בנושא
בכרם
חדשות
 
פעימות / עלמה לבד
בביכורים מאז י´ תמוז ה´תשע"א

עוד לא האכלתי אותה היום. אני נזכרת. כבר מחדר המדרגות אני שומעת את הזנב שלה מקרקש בכעס, בחוסר סבלנות. התנועות שלי הופכות להיות מהירות הרבה יותר. זורקת את התיק בכניסה, מדליקה את האור, מעיפה ממני את הסנדלים בבעיטה וניגשת אליה. גל של בחילה עולה כשאני מתקרבת. לא משנה כמה זמן אנחנו ביחד, היא ואני. תמיד עולה בי הבחילה הזאת למראה. הצבעים שלה ירוקים אפרפרים, והשיניים נחשפות ברטינה. מצטערת ששכחתי, אני זורקת לה את כל מה שאספתי היום. היא אוכלת מהר, כאילו ירצה מישהו לקחת ממנה את מזונה. כשהיא מגרגרת ועיניה נעצמות אני מעבירה יד על הגוף החלק שלה. הוא תמיד נהיה ירוק יותר אחרי שהיא אוכלת. והזנב שלה נח דומם כאילו ירדה עליו שלווה. אני מחכה עד שנשימותיה הכבדות נשמעות בחלל החדר. נרדמה. אני חושבת באנחת רווחה וקמה בשקט. הערב אולי אקרא ספר או אצייר קצת, הערב יהיה לי קצת שקט. אני מקווה.

"איך את עושה את זה?" אישה עם שיער שחור מבריק ניגשת אלי בסטודיו, אני מחייכת אליה. "עושה מה?" "איך את מציירת כל כך מדויק דברים כל כך מופשטים?" אני אוהבת את הכל כך הזה שלה ואיך היא מושכת אותו עם הלשון אל החיך, משיכה קלה בכתפיים, "הכול מהראש" אני אומרת לה את המשפט הקבוע שלי. היא מנידה ראש ומצמצת את עיניה. "מהלב" היא אומרת לי ופונה להתבונן בעוד ציור. כשהיא יוצאת אני שואלת אותה לשמה, "סתיו" היא עונה לי ואני מתפלאת איך שם עגום כזה לבחורה חיה כל כך.

הזמן בסטודיו עובר היום לאט. ילד עובר ליד חלוני כמדי בוקר, בוהה לרגע בזגוגית וממשיך. אין הרבה אנשים וגם קורסים אין היום. כך שאני מוצאת את עצמי משרבטת קוים סתמיים על ניירות לבנים וגדולים. שעתיים לפני הסגירה אני מפעילה את מערכת הסטריאו, עוצמת עיניים, אולי הצלילים יציירו לי תכלית. הידיים שלי עובדות יחד עם המנגינה. זוג עיניים בחושך קורא לי, אבל אני לא רוצה לבוא. לא עכשיו.

על איחורים משלמים ביוקר. והפעם היא רוצה יותר. אני נשכבת לצידה. אפוסת כוחות. כמה עוד אפשר לתת לך בלי להיגמר. אני שואלת אותה. ומכסה את שתינו בשמיכה דקה. בואי נלך לישון. אני אומרת. בואי נרגע.
מה יהיה אם תיגמר לי המפלצת? מה יהיה כשזנבה לא יקרקש לעומתי? מי יתן לי רעיונות וקולות וצבעים לצייר? החששות האלה מלווים אותי בזמן האחרון. היא גדלה ואני כבר עייפה מלתת. עייפה מלאסוף. לו יכולה הייתי להפסיק את החוזה הלא כתוב, אני מורחת את הדף בכחול כהה כמעט שחור ומחכה שיתייבש הצבע כדי שאוכל להתחיל לעבוד עליו. זה לא רק שאין דרך אלא אין בשביל מה. בלעדיה אני אבודה.

רחוב בעיר זרה בשעת צהריים. שלושה אנשים מתווכחים בקולות רמים. גרונו של אחד מהם מתאדם ומתנפח, הוא צועק עד שמתחיל להשתנק. שני חבריו שעד עכשיו ענו לו בצרחות, טופחים על גבו בחוזקה מנסים לשחרר אותו מהתקף החנק. ילד עובר על אופניים, מזגזג בין אנשים, מכוניות ופנסי רחוב, נתקע בפח זבל שמתעופף ומפזר אשפה. הוא יורד מאופניו ומתחיל לאסוף את הזבל שהתפזר. אישה עוברת לידו ומביטה כשעל פניה הבעת סלידה. לידה הולך כלב לבוש מעיל סרוג. שתי ילדות קטנות מחכות למישהו, אולי לאמא שבחנות, הרגליים שלהן מתנדנדות על הספסל בתנועות אחידות של הצלבה. איזה יופי. כמה יופי יש ברגלייים שמתנדנדות בהצלבה. בדרך הביתה אני חושבת על הכמות הגדולה שאספתי היום. חושבת אולי אשמור קצת לפעם הבאה, לימים ריקים יותר.

היא הולכת וגדלה. וככל שהיא גדלה היא רעבה, וככל שהיא רעבה היא עצבנית. וכשהיא עצבנית אני מתחילה לפחד. ולהבין שאני חייבת למצוא פתרון. לפני שיהיה מאוחר מדי.

יום ככל הימים. כל הבוקר לימדתי בסטודיו ואחר הצהריים היו מבקרים בלי הפסקה. התערוכה החדשה שלי עוררה הדים והאנשים לא מפסיקים להגיע, להתרגש ולהתפעם. עוד מעט אאסוף מהם דמעות, נשיכות שפתיים, כל שאוכל כדי לשמור במלאי. כל שאוכל כדי שיישאר לי. אבל דבר לא מכין אותי אל הילד ההוא שנכנס לסטודיו. נעצר פעור פה מול תמונה של עלה נושר אל יד קפוצה. זאת הפעם הראשונה שהוא נכנס אלי לסטודיו. מדי יום אני רואה אותו עובר כאן, הוא לא נכנס אף לא פעם אחת. הוא עומד ומביט ושותק ואני ניגשת אליו ושואלת לשמו. "שאול" הוא עונה לי ומוסיף "אני רעב". אני רואה את הוריד ליד רקתו פועם כששפתו ננשכת. "בוא" אני אומרת לו. "נלך לאכול משהו". אנחנו יוצאים משאירים אחרינו תערוכה הומה אדם ודמעות. אני קונה כיכר לחם, גבינה, ירקות ודג סלמון מעושן. הוא מתיישב על חלקת הדשא בה ערכתי את הארוחה ומתחיל לאכול ברעבתנות. במהירות. אני מצטרפת אליו ודוחסת לפה מכל הבא ליד. העגבנייה משפריצה ונוזלת מלכלכת את החולצה, אני מנגבת את הסנטר בגב ידי וממשיכה לאכול. "זאת הפעם הראשונה שדיברת איתי" אני אומרת לו. "כל יום אני רואה אותך. חולף ליד הסטודיו. כל יום אני מנחשת מי אתה ומה אתה מחפש". שאול מפסיק לרגע את לעיסתו. עיניו נראות פתאום חכמות כל כך. בוגרות יותר מעינים של ילד בן שתיים עשרה. "את מעולם לא שאלת" הוא אומר לי "רציתי שתציעי לי משהו לאכול" וברצינות בקולו אין אפילו שמץ האשמה ואף על פי כן ליבי מתכווץ. מעולם לא שאלתי. "אל תלך" אני מבקשת ממנו כשהוא מסיים לאכול. "אני אקנה לך גלידה". ניסיון השוחד שלי מצליח והוא נשאר. "ספר לי קצת על עצמך" המילים הן מילים של מראיינת בתכנית טלויזיה משעממת. אבל בלהיטות שבה נשאלת השאלה אין רמז למראיינת כזאת. הוא לא מראה הפתעה ורק שואל מה אני רוצה לדעת. "הכול" אני אומרת לו. "איפה אתה גר. מי ההורים שלך. למה אתה רעב. יש לך חברים. מה אתה עושה בדרך כלל עם עצמך. מה אתה חולם להיות כשתהיה גדול. את מי אתה אוהב" השאלות פורצות מפי בשטף שאלה רודפת שאלה. זו פעם ראשונה שאני מדברת עם מישהו, שקועה בעולמו בלי לקחת ממנו דבר לעצמי. מקשיבה בלי לצייר. שומעת בלי לאסוף בשבילה. כשהערב יורד אני קונה לו גלידה ירוקה בהירה בטעם פיסטוק ומזמינה גם לי כדור אחד בהיר של פקאן. "תבוא מחר?" אני שואלת. הוא מושך כתפיים ומלקק את הגלידה. "נראה" הוא עונה ומלווה את דבריו בקריצה. רק כשנהיה לי קר אני חושבת עליה. ומנסה לא להיבהל מהמחשבה שהיום לא אספתי דבר.

הצעדים שלי נמהרים ככל שאני מתרחקת מפינת הדשא עליה ישבנו ומתקרבת לבניין שלי, אל הקומה השנייה, אל הגוף שלה התובעני והנותן. אני מנסה להעביר במוחי את תגובתה וכעסה ועלבונה על שלא הגעתי היום. אני חוזרת לעצמי אל המשפט שאגיד לה כשתפנה אלי את מבטה. היום לא. המילים ממלאות אותי התרגשות מתוקה כשאני חוזרת עליהן. לא היום. היום לא. הצחוק של שאול רוקד לי בין העינים. אני לא רוצה עכשיו לחזור אליה. לא רוצה לראות את הכעס, את האשמה. אני לא חוזרת הביתה. ההחלטה נרקמת בי רק אחרי שהמילים נהגות בגרוני. בהפתעה גמורה אני חוזרת עליהן שוב ושוב. אני חוזרת אל הסטודיו הריק. נשכבת על הרצפה הקרה ונרדמת.

רגע אחרי שעיני נעצמות מציף אותי הבוקר ומכריח אותי להתעורר. אני מבינה שישנתי כל כך עמוק הלילה. לילה שלם של שינה נטולת חלומות. נטולת פחדים. ובעיקר. בלעדיה. אני חושבת על שאול שישן ודאי על ספסל סמוך, שהבטיח שיגיע היום ונלך לאכול ארוחת בוקר. אני חושבת על העיניים שלו המלגלגות קצת, אבל מתחתיהן מסתתר משהו אחר, משהו שעוד לא גיליתי. אני חושבת על החופש הזה של אתמול, על הדשא הירוק שלכלך את מכנסיו, אני חושבת על גלידת הפקאן וכמה טעימה היא היתה. ובכל פעם מתגנבת לי דמותה וקוראת לי וצועקת ולא מרפה. ואני מבינה שאני מוכרחה. פשוט מוכרחה לחזור. הבהלה גואה בי. איך הנחתי לה. ככה. איך השארתי אותה לבד. יום שלם. לילה שלם. אני מוכרחה לחזור. מהר. הרגליים שלי רצות. הנשימות מתאמצות להתאים את עצמן לקצב. מהר. אני מוכרחה לחזור. כל מילות ההתנצלות שאגיד לה מסתובבות בי. איך אבטיח לפצות אותה. ומה אביא לה. בתוך תוכי מתרקמת ידיעה והיא גדולה ומבהילה. לא הייתי צריכה להשאיר אותה. לא הייתי צריכה לשכוח. לא הייתי צריכה להתעלם. החרטה תופחת בגרוני מבעבעת, ומפסיקה רק כשאני שומעת את השקט. ובבת אחת נעלמות המילים ונשאר רק רצון נואש אחד.


אני רצה במעלה המדרגות. מתעלמת מהצחנה, מתעלמת מהבחילה. לא. בבקשה. רק תישארי איתי. אני אומרת לה. העיניים שלה ריקות. הגוף הגדול שלה רופס כולו. קשקשים נושרים ממנה בזה אחר זה. אני מחבקת אותה בכל הכוח שיש בי. אני מצטערת. אני אומרת לה. אל תלכי. אל תלכי. קולי מתגבר לצעקה. אני לא יכולה להרשות לך ללכת. אבל דומה שהיא לא שומעת אותי. והיא דוהה ונאבדת. אני מחפשת סביבי דבר מה לתת לה אבל ידי ריקות. רק תישארי איתי. אני לוחשת לה. רק תישארי כאן. עוד קצת. רק עוד קצת. ותוך כדי מלמול אני יודעת מה ישאיר אותה. ויודעת שלא נשאר לי דבר אחר שאוכל להיאחז בו. בבהילות אני מניחה את שתי ידי על חזי, משכלת אותן על מפתח הלב ולוחצת. ראשי כבד עלי לפתע, עיני שחורות ממאמץ. אבל לבסוף אני מצליחה להקיא אותו. על הרצפה לידינו מונח ליבי. והוא מבריק ומתנוצץ ומפרפר. קחי. אני מגישה לה בדמעות. קחי אותו. אני מתחננת. הרעידות מפסיקות לפתע. פיה נפער כדי לקחתו. לרגע אני רואה את לשונה מבצבצת בניסיון לטעום, רק להרגיש את המרקם. ואז נעצמות עיניה. פיה מתאבן והיא נותרת דוממת מולי. גופה המת צועק בשקט.

אני מרכינה ראשי אל ידי האוחזות בלב והוא סמיך ומלא אור. ומול זוהרו דוהים הצבעים בחדר. הציורים שעל הקיר מתאפרים בשחור ולבן. התמונה מטשטשת לאיטה בתוך מוחי. ובקליפה שהותרתי לעצמי מחלחלת אט אט ההבנה. לו רק הייתי יודעת. אני מוסיפה להחזיק בו מהופנטת, פעימתו הולכת ונחלשת בין ידי. לו רק הייתי רואה זאת קודם. אבל עכשיו כשהוא הולך ונחלש בין ים הצבעים והכתמים והגוונים והקווים והצורות אני יודעת שהפעם באמת כבר מאוחר מדי. אני עוצמת עיני ולא מרגישה עוד דבר. ושלווה גדולה ומאיימת יורדת עלי.

                                           *

ילד ושמו שאול יגיע לסטודיו וטעם ירוק בשפתיו. הוא יחפש את דמותה מבעד לחלון. ייזהר לא להשאיר טביעות אצבע מלוכלכת, כשיראה שהיא איננה ימשיך הלאה, לפני זה יתעכב לשניות מועטות על ציור תלוי של אגרוף ועליו עלה נושר. הוא יבוא ביום שאחר כך וביום שאחריו. עד שתמונת האגרוף תיעלם מהקיר ואיתה גם טעם הפיסטוק בפיו.

אישה עם שיער שחור מבריק, עינים כחולות ושם אפור תעבור ותביט בקירות הריקים. הערומים. תתהה מה קרה לציירת ההיא. שציוריה נגעו בעוצמה בכל נימי הלב. היא תיכנס בהססנות לסטודיו, תעצום עינים ולרגע תראה קוים נמשכים והולכים, משרטטים את כל שמעבר לחיים. וליבה יצבט בגעגוע. בשאיפה כמוסה להעביר מכחול על בד ולגלות בו עולמות אחרים. רק לרגע אחד תעמוד שם וקריאה חסרת סבלנות תקיץ אותה, "אמא, בואי כבר, הבטחת שנגיע הביתה מוקדם", הקול ימשוך אותה מהקירות הדוממים אליו, וכשתסיט את שיערה השחור ותחייך אל הפנים העגולות הזעופות משהו, היא תצא ובהינף חיוך אחד, ימשוך ליבה מכחול של קו מתוכה אל הקריאה ההיא. ויצייר בבלי דעת פעימה של חיים.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ג תמוז ה´תשע"א  
התיאורים פה הם באמת ליגה גבוהה.
ט"ו תמוז ה´תשע"א  
כתיבה עוצמתית וחיה.
ט"ו תמוז ה´תשע"א  
פספסתי את הגירסה האחרונה בסדנה...
נהדר.
(ואני עדיין מתקשה לצלוח את הפסקה של הלב).
ט"ז תמוז ה´תשע"א  
אהבתי מאד, אבל לא היו לי הערות בונות אז לא הגבתי שם.

כתוב יפה וסוחף. ויש פה אווירה קסומה, מכשפת משהו, וגם עצובה.
ט"ז תמוז ה´תשע"א  
י"ז תמוז ה´תשע"א  
וכתוב היטב.

העלה בי הרהורים לגבי היצירה ומהותה, שאת מתארת.
תיאור איסוף חוויות היום מאד הזכיר לי את האופן שבו אני כותבת. אבל המפלצת - האם היא חייבת להיות מוזנת כך? האם חייבת להיות מפלצת? ומדוע הדברים היפים והמיוחדים חייבים לעבור דרך הצחנה והבחילה, ובלי זה לא תהיה לה יצירה?

אהבתי את אופן הכתיבה בסיפור הזה, אבל את המסר שאני רואה בו - לא.
י"ז תמוז ה´תשע"א  
ביטאת היטב את מה שחשבתי גם אני כשסיימתי לקרוא, אך לא כתבתי את זה מפני שלא הייתי בטוח שהבנתי נכון את האמירה.

כשאני חושב על זה שוב, נראה לי שעלמה מתכוונת לסוג מסויים של יוצרים, או של יצירה, ואותם היא מבקרת כאן. היא לא מתכוונת שכך זה חייב לי להיות, ואולי אפילו טוענת שאסור שזה יהיה כך (כלומר, תראו לאן זה מגיע).

כפי שכתבת לי פעם, אוליב, יש סיפורים שבאים מהצד הטוב של החיים. הם מזינים את הנשמה, ומגדלים מלאכים ולא מפלצות.
י"ז תמוז ה´תשע"א  
קודם כל תודה..
לבאי הסדנא היקרים שטרחו וקראו והאירו את עיני..
תודה לכם, מגיבים יקרים על תגובותיכם..

אוליב ושלמה-
הסיפור לא נכתב כדי להעביר מסר, וגם לא להעביר ביקורת על סוג מסוים של יוצרים.
ככל סיפורי הסיפור הוא אישי, והוא מדבר על החוויה שלי כיוצרת. על ההרגשה שלי. עכשיו כשאני חושבת על זה יש לי שיר שנוגע קצת בנושא, הוא נקרא "חיי".
וגם הוא מדבר על הכורח ליצור כמשהו שנוגד את החיים, וכן, לפעמים הוא כמו מפלצת כזאת שבולעת הכול אל תוך החור השחור..
(מי שהגיע עד כאן מוזמן לשמוע סיפור- לפני כתיבת הסיפור העליתי מחזה שעסק בפסלת שמחפשת את משמעות חייה בפיסול, במהלך ההצגה הפסלים קמים עליה והופכים אותה לפסל.. כשאמא שלי ראתה את ההצגה היא נסתה להבין מה ניסיתי להגיד, כשהתחלתי להסביר לה קרם הסיפור עור וגידים..כך שאין כאן ביקורת ומסר.. אלא רק תמצית חיי:)
י"ח תמוז ה´תשע"א  
הגבתי. ומקריאת התגובה שם מסתבר שלא הערתי, רק כתבתי בקול את מה שקראתי. ואת זה מאוד אהבתי. בעצם, מה שאומר, שאהבתי אותי טוב, נו, שיהיה. תודה על ההשתקפות.
י"ט תמוז ה´תשע"א  
תודה:)
גם אני אהבתי את מה שכתבת לי בסדנא.
רק הערה אחת- המוות שלה לא בא בגלל מות המפלצת אלא בגלל שהיא הוציאה את הלב שלה. מה שמעיד על קשר הדוק בינה לבין הלב ולא בינה לבין המפלצת.
כ"א אלול ה´תשע"א  
"סתיו" היא עונה לי ואני מתפלאת איך שם עגום כזה לבחורה חיה כל כך"

בעיני - סתיו זה שם ססגוני וחי ופועם.
רק בסתיו אפשר להבחין באינסוף גוונים של עלים - אדום, כתום, זהוב, ברונזה, ורוד, סגול ואפילו טורקיז
לא מעט גוונים שאי אפשר ללכוד בשום עונה אחרת.

אולי זה מרגיש שנתפסתי לטפל בסיפור המעניין הזה, אבל אהבתי כאן ילד עם טעם ירוק בשפתיו ואשה עם שם אפור ולב סמיך ומלא אור, שיצייר בבלי דעת פעימה של חיים.

נהניתי





--------------------------------------------------------------------------------
ל´ ניסן ה´תשע"ב  
הפסקתי לכתוב.

אני פשוט לא מצליחה.

נגמרה לי המפלצת.
וזה עצוב לי נורא.
ל´ ניסן ה´תשע"ב  
אוי. עצוב גם לי, כמי שאוהבת מאוד את הסיפורים שלך.
(גם אני לא כתבתי כבר תקופה, אבל עדיין מקווה שזה משבר חולף).
ה´ תמוז ה´תשע"ד  
סיפור מדהים.
השמות רבי המשמעות, התיאורים המחיים של המפלצת, ההתמסרות הטוטאלית שלה לשאול, (שהיא ממש ההפך מהשאלה והתשובה הקלאסיות - 'מה שלומך?' 'בסדר.'). הפסקה על הלב שהיא מיסטיקה של הנפש, צלילה עמוקה ומרהיבה לתודעה, בלי ליפול למגרעות המצויות של דברים מיסטיים כאלה. ועוד ועוד. קראתי שוב ושוב, אני נפעם.

בקשר לתגובה האחרונה שלך, וגם קצת לסיפור עצמו -
לכל אורכו נזכרתי בסיפור של אתגר קרת, "על ערכו התזונתי של החלום". שם ישנה מפלצת בשם הגשטרנך השוכנת מתחת למיטה כידוע, ואוכלת את החלומות של הדובר, כדי שהאחרון יוכל לישון.

אבל שם יש היפוך - בהתחלה הדובר מרביץ למפלצת כדי שתשאיר לו, ואז הוא קולט שהיא אוכלת גם חלומות רעים וקשים, ובעצם מאפשרת לו להשתחרר אל השינה: "... מותיר את שנתי חלקה וכהה, והלילה זוכה סוף סוף לגמולו, נרגע רעבו הפוצע".
ולבסוף השניים נעשים כמעט ידידים כשהגשטרנך מציע לו שארית חלום טוב.

סיכמתי את כל זה רק כדי להבהיר את הנקודה, שאולי זה לא הסוף המוחלט, אלא סוף רך ויחסי והמפלצת לא נעלמת כשלעצמה אלא עושה טרנספורמציה לגופים אחרים. אבל זאת רק הצעה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד