בנושא
בכרם
חדשות
 
נשמע לי / יונאיש
בביכורים מאז ח´ תמוז ה´תשע"א

 

"...יוצא לי לפעמים ככה פתאום לצאת מהבית וסתם להסתובב לבד עם עצמי. לשים אוזניות, להעלם ולהקשיב ללב שלי. בכלל, היום יש אנשים שעושים צעדות ליליות, אתה מכיר את התופעה הזאת?..." אני מחזירה ברוורס שוב ושוב את ההקלטה לאחור, לרגע בו אני חושפת את עצמי לכל מיני פרטים אשר לא צריכים לעניין בחורים בייחוד בפגישה הראשונה כי לפעמים אני לא יכולה כל כך לשלוט בזה. אז התחלתי שבכל דייט אני מקליטה את המפגש ביני לבין "הנפגש התורן". ובדרך חזרה אני מצמידה את האוזניות לאוזניים לוחצת על הפליי ומנסה לעבד את הדברים. אולי דיברתי יותר מידי, אולי חשפתי יותר מדי מעצמי לאדם שלא מכיר אותי כל כך, ויקבל אולי רושם ראשוני לא נהיר במיוחד לגבי דמותי. אני יותר מידי אובססיבית לגבי הרעיון הזה, וכל פעם שומעת מחדש את ההקלטות. הן שמורות לי במחשב עם תאריכים, מקומות ושמות.
 
זה נחמד לי לפעמים עת אני נופלת על המיטה אחרי יום מפוצץ מוח בעבודה. אני שמה את אחת ההקלטות ומקשיבה. זה סתם מעניין ומסקרן אותי לשמוע איזה שטויות דברתי (ואולי גם שמעתי) לפני מי יודע כמה שנים. איך הקול של הבחור מההקלטה האקראית מחזיר אותי בדיוק לאותו הרגע המפגשי הזה. זה כמו כששומעים שיר ישן חוזרים לאחור ונופלים לתוך תקופה שרוצים לשכוח או לזכור. לפעמים השיחה הייתה קולחת ולפעמים סתם היינו מחפשים מילים למלא את השתיקות המביכות אשר היו מפוזרות באוויר החד כתער מהמתח הנוצר, המרחף בהרגשתנו שזהו מיצנו ומי יהיה האמיץ הראשון שיקום ויגיד "טוב מאוחר בוא נזוז", למרות שעברה רק בקושי חצי שעה, לפעמים הפגישות היו בחוץ אז אני שומעת כל מיני רעשי רקע, מכוניות מרעישות בכבישים, ילדים צוחקים ומשתוללים, או רוח חזקה ועזה המבלבלת את המיקרופון הזעיר השתול במכשיר ומערבלת את הכול ואת הקול.
 
יש את הבחורים הביישנים שכמו מפחדים הם מהצל של עצמם והשיחה מתנהלת בעצלתיים. אני לא רוצה למנף את השיחה, אני רוצה שהוא יעלה נושאים אחרת בכלל אני אגיד שטויות במיץ, לא כדאי. ויש את הבחורים שכאילו כמו רצים הם לראשות הממשלה, הם מתחילים להרצות ולא מפסיקים, אני מנסה לשרבב איזו מילה בין לבין אבל כמו חומה בצורה, כמו קמפיין בדיבור עצמי עשוי היטב וללא חת נשלחות מפיותיהם המילים השוצפות, ואני מרגישה כמו איזו מנחה בתחנת רדיו שואלת רק שאלות של איך? מתי? ולמה?, ואת השאר הם משלימים, אורגים בסדר מופתי, ללא הפסק לשאוף אוויר או אולי להציע לי איזה משהו לשתות כי מצמיא אותי לשמוע את כל הברבורים שלהם ללא איזה משקה קל מתוק וקריר המחליק בגרון.
 
אז מרוב שאני מקשיבה לכל ההקלטות האלו, קורה שברגע שאני שומעת לראשונה את קולו של הבחור התורן החדש, אני עושה ניסוי עם עצמי לפי הקול שלו איזה מין בחור הוא, איך הוא נראה לי (נשמע לי יותר נכון) אני מנסה להשוות לפי כל מיני הקלטות ישנות בדייטים נשכחים. הוא נשמע לי כמו: "דוד - אדר התשס"ט - גן סקאר". ככה אני מקטלגת אותם. ולפעמים באמצע שיחת הטלפון עם הבחור החדש, איזה דמות מאיזה דייט נושן עולה לי לראש, ואז הוא לא נשמע לי ולא נראה לי כאחד ולפתע אני אומרת לו שזה לא זה, והוא לא מבין למה, ואומר לי שהשיחות שלנו דווקא היו קולחות ויש לנו הרבה מן המשותף. אבל אני אומרת לו שזה לא ילך, עוד בטרם ראיתי אותו. אני נותנת לדמיון לבלבל אותי עם כל ההקלטות האלה, והדבקות הסאונד למראה שעוד לא נראה. זו סתם שריטה שיש לי, מה לעשות, כל אחד והשריטות שלו. טוב זה עדיף מרבקה, היא בכלל יש לה קטע הזוי, היא מתעקשת לשלם על עצמה בפעם הראשונה ואם הבחור מתעקש ולא מוכן שהיא תשלם, אז היא חותכת וזהו, לא משנה מי זה ומה זה. היא לא רוצה שישלמו עליה, זה עקרון אצלה.

אז יש לי מישהו חדש עכשיו, ואני מתכוננת לשיחה הראשונה שאני מגדירה אותה "שיחת ההווה". שהיא מסתכמת באפקט "ההיום", איפה אתה עובד היום? איפה אתה גר היום? ועוד שאלות הווה בוריאציות שונות. אני שונאת את שיחות הפתיחה האלה, הקסם כמו נישא לו באוויר. לפעמים אני שומעת את החיוך שלו, המוגזם והמאולץ מכל מיני הערות קרש שונות העוברות בין פיותינו לאוזננו. שנינו נהנים מדקות קיטשיות שמה לעשות הן חלק מעסקת החבילה. אני הבטחתי לעצמי להפסיק את ההרגל המגונה הזה של לשמוע הקלטות ישנות ולהשוות, אבל הקול של החדש מה זה מזכיר לי איזה בחור מסוים. אני ממש מתאפקת לא לשמוע את ההקלטות שלי אבל החלטתי שלא, אז לא. קבענו להיפגש במרכז העיר ומשם כבר נחליט מה לעשות. אני לא אוהבת כששואלים אותי "מה בא לך לעשות, לטייל עם הנוף או לשבת באיזה מקום לשתות איזה משהו?!". למדתי כבר לפי הצעת היציאה במי ובמה בדיוק מדובר. אני ממש יכולה לקטלג את הבחורים לפי העניין הזה. אבל אנ'לא אכנס לתובנות הללו עכשיו.


"אז את שומעת, אני מחכה לך ליד כיכר החץ במרכז העיר. תגיעי, אני כבר כאן". אמר, מיקם, וניתק כמו ממהר הוא לאיזו פגישת עסקים. זה מוזר, פעמים הוא היה נשמע לי בטלפון כמו בחור מאוד ענייני ובטוח בעצמו. ופעמים הוא היה קצת אדיש, ונתן לי לנווט את השיחות שלא צלחו לכיוונים כל כך מעניינים ומעורר השראה. בלי קשר, אני לא אוהבת להימרח יותר מדי בשיחות טלפוניות ואם אני חושדת לרגע קט שהבחור אוהב לפטפט כמו בחורה, אני מיד אומרת לו "טוב אז מתי ואיפה נפגשים?". כי אני לא אוהבת סתם להעביר שעות בשיחות טרום מפגש ראשוני. כי מה שקורה אז זה שאו שלא נשאר לי כל כך במה למלאות את שיחות המפגש הראשוניות, או שאני מגיעה, רואה, מעבדת וסופרת לאחור שלושים וחמש דקות ומטה, עד הישמע הגונג המושיע ולאחר בואה של האמתלה בדבר הקו האחרון שיוצא לאזור שלי ברגעים מיידים אלו ממש.

הוא עומד שם נשען על איזו שמשה של חנות לא מוגדרת הנראית מבפנים כמו התאגדו כל האלטיזכנים בארץ ושפכו את מרכולתם שאגרו במשך שנים ולילות לתוך המקום המוזר הזה. הוא עטוף בפליז מוזר. אנחנו אומרים שלום חיוכי זעיר, והוא כמו לקח מן מושכות וריטואליות ומוליך אותנו בין רחובותיה של העיר. אחר מספר סיבובים קצרים הוא אומר לי שיש פה מקום מאוד מיוחד, מן בית קפה שכל קירותיו מלאים ספרים מהבלטות עד לתקרה. הוא מספר שפעמים שהוא פה באזור, הוא נכנס, תופס איזה ספר טוב, יושב על איזה שלוש כוסות קפה ועוגת גבינה גדולה, קורא את הספר בין ביס ללגימה ומתנתק מכל הרעשים הממלאים את חלל בית הקפה. נכנסו והתיישבנו הוא הסביר לי על איזה מבחן שהוא צריך לעבור, אבל לא הקשבתי לו כל כך. עיניי סרקו בהיפנוט קסום את כל הספרים הפזורים במקום המרהיב הזה. היה קשה לי להגדיר אותו. מצד אחד, הוא קצת נאם, מצד שני, הוא רצה שאני אספר על עצמי. "אז מה איתך בימים אלו?" הוא שואל, ומערבב בחוזקה את המקופלת בתוך הכוס בכדי שתורגש לו בכל לגימה ולגימה. אני לא אוהבת את השאלות האלה, הן ישירות מידי. מה זאת אומרת מה קורה איתי? מה אתה רוצה בדיוק לשמוע, אני חושבת בליבי ומשחררת לו, "סבבה, מה איתך?!", במוזה פוליטיקאית שנוסכת בי לרגע ומעבירה את השאלה המסורבלת הזאת חזרה לפה שממנה היא יצאה.
 
אני לא יודעת אם אני מוצאת חן בעיניו, קשה לדעת. לפעמים מסתירים את ההתלהבות, אני מודה, גם אני מועדת לא פעם בחטא זה. פעם לא הייתי משחקת את המשחק הזה אבל מפגישה לפגישה האסטרטגיות יותר ויותר משתכללות, וחבל. צריכים פשוט לזרום בלי כל מיני פסיכולוגיות הפוכות ומדכאות התלהבות. בגדול, הוא בחור שמח ובכל סיפור שלו הוא מחייך וצוחק ולא משנה על מה זה. אפילו אם הם סיפורים עם נטייה דרמטית בתוכנה. הוא חמוד, ונראה שאני אזמין לי עוד פגישה איתו. אני חושבת שלא דיברתי יותר מידי שטויות, וברברתי על עצמי ועל חיי יתר על המידה. הוא שואל אם אני רעבה, תוך כדי שיחת העדפת המוזיקה המשתרבבת לה איך שהוא כל פעם מחדש בפגישה הראשונה. "לא", אני משיבה לו בנימוס שקרי, שכן אני ממש רעבה. אבל אני לא נוהגת לאכול בפגישה הראשונה. לא יודעת, לא מרגישה בנוח עם זה אבל בכל זאת, הוא הזמין לנו עוגת תפוחים קטנה. "זה לא אוכל", הוא מחייך לי, נועץ עם מזלגו בעוגה ואוכל בשקיקה. "טעים, קדימה תטעמי גם את, אני לא רוצה לאוכל את כל העוגה הזאת לבד".
 
המצב הכי מעצבן זה הצפייה לטלפון מהבחור. הלוא כולם נפרדים עם, "טוב נדבר", כזה אפלולי, צרוד, ומהורהר. או כחלק מהפילוסופיה של ה"משחקים", או כי באמת אין מצב לאחד מהם או לשניהם יחדיו להמשיך לעוד מפגש מאכזב וסחוט כלימון חמוץ. אבל הפעם אני באמת מחכה לצלצול משלל סיבות. הראשונה, הוא באמת חמוד, ולא קורה לי שאני מתלהבת על הפעם הראשונה. השנייה, היה מאוד מעניין וקולח, הרבה זמן לא הצחיקו אותי ככה, ואני חושבת שלא עשיתי יותר מדי פדיחות, או פליטות פה אישיות והזויות. מה שמוביל אותי לסיבה האחרונה, כשיצאתי אחרי הדייט שמתי כרגיל את האוזניות, לחצתי על הפליי אבל לא הייתה בטרייה. מסתבר שאחרי מספר שניות מתחילת ההקלטה הסוללה נגמרה. כנראה מרוב ההתרגשות שכחתי להטעין אותה. תמיד אני זוכרת להטעין, זה חלק מפרוטוקול היציאה שלי. אז מה זה התבאסתי מכל הקטע הזה. כל כך רציתי לשמוע אותי לשמוע אותו ולנתח את הערב הנפלא הזה. נו, מה קורה איתו למה הוא לא מטלפן?!. אני שונאת את שעות המתח המיוחלות האלה. קדימה טלפן כבר, תגיד כן, תגיד לא, העיקר טלפן.
 
ואז זה קרה, זה תפס אותי בדיוק כששרית מצפצפת לי למטה בדרך לאיזו הופעה. הוא פתח בשאלות מרגש ומצב שונות ומתבקשות והתחלנו מדברים על הפגישה שהיתה. זה ממש מוזר, הוא זוכר כמעט הכל, מה שאמרתי, מה שהוא אמר על מה שאמרתי. ואני לא מבינה, נפלתי על גאון אולי אני חושבת. לאחר כל מילול פגישת השלשום. הוא שואל את "השאלה", אני משיבה בכן רפוי עצור ומוחשב בכוונה, אבל כמובן אני מלאה רגשות לבביות מבפנים. "כן", אני אומרת לו, זה היה באמת ערב מוצלח. אבל אני חייבת לשואל אותך משהו, איך אתה זוכר כמעט הכל?, אני בקושי זוכרת מה אמרתי לפני רבע שעה, אני לא מבינה. "אל תתלהבי יותר מידי, זה סוד הזוי קצת, כשנכיר יותר טוב אני אספר לך, ואז או שממש תכעסי, או שממש תצחקי.

...צחקתי.





© כל הזכויות ליצירה שמורות ליונאיש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז תמוז ה´תשע"א  
הסיפור קצת ארוך מידי, אני לא בטחחה שהאורך עושה טוב לפואנטה.
והרעיון מעולה!

[יש כמה שגיאות קליד או כתיב שלא הצלחתי להבין...]

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד