוא חזר בנחישות.
היא תפסה לעצמה מקום בתחילת האוטובוס, וכשהתניע הנהג קלטה את יאיר ממצמץ מול השמש ומנופף לה בלי לעצור. היא החזירה לו נפנוף עליז והצדעה. עצים נמלטו בחשש מהרכב המהיר, ומרבדי דשא נצצו מול התכול העז. איילה שקעה אחורה במושב הרך, ושקעה אחורה.


שנתיים וחצי אחורה.

זה היה סך הכול הלילה השני למחנה. היו לפניה עוד יום ולילה וחצי יום. היא לא חיבבה את תלמידותיה באותה שנה, והיה מתסכל קשות לחייך אליהן שלושה ימים רצופים.
איילה השתחלה דרך פתח בגדר, ורצה אל הים. היא לא אהבה לצפות בו מרחוק דרך סורגי ברזל. היא הייתה עייפה, רעבה ונסערת. באודיטוריום הגדול השתוללה סטנדפיסטית על הבמה. תלמידותיה והקולגות שלה התגלגלו שם מצחוק. ואיילה חשבה שמני היה מתגלגל מצחוק, אילו היה צופה בהן. היא הרגישה מטופשת אפילו לשבת שם, הן עלולות לחשוב שזו היא שצוחקת.

בתחילת הערב, הגיעה מישהי לסיפור אישי. היא הייתה אישה כבת שלושים, עם פנים חלקות ומקומטת מבפנים. והיא הייתה אלמנה. במשך כשעה, היא סיפרה להן איך זה. להתאלמן, כלומר. עד כמה זה קורע ועצוב ובלתי אפשרי. ואיך עכשיו היא מרגישה מחוברת כל כך לאבא שלה שבשמיים, הרבה יותר מאי פעם. איילה תהתה אז, בזמן ההרצאה- למי בעצם היא מיועדת. הבנות היו פרפרים עליזים ורווקים כליל. והמורות היו נשואות היטב. אולי רק גרושות קצת פה ושם. ואם היו שם אלמנות, הן בלי ספק יצאו מהאולם כבר בהתחלה.
 

הערב היה קריר וחשוך מאד. כוכב זעיר נצנץ בשקט, ואיילה התבוננה בו בשתיקה. היא התכופפה אל החול, אוספת אבני חצץ זעירות ומשליכה אותן אל הים. בחופשה  שלהם, לימד אותה מני איך יוצרים אדוות יפות כמו גל. אבל ידיה היו מותשות מדי, והאבנים סתם טבעו להן במים. לא הייתה קליטה בפלאפון, וליד הטלפון הציבורי התעגל תור ארוך של בנות מתגעגעות. כבר יומיים לא שמעה את הקול שלו. ומה אם... מה אם לא תשמע אותו לעולם? מה אם אף אחד לא ישמע יותר את הקול של מני? הלב שלה דפק פתאום בפראות ואיילה טלטלה את ראשה. האישה הזו, עם הקול העצוב - גם היא לא חשבה שזה יקרה לה. היא דיברה על קריעה וכאב עצומים, אבל גם הרגישה אותם כל יום מחייה. האם זה ייתכן, האם יכול להיות, שיום יבוא ולא יהיה פתאום מני? שהוא יהפוך רק לזיכרון חלומי? היא חיבקה את עצמה ורעדה. היא חייבת לדבר איתו, לשמוע הרגע הזה את קולו. לדעת שהוא עדיין כאן, קיים. אבל הפלאפון השמיע רעש סטטי מתסכל, ואיילה השליכה בזעם אבן נוספת אל הים.
המים התקפלו בעיגול יפהפה, ואיילה בהתה בהם באי אמון. היא מעולם לא הצליחה כך.
"ככה עושים". חייך קול מוכר לצידה, ואיילה ניתרה על החול.  מני אחז אבן נוספת, כיוון אותה בדייקנות והשליך אל הים. היא לא הסתובבה כדי לבדוק את התוצאות.

"מה אתה..." היא פתחה, אבל הקול שלה נחנק והיא יכלה רק לבהות בו. "את נראית כאילו חשבת שאני מת". גיחך מני. איילה השתנקה."אני... חששתי, למען האמת". מני כרע על ברכיו על החול הרך, והביט בעיניה. "אני רוצה להבטיח לך משהו איילה. משהו חשוב." היה הנהנה, ליבה הולם עדיין בלי קצב.
"לעולם, לעולם לא אעזוב את העולם הזה בלי שתדעי. אני מבטיח. מישהו, בית חולים או משטרה, ידווח לך על זה. את תדעי בסוף, אני משוכנע. את שומעת?"
איילה צחקה צחוק רועד. "ואם הם לא יספרו?" היא התעקשה לברר. "זה אומר שזו תוצאה של מחדל?" "לא," ענה לה אז מני בכובד ראש. "זה אומר שהתוצאה היא שאני אחזור בסוף".
מרחוק, מהמעגל בו הבנות זמזמו שיר מרגש, נשמעו צעקות זועמות. איילה נעמדה אוטומאטית. היו לה אלף שאלות אליו עכשיו, אבל משהו מעורפל ומטריד בתוכה, אחריות אולי - הריץ אותה קודם להפריד ביניהן.

כשחזרה, ראתה את מני רכון על הקרקע. באפלה המושלמת כמעט, לא הצליחה לראות מה הוא עושה. היא רצתה לשאול אותו איך הגיע בעצם, ועד מתי יישאר. ואיך, איך הוא ידע.

היא דילגה בפזיזות קדימה, ומעדה על ערמה גדולה ומתפוררת. מני נאנק חרישית. "מה?" שאלה איילה בפליאה. "רק ניסיתי לבנות לך ארמון," הוא הסביר והחווה בידו על פיסות הרוסות של חול. היא לא ידעה מדוע, אבל המחווה הקטנה הזו העלתה דמעות בעיניה. "אני אכתוב לך במקום זה הקדשה," מני הציע ורכן על הקרקע עם פיסת עץ זעירה. היא בחנה אותו, שערו מתבדר ברוח הקלה, ידו האחת תומכת בסנטרו, והשנייה משרטטת בעדינות אותיות ומילים. כל כך חיוני הוא נראה באותם רגעים, כל כך מוכר וחזק. ואיילה ידעה שהוא תמיד יחזור.
"הנה." הוא נסוג אחורה, והניח לה לקרוא את השורה שקישטה את מצבת הארמון שלו. "מוקדש לאשתי איילה, שאילולא היא - לא היה הארמון הזה נחרב".

היה ערב צלול ובהיר. העננים כיסו במרבד דקיק ושקוף את הירח, והוא האיר בקלות מכושפת גם דרכם.

יאיר בדיוק התייעץ איתה לגבי לקוח שלו, ואיילה ניתחה איתו אפשרויות ומסקנות. באוויר ריצד ניחוח בשום של נרקיס וציפורן, ובחמימות הדוממת, חשה איילה קלילות חדשה.
במדרכה מולם טייל בשתיקה זוג עם עגלה. תינוקת קטנה ישנה שם במתיקות.
"תינוקות הם חמודים כל כך". מלמל יאיר לצידה. איילה הנהנה בהיסח הדעת. זה היה נכון כמובן. וגם ברור מאליו. אבל בתוכה הסתובב באיטיות משהו זעיר. הוא האיץ מהירות, ואיילה התנשמה. תמיד חשה כך לפני שהבור שלה נפער שוב. ומה במילים הסתמיות של יאיר הרעיד אותה עכשיו?
הם דיברו המון על ילדים, היא ומני. על ילדה, בעצם. איילה חלמה אותה כמוהו: חיוך ענק ועיניים ירוקות מרצדות בעליזות. מני רצה לקרוא לה שני. הוא אהב את הצבע הזה ואת הצליל של השם.
הם טיילו ברחוב, בבוקר חורפי שעדיין טפטף קלות. מני דילג על שלולית עגולה.
"למה אנשים אוהבים תינוקות?" שאל אותה פתאום והושיט את ידו לשמיים, אוסף טיפה נוספת. פעם הייתה איילה עונה בטבעיות: 'כי הם חמודים'. אבל מני יאמר משהו אחר. והיא צריכה לקלוע לתשובה שחיפש.

"אולי כי הם חסרי אונים. או כי הם אנחנו - רק בקטן. מוטציה זעירה ומשעשעת שלנו. או כי הם מזכירים לנו את עצמנו כשהיינו קטנים. או כי הם לא יודעים כלום על החיים, ובכל זאת אנחנו לא בזים להם או ש..." מני חייך. "יפה". הוא הודה. איילה קטעה את עצמה והרימה אליו מבט שואל. הוא השפיל את עיניו אל השלולית, ונעצר לרגע. במים המתערבלים השתקפו הדמויות שלהם. מעוותות, עקומות משהו, אבל כל כך שלמות. "זה פשוט," הוא אמר אז ברוך. "כי הם חמודים".
ואיילה עצרה את נשימתה. כל כך פשוט. כל כך לא מני, והכי הוא שבעולם.

"קרה משהו?" יאיר הבחין בשתיקתה והעיף בה מבט תמה. "לא," איילה אילצה את עצמה לענות. "אתה צודק, הם חמודים".
אבל היא לא יכלה להוות פרטנרית הולמת להמשך השיחה. הדגל הלבן של יאיר התלפף סביב ליבה, ומוט הברזל שלו הכביד עליה. הוא הביא לה הפסקת אש והסכם שלום. קצף גלים והרבה מים. אבל לפעמים, כמו ברגע הזה, היה הזרם צונן מדי בשבילה. קר ומרעיד ולא משקיט את האש הלוהטת. והוא כל  כך מנסה ורוצה ומתאמץ. ולכן היא מרגישה קפואה ואבודה עוד יותר.
אולי הבור היה עמוק יותר משחשבה.

הם לא עקפו את הפארק כמו שיאיר תכנן. במקום זה הם חזרו הביתה. יאיר לא דיבר ולא הציע נושאים, ואיילה הודתה לו בליבה. המילים גזלו לה את כל הכוח שהעניקה השתיקה. וכשהתאמצה למצוא תגובות על סיפורים ותיאורים, חשה מרוקנת לחלוטין. 
בבית יאיר השתרע על הספה, ואיילה התיישבה על השטיח העגול. היא קיפלה את ברכיה והשעינה עליהן את סנטרה. המזגן זמזם, חרישי ומרגיע, ואיילה עצמה את עיניה.
"את נראית עצובה". אמר פתאום יאיר מעליה, והיא הרימה את ראשה באיטיות.
היא רצתה למחות שהכול בסדר והיא רק עייפה ואם תישן זה יסתדר... אבל מאי שם עלו דמעות בעיניה. היא התרוממה בחדות ונעמדה מולו. "זה כאילו..." היא התחילה, ולא היה לה שמץ של מושג כאילו מה.
"כאילו יש בתוכי... לא בתוכי, כאילו אני עצמי בתוך מנהרה עצומה חפורה עמוק מתחת לאדמה. ואין לה סוף יאיר. אין לה". הדמעות זלגו חרש על לחייה. "אני הולכת בה, צועדת בלי הפסק ולא נעצרת. אבל לפעמים אני חושבת שאני פשוט נסוגה אחורה".
"אבל..." יאיר היסס לרגע, ואיילה ראתה עד כמה הוא נואש לומר את הדבר הנכון.  "אבל בסוף תמצאי את האור שבקצה המנהרה, נכון?"
הוא כל כך השתדל.
 
מני, היית מנסח את זה כל כך אחרת. היית אומר לי שאפסיק לצעוד בה, שאשב על אבן ואדליק לי גפרור ואקרא ספר יפה. או שהיית מציע שאחזור באמת אחורה, במנהרת הזמן. אלך לאחור עד שאגיע לאור בקצה השני. משם הגעתי.
אבל אתה לא יכול להציע לי את זה, מני. אילו יכולת, לא הייתה מנהרה בכלל. והייתי בחוץ, מחייכת לשמש.
מאחוריי נטרקה כבר הדלת ואני חייבת לצעוד קדימה באפלה. ואל תציע לי גפרורים מני, הם צורבים במקום להאיר.
רעד עבר בה. חודשים שלא ניהלה שיחות איתו. כשהתירה לבור להיחשף, מני רק דיבר והיא האזינה - קרועה לגמרי.
כעת היא ענתה והוא הגיב. ולרגע מואר אחד, היא עמדה שוב בחוץ, מביטה לשמש בעיניים. אבל עיניה צרבו והיא מצמצה. והדלת נטרקה בכוח מאחוריה.

"איילה." יאיר היה כאן כל הזמן הזה. הוא לא שמע כשדיברה עם מני. הוא לא ידע, הוא לא חלם הוא לא...
"אני כל כך מבין אותך, איילה." הוא לא הבין.
"מה אני יכול לעשות כדי שתשמחי?" הוא תהה בכאב. הוא ישב על הספה והיא נשענה על הדלת. הוא היה על מדרון ישר ושטוח, והיא קבורה למטה, עמוק באדמה, נאבקת בצללים.
לצידו, על הקרקע, הוא ראה איילה אחת. הוא חשב שזו היא.
אבל זה היה רק צל בודד שלה, רוח רפאים עייפה שהתכווצה תחת השמש. איילה שלה האמיתית, תעתה מתחת לפני השטח, נתקלת בלפידים ומועדת. ואיילה של האור והצחוק והקסם, לא קיימת בשום מקום בעולם. אל תחפש אותה בתוכי, יאיר. תבין כבר שהיא לא שם. אולי נמסה בשמש.

ואתה מבין את זה מני, נכון?

"אין לי סיכוי להתחרות איתו, נכון?" הקול של יאיר היה נוקב ומחורר. ראשה של איילה זינק בהפתעה. "ואני אפילו לא מכיר אותו". יאיר נעמד במרכז הסלון, גבו אליה. אבל צליל הקול שלו צייר הבעות. "אני יכול לנסות כל החיים, אבל בסוף אגלה שאני מתאמץ בכלל בכיוון ההפוך, נכון?" כתפיו רעדו. איילה נשכה את שפתיה חזק כל כך- עד שהיא הצליחה אפילו לחוש בכאב.
"תמיד תשווי בינינו".
"לא". הקול שלה השתלט פתאום על החדר, צלול וברור. יאיר הסתובב, ואיילה התכווצה למראה פניו. קרועות, מעונות וזרות. לא, הן היו מוכרות לה. הפנים שלה, כמו שנראו פעם פעם במראה.
"מה לא?" שאל. לאות חדרה פתאום למילותיו והוא התיישב בהשלמה על הספה.

"אני לא משווה." לחשה. וזה היה נכון. היא מעולם לא השוותה, זה היה דבר מטופש וחסר טעם. מני היה תמיד מני. ואיילה לא ניסתה אף פעם להפוך אותם לאחד, או להגדיר את ההבדל. הזיכרונות הביאו לה תמיד תמונות יפות של מני, והיא מעולם לא הניחה אותם לצד חייה עם יאיר. בלתי אפשרי היה לעשות זאת.
יאיר הניד בראשו לשלילה. "ההגדרה לא ממש משנה, איילה".
הוא לא דמה ליאיר שהכירה, קל ועליז ובטוח. זה היה אדם מריר, כאוב ומאוכזב. הוא שישב מולה על ספה, ולו היא צריכה להסביר. קל בהרבה היה להתמודד עם יאיר הקודם, אבל הוא לא דרש אי פעם תשובות.

יאיר  ההוא... רצה אותה ככה. כמו שהיא. עצובה ומפורקת, פיסת נייר חבוטה. האם פשוט נמאס לו לחכות לה?
"הוא הציב לי רף גבוה מדי".
המילים שלו, קשות וזוויתיות, התגלגלו סביבה ברעש.
אבל הוא כל כך צדק.
מני, גבוה וחסון, עמד על סולם איתן ונישא. משם הוא השקיף למטה בחיוך קל.
ליאיר נותר רק שרפרף זוטר ורעוע. הוא יכול לנסות לטפס עליו, אבל תמיד ייפול בניסיון. אין לו סיכוי, לא - כשמני לעד יהיה מלמעלה.


זה יכאב ליאיר, לדעת עד כמה זה ככה.
ולה?
בכל הפגישות הראשוניות האלה, עם יאיר, היא קיוותה נואשות שמשהו ישתנה בה. היה לו צחוק קליל שהגיע בלי מאמץ, ואיכשהו הוא הצליח לחיות על שפת החיים. הוא ידע שבעומק יש סבל ואסונות, אבל הוא מעולם לא חדר פנימה כדי לגעת בהם.
לאט, הוא גילה לה, שאפשר לצחוק גם בלי סיבה. ואפשר לדבר על כל מיני, גם כשיש נושא אחד שבוער ולוהט.
הגלים שלו עזרו לה לשאת את האבן הכבדה שלה, לצוף איתה הלאה.
והיה קל להאמין, שיום אחד בזכותו, גם לא תהיה אבן.
איך היא יכלה לחשוב כך בכלל?

היא הביטה בגבו, מכווץ ושחוח, ומשהו חנק בתוכה.
למענו לפחות, איילה?


ואיילה חשבה על מישהו אחר. איש אחר, זר ולא מוכר.
חכם וציניקן אולי. פילוסוף ועמוק.

אחד שירצה אותה צוחקת ועליזה תמיד. מאושרת ורעננה. שלא יניח לה לשקוע, שיכעס אם יפילו אותה זיכרונות. שלא יסכים לחכות לעלי הכותרת שלה שייפתחו מחדש. שיגרור אותה לעבר עתיד משותף, ולא ייתן שתביט לעָבָר לעולם.
הוא יהיה מן הסתם עץ אלון וגפרית, שרשים וזרקור.
ובזמנה הפנוי, בצד ובחושך תעצום איילה עיניים. היא תריח וורדים ותאזין לקצף גלים מול השמש.
רוך והסכמה ושקט וקבלה אינסופית.


היא לא יכולה להשוות בין יאיר למני. מני תמיד יישאר שם בתוכה, ואולי רק הזמן יעניק לה רוגע מושלם.
אבל היא יכולה להשוות בין יאיר למישהו אחר. אחר - שיאטום את הבור שלה בבטון עיקש, ולא ידע שחלק ממנה קבור עוד בפנים.
וההוא - לעולם לא יצליח להתחרות ביאיר.
יאיר שקצף גליו מעניק לה כתשורה גם גרגרי חול עדינים.
לפזר בשתיקה על הבור, ולהמשיך לנשום בלי כאב.


"יאיר." הוא הרים אליה לאט את  עיניו. כהות, מיוסרות. ואיילה חשבה אז, שלפעמים גם גלים יכולים לטבוע, כשאין להם חוף לעגון אליו. "יאיר, אתה ניצחת".
התבוסה עדיין נחה בעיניו, מעמעמת את אורן. ואיילה חששה שהיא תישאר שם לתמיד. ואולי תמיד היא הייתה בתוכו, ורק התקווה העלימה אותה לזמן מה. "יאיר, בבקשה, תאמין לי שניצחת".
"אותו?" שאלו שפתיו בלי קול, ובעומק עיניו הבהב אור קלוש.
"אותו". השיבה איילה בביטחון, והאישור הפשוט שלה הדליק מחדש את המגדלור על החוף.
על מני הוא חשב שדיברה, על השם ההוא ששניהם סרבו להזכיר בקול.
האם זה באמת משנה שלא אותו הוא הביס?
למעלה, גבוה בהרבה מהסולם ההוא, חייך אליה מני בעידוד.

"הוא שומר המגדלור שלך," הזכיר לה בשקט. "ואל המקום הזה איילה, אף אחד אחר לא יצליח להגיע לעולם".




נישואים שניים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ תמוז ה´תשע"א  

שסוף סוף יאיר עומד על שלו. היה כבר קשה לראות איך הוא כל הזמן מנסה לרצות אותה והיא עם מישהו אחר במחשבות שלה.

לגבי הסוף- אולי זה רק אני, אבל יאיר נותן לה משהו? משהו אמיתי? חוץ מזה שלפעמים הוא משכיח ממנה את הכאב עם הקלילות שלו? הסוף הזה עדיין הרגיש לי לא הוגן לגמרי כלפיו. אולי אפשר לעשות תהליך יותר עמוק שקורה ביניהם, ואולי דווקא זה היה מכוון מצידך ככה, שהסוף לא מושלם, כי הדברים באמת לא מושלמים בחיים

והכתיבה יפה ונוגעת כרגיל.
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
ומשהו קטן שאת לא יודעת: אם לא שמת לב זה עצוב!
תנסי לפחות פעם אחת לכתוב משהו שמח.
נ.ב.
מובן שזה כתוב מצויין.
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
, בזמנו, מפרקים א ב. את שאר הפרקים לא קראתי, טוב שסידרת אותם כך. חבל שלא חילקת גם כאן לפרקים, את יודעת, אותיות מודגשות בצד, היה מועיל לטעמי.

כל המטאופורות וההרגשות באות בצורה לידי ביטוי בצורה מאוד אמינה ונכונה. אם כי, לטעמי, א ב, תפסו אותי יותר (יכול להיות שבגלל שקראתי אותם לאט ובנפרד ולא באחטה אחת), אולי בגלל שאני חולה קיט'ש והיה שם קטעים יפהפיים (חנות הספרים למשל, האבק, הצדפות.)
ז´ אלול ה´תשע"א  
הכתיבה שלך היא תענוג, באמת. תודה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד