בנושא
בכרם
חדשות
 
מסע בזמן פרק ה´ / בלייט
בביכורים מאז ח´ תמוז ה´תשע"א

 

הם לא עקפו את הפארק כמו שיאיר תכנן. במקום זה הם חזרו הביתה. יאיר לא דיבר ולא הציע נושאים, ואיילה הודתה לו בליבה. המילים גזלו לה את כל הכוח שהעניקה השתיקה. וכשהתאמצה למצוא תגובות על סיפורים ותיאורים, חשה מרוקנת לחלוטין. 
בבית יאיר השתרע על הספה, ואיילה התיישבה על השטיח העגול. היא קיפלה את ברכיה והשעינה עליהן את סנטרה. המזגן זמזם, חרישי ומרגיע, ואיילה עצמה את עיניה.
"את נראית עצובה". אמר פתאום יאיר מעליה, והיא הרימה את ראשה באיטיות.
היא רצתה למחות שהכול בסדר והיא רק עייפה ואם תישן זה יסתדר... אבל מאי שם עלו דמעות בעיניה. היא התרוממה בחדות ונעמדה מולו. "זה כאילו..." היא התחילה, ולא היה לה שמץ של מושג כאילו מה.
"כאילו יש בתוכי... לא בתוכי, כאילו אני עצמי בתוך מנהרה עצומה חפורה עמוק מתחת לאדמה. ואין לה סוף יאיר. אין לה". הדמעות זלגו חרש על לחייה. "אני הולכת בה, צועדת בלי הפסק ולא נעצרת. אבל לפעמים אני חושבת שאני פשוט נסוגה אחורה".
"אבל..." יאיר היסס לרגע, ואיילה ראתה עד כמה הוא נואש לומר את הדבר הנכון.  "אבל בסוף תמצאי את האור שבקצה המנהרה, נכון?"
הוא כל כך השתדל.
 
מני, היית מנסח את זה כל כך אחרת. היית אומר לי שאפסיק לצעוד בה, שאשב על אבן ואדליק לי גפרור ואקרא ספר יפה. או שהיית מציע שאחזור באמת אחורה, במנהרת הזמן. אלך לאחור עד שאגיע לאור בקצה השני. משם הגעתי.
אבל אתה לא יכול להציע לי את זה, מני. אילו יכולת, לא הייתה מנהרה בכלל. והייתי בחוץ, מחייכת לשמש.
מאחוריי נטרקה כבר הדלת ואני חייבת לצעוד קדימה באפלה. ואל תציע לי גפרורים מני, הם צורבים במקום להאיר.
רעד עבר בה. חודשים שלא ניהלה שיחות איתו. כשהתירה לבור להיחשף, מני רק דיבר והיא האזינה - קרועה לגמרי.
כעת היא ענתה והוא הגיב. ולרגע מואר אחד, היא עמדה שוב בחוץ, מביטה לשמש בעיניים. אבל עיניה צרבו והיא מצמצה. והדלת נטרקה בכוח מאחוריה.

"איילה." יאיר היה כאן כל הזמן הזה. הוא לא שמע כשדיברה עם מני. הוא לא ידע, הוא לא חלם הוא לא...
"אני כל כך מבין אותך, איילה." הוא לא הבין.
"מה אני יכול לעשות כדי שתשמחי?" הוא תהה בכאב. הוא ישב על הספה והיא נשענה על הדלת. הוא היה על מדרון ישר ושטוח, והיא קבורה למטה, עמוק באדמה, נאבקת בצללים.
לצידו, על הקרקע, הוא ראה איילה אחת. הוא חשב שזו היא.
אבל זה היה רק צל בודד שלה, רוח רפאים עייפה שהתכווצה תחת השמש. איילה שלה האמיתית, תעתה מתחת לפני השטח, נתקלת בלפידים ומועדת. ואיילה של האור והצחוק והקסם, לא קיימת בשום מקום בעולם. אל תחפש אותה בתוכי, יאיר. תבין כבר שהיא לא שם. אולי נמסה בשמש.

ואתה מבין את זה מני, נכון?

"אין לי סיכוי להתחרות איתו, נכון?" הקול של יאיר היה נוקב ומחורר. ראשה של איילה זינק בהפתעה. "ואני אפילו לא מכיר אותו". יאיר נעמד במרכז הסלון, גבו אליה. אבל צליל הקול שלו צייר הבעות. "אני יכול לנסות כל החיים, אבל בסוף אגלה שאני מתאמץ בכלל בכיוון ההפוך, נכון?" כתפיו רעדו. איילה נשכה את שפתיה חזק כל כך- עד שהיא הצליחה אפילו לחוש בכאב.
"תמיד תשווי בינינו".
"לא". הקול שלה השתלט פתאום על החדר, צלול וברור. יאיר הסתובב, ואיילה התכווצה למראה פניו. קרועות, מעונות וזרות. לא, הן היו מוכרות לה. הפנים שלה, כמו שנראו פעם פעם במראה.
"מה לא?" שאל. לאות חדרה פתאום למילותיו והוא התיישב בהשלמה על הספה.

"אני לא משווה." לחשה. וזה היה נכון. היא מעולם לא השוותה, זה היה דבר מטופש וחסר טעם. מני היה תמיד מני. ואיילה לא ניסתה אף פעם להפוך אותם לאחד, או להגדיר את ההבדל. הזיכרונות הביאו לה תמיד תמונות יפות של מני, והיא מעולם לא הניחה אותם לצד חייה עם יאיר. בלתי אפשרי היה לעשות זאת.
יאיר הניד בראשו לשלילה. "ההגדרה לא ממש משנה, איילה".
הוא לא דמה ליאיר שהכירה, קל ועליז ובטוח. זה היה אדם מריר, כאוב ומאוכזב. הוא שישב מולה על ספה, ולו היא צריכה להסביר. קל בהרבה היה להתמודד עם יאיר הקודם, אבל הוא לא דרש אי פעם תשובות.

יאיר  ההוא... רצה אותה ככה. כמו שהיא. עצובה ומפורקת, פיסת נייר חבוטה. האם פשוט נמאס לו לחכות לה?
"הוא הציב לי רף גבוה מדי".
המילים שלו, קשות וזוויתיות, התגלגלו סביבה ברעש.
אבל הוא כל כך צדק.
מני, גבוה וחסון, עמד על סולם איתן ונישא. משם הוא השקיף למטה בחיוך קל.
ליאיר נותר רק שרפרף זוטר ורעוע. הוא יכול לנסות לטפס עליו, אבל תמיד ייפול בניסיון. אין לו סיכוי, לא - כשמני לעד יהיה מלמעלה.

ואיילה חשבה על מישהו אחר. איש אחר, זר ולא מוכר.
חכם וציניקן אולי. פילוסוף ועמוק.

אחד שירצה אותה צוחקת ועליזה תמיד. מאושרת ורעננה. שלא יניח לה לשקוע, שיכעס אם יפילו אותה זיכרונות. שלא יסכים לחכות לעלי הכותרת שלה שייפתחו מחדש. שיגרור אותה לעבר עתיד משותף, ולא ייתן שתביט לעָבָר לעולם.
הוא יהיה מן הסתם עץ אלון וגפרית, שרשים וזרקור.
ובזמנה הפנוי, בצד ובחושך תעצום איילה עיניים. היא תריח וורדים ותאזין לקצף גלים מול השמש.
רוך והסכמה ושקט וקבלה אינסופית.


היא לא יכולה להשוות בין יאיר למני. מני תמיד יישאר שם בתוכה, ואולי רק הזמן יעניק לה רוגע מושלם.
אבל היא יכולה להשוות בין יאיר למישהו אחר. אחר - שיאטום את הבור שלה בבטון עיקש, ולא ידע שחלק ממנה קבור עוד בפנים.
וההוא - לעולם לא יצליח להתחרות ביאיר.
יאיר שקצף גליו מעניק לה כתשורה גם גרגרי חול עדינים.
לפזר בשתיקה על הבור, ולהמשיך לנשום בלי כאב.


"יאיר." הוא הרים אליה לאט את  עיניו. כהות, מיוסרות. ואיילה חשבה אז, שלפעמים גם גלים יכולים לטבוע, כשאין להם חוף לעגון אליו. "יאיר, אתה ניצחת".
התבוסה עדיין נחה בעיניו, מעמעמת את אורן. ואיילה חששה שהיא תישאר שם לתמיד. ואולי תמיד היא הייתה בתוכו, ורק התקווה העלימה אותה לזמן מה. "יאיר, בבקשה, תאמין לי שניצחת".
"אותו?" שאלו שפתיו בלי קול, ובעומק עיניו הבהב אור קלוש.
"אותו". השיבה איילה בביטחון, והאישור הפשוט שלה הדליק מחדש את המגדלור על החוף.
על מני הוא חשב שדיברה, על השם ההוא ששניהם סרבו להזכיר בקול.
האם זה באמת משנה שלא אותו הוא הביס?
למעלה, גבוה בהרבה מהסולם ההוא, חייך אליה מני בעידוד.

"הוא שומר המגדלור שלך," הזכיר לה בשקט. "ואל המקום הזה איילה, אף אחד אחר לא יצליח להגיע לעולם".



נישואים שניים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ תמוז ה´תשע"א  
אני מזמין אותך, כשיעור ספרות, לקרוא את הספר הזה וללמוד איך בונים את ההתאוששות ממצב כזה של נישואין למישהו כשיש מישהו אחר ברקע.

לא שיש פה משהו לא מוצלח שאני יכול להצביע עליו, אבל להוסיף ידע זה תמיד טוב.

בכלל, בסיפור כמו שלך, המפתח הוא חידוד מאסיבי של דמויותיהם של מני ויאיר, עד רמת הסיכה, מול דמותה של איילה, ועל איזה צורך בנפש כל אחד מהם עונה לה. כמו שגרוסמן עושה באישה בורחת מבשורה עם אורה, אילן ואברם. וזה עולה לו 500 עמודים.

בהצלחה.
י´ תמוז ה´תשע"א  
מעט חסד ליאיר.
המהלך בסוף מעט מהיר מידי, אולי היה כדאי לעשות אותו טיפה יותר איטי.
י"א תמוז ה´תשע"א  
(תגובה שפויה יותר תבוא בהמשך, אני מקווה. רק תדעי שכיף שיש פה התפתחות משמעותית.)
י"א תמוז ה´תשע"א  
את חצופה את. מה זה ככה, להטעות את כולנו.

קראתי בנשימה עצורה, כמו שאומרים, את הכל. הכתיבה שלך יפיפיה, אני חושבת שיכלתי לקרוא בקלות גם ספר.

המצב שאת מתארת לא נשמע לי. אני לא יכולה לשפוט או משהו, אף פעם לא הייתי אלמנה. אבל לא משנה כמה היא אהבה אותו, זה נראה לי מוגזם. אי אפשר לאבד צחוק ולא למצוא אותו שנה וחצי, לא אם היית כל כך שונה מלכתחילה. אי אפשר לבנות קשר זוגי, בטח לא ברמה של נישואין, כשהגבר מנותק כל כך מהרגשות של האישה.

עוד משהו. מני מושלם מידי. זה לא שהיא היתה חברה שלו לתקופה מוגבלת וורודה, הם היו נשואים. היא בטוח התעצבנה עליו, בטוח היו פכים באישיות שלו שפחות קסמו לה, בטוח היו בו דברים שהיא תמיד רצתה שהוא ישנה או ישפר. לא הגיוני שהיא תאהב ברמה כזו טוטאלית כל מילה שיוצאת לו מהפה. זה שהוא מושלם ככה עושה את התיאור שלו קצת חצוי.
(זו רק אני או שהיה לנו ויכוח פעם על דמויות מושלמות?)

חוץ מזה הסיפור הזה יפיפה וכואב מאד. ההעמדה של ההוה והרגילוּת החדשה היא בנתה לה לבין כל הזכרונות המתוקים נפלאה. הכתיבה נעימה כשצריך וצורבת כשצריך.
טוב לקרוא אותך, בפשטות. אני צריכה לומר יותר?

רק אושר.


י"א תמוז ה´תשע"א  
הפתעת
כבר כתבתי שאהבתי, את הכתיבה, את הדמות המקסימה והמיוחדת של מני.
לא מסכימה עם ריח ורדים וכו' שלא יתכן שהזכרונות ממני כוללים רק רגעים יפים, נראה לי טבעי שהאבל מעצים את הרגעים היפים ומשכיח את הרגעים הפחות יפים שמן הסתם היו.
כן מסכימה איתה שמשהו במציאות המתוארת כאן חורק. משהו בנישואים האלו, בניתוק, וגם בהשלמה שבאה בסוף.
אי אפשר להזדהות עם דמות שאין לנו שום הבנה למניעים שלה, וכאן אין לי שום הבנה למה איילה התחתנה עם יאיר (ולמה יאיר התחתן איתה). הדמויות שלך לוקחות אותך למחוזות אחרים משתכננת? בסדר, הן כנראה שיכנעו אותך שלשם הן היו צריכות ללכת - שכנעי גם אותנו...

ואם כבר שיעורי ספרות - מסתייגת מההמלצה על נעמי רגן כשיעור ספרות אבל משהו מהדמות הזו, של אשה שנישאת לגבר שאין לו הבנה או יכולת למלא את צרכיה הנפשיים והרגשיים כשברקע אהבה לגבר אחר, יש ביום האור של ענת של אהרן מגד (סיטואציה שונה לחלוטין, לא שקראתי את הסיפור וחשבתי "הי, זה דומה ליום האור של ענת", אבל אם כבר שיעורי ספרות)
י"א תמוז ה´תשע"א  
אבל הסיפור הזה קצת לא מובן לי מדי. לא יודעת... ניסית להבהיר קודם מה גרם לו להתחתן איתה, אבל יש משהו יותר תמוה- מה גרם לה להתחתן איתו.
י"א תמוז ה´תשע"א  
תודה, קודם כל. המון.

אספתי את כל ההערות, גם מהפרקים הקודמים.
הסכמתי עם כולן, כמעט באופן גורף.

אני מעלה עכשיו שוב את הסיפור, בלי חלוקה לפרקים (על שם בלייט, לשם שינוי) ועם שיפורים שיהפכו אותו להגיוני יותר, אני מקווה.

אני לא מצפה מאף אחד לקרוא אותו שוב, אבל לפחות תדעו שעזרתם, ושתודה.
י"ב תמוז ה´תשע"א  
שאת מעלה את הסיפור כולו, אמתין לגרסה המשופרת, טוב?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד