המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
מתפרשין / תם ונשלם
בביכורים מאז ו´ תמוז ה´תשע"א

אבא אמר לי פעם שהשאלה היא הדבר החשוב ביותר. הוא תפס בזרועי בחוזקה, אצבעותיו העבות, השעירות, לופפות את החולצה הקצרה שלי, הוא תפס ואמר: חשוב לשמור על השאלה, השאלה צריכה להישאל. כל שנותר לנו עתה היא השאלה.
אֶמה אמרה שהוא דובר הבלים. לעולם לא אשכח את אשר היתה כשאמרה זאת, את הקול הכחול, העינים הקרות, עמידתה הרפויה בפתח המטבח; לבושה פשטות, שמלה חיוורת וארוכה, חולצה רפויה, לבנה ומעט לחה, נושאת את כתמי ידיה הדקות; היא לא נהגה יתר כבוד בלבושה, ובמגבות המטבח לא נעשה שימוש תדיר.
מבשלת היתה לעיתים קרובות.
אבא אינו אבי. אבי אינו אבא, בעצם: שמו אברהמסון. אברהמסון היה גבוה ודק גזרה, פניו חלקים ומצחו גבוה. שיער ראשו צמח פרא, וחלקי גופו - אלו שלא כוסו בבליל הסחבות שעטה על גופו - שעירים היו.
אך את כל אלו הפרטים אני דולה מזכרוני, זכרון עינים חומות של ילד קטן ושקט. כלל איני בטוח שכך היו הדברים, ויתכן שהיו, אלא שהיום הייתי מתארם אחרת.
רק באמה בטוח אני, אמה אינה משתנה.

אברהמסון אומר שאני יודע לדבר כלום. הוא אמר שאני יודע איך לא להבין, שאני יודע לא לסבור. אמר שבגלל זה הוא כנראה אוהב אותי (אֶמה נושפת בינה לבינה).
איני ילד ואיני מבוגר. לא אתמול ולא היום. אומר אני: ילד הייתי. אומר אני: פעם. את סיפורי אני חב לספר בלשון שתובן. גם אבי דיבר כך, אני יודע שאלמלא הייתי עושה זאת דברים נוראים היו מתרחשים. אבא סיפר לי אודות מוקדי המכשפות, שריפת הספרים של חכמי קדם, קבורות הנביאים. אודות הרדיפה אחריו, אחרי אבי.
לשון ובינה הן דמיונות כה נאים, מהיפים שבשרידי העולם הישן, אמר.
אֵמה היתה נוחרת בבוז.
אברהמסון היה מתקפל אל תוך הכורסה הצהובה, המלוכלכת שלו, ומחייך בהיסוס אליה. כשאברהמסון הפליג כך בדברים, תמיד הגיע שלב ההתערבות של אמה בשיחה, על פי רוב בלא מילים, אמה לא נהגה לדבר לעיתים קרובות. והמחזה היה חוזר על עצמו, אמה נוזפת, מכחכחת בגרונה, פונה אליו בגסות בבקשת עזרה במשק הבית, או שהיתה קוראת לנו לאחת מארוחותיה, אשר מעולם לא היתה להם עת קבועה. פעם אף ראיתיה מושכת אותו בשעת נאום בשתי ידיה למטבח.
אברהמסון היה נכנע, משתתק, מחייך, ופונה אחר אמה בגרירת רגלים, הליכתו המגושמת כמו עוטפת את צעדיה שלה, הדמומים והחלקים. הוא תמיד חייך במצבים אלו: חיוך רהוי וכנוע, שניצוץ זר נזרק בו, ניצוץ אשר רק אחר זמן הצלחתי לנקוב בו שם.
היה זה חיוך נצחון.
חיינו בשיפולי העיר. ביתנו בן הקומה האחת עמד במובדל משאר בתי הרחוב, חזיתו המלוכלכת עמדה בסתירה לשורות הבתים החדשים, המדודים, שנפרשו ברווחים קבועים סביב העיר. היתה זו טבעת הבניה האחרונה; הרחוב שלנו טובל היה בארץ המישורית שסביב, מחובר לעיר בקשר חלוש ורופף, כפרי אילן מצומק ורועד.
בלילות, כשהחשיכה היתה מנצחת את אור הפנסים החיוור ומניסה אותו רועד וחלוש לפינות הרחוב, היה הטבע האדיר נוטל את שבט המלוכה. חזירי בר עטפו את שלוליות האור, עיניהם נוצצות מקו האפילה, חורשות זדון. תנים סיירו בבטחון, חורצים לשון לנביחת הטירוף של הכלבים הכלואים בחצרות, מצוחצחים ומגוחכים.
החיות הקטנות היו יוצאות מהשיחים, מבורות הביב, מחצרות הבתים, ואוספות את מזונם, כל אשר בני האדם חשבו לפסולת. הרוח שרקה, עלוות העצים הכו חזור והכה בלבני החומה הלבנות, החדשות. בימות הקיץ היו שוטפים ממרחקים גרגרי החול האפור, חול שאין מקורו באדמתנו. שייך היה לארץ רחוקה ומשונה.
סובב הייתי בסמטאות הללו, צופה בפני הרחוב המשתנות, מקשיב לרוח. מעולם לא חדרתי ללב העיר. מנהגי היה לשבת על ספסל העץ של גני שעשועים, בוחן את העץ החדש, החנוק בשכבת צבע עבה וטריה. יחידי הייתי, זרועותי חובקות את ברכי במכנסים הקצרות, הדי שיחותי עם אברהמסון מהדהדות באוזני, עוטפות אותי. במקומות בהם אמה היתה קוטעת אותנו עמדה דממה, דממה וחיוך מהוסס וכלבלבי.

אתה שואל מדוע הבית מבודד? בימים אלו קל לי יותר לתת לך תשובה. פעם הייתי נלחם יחידי בהם, פעם היה עלי ללקט כל פיסת מידע שהיתה חולפת לידי כדי להטביע גם בה את החותם. אט אט פירקתי את העולם, אתה יודע, בדרכי שלי. הם בזו לאמונתי, ואני בזתי לשלהם. (אמה משחררת צחוק מתגלגל מהמטבח) בז אני לכל. בשביל עבודותי (צחוקה של אמה טרם נרגע) זקוק הייתי למקום שקט. כיוון שגורשתי מהעיר, נושא אות קין (אמה חולפת בסמוך, נעצרת), זקוק הייתי למקום להשתכן בו (בעיני אמה עולה זיק הבוז), ומצאתי את הבית הזה. שיפצתיו, ובעשר אצבעותיי, יחידי הפכתיו לאשר הוא היום. לנגד העיניים המשתוממות של אלו שבזו לי פיניתי את פסולת המתכת מהחצר, שרפתי את רהיטי הבית הישנים, המיותרים, פרצתי את החלונות והרכבתי בהם זגוגיות. סיידתי בלבן הכל, את הפנים ואת החוץ (אמה - שהניחה את ידיה הלבנות, ארוכות האצבעות, על כתפי, מאחה ומלטפת - עוזבת אותנו. קולו של אברהמסון לובש אומץ שוב). הם חשבוני ללא יוצלח, ולפתע, בית שכזה, לתפארת ממש. אט אט הם החלו להגיע, אט אט התרחבה העיר, שכבה אחר שכבה. ועתה עיניך רואות, שוב אינם כשהיו. הוכחה צדקתי, חפו- (אמה נכנסת בשנית, מחייכת אל אברהמסון, אוחזת בראשו ונושקת ללחיו, נוטלת את ידיו העבות ומובילה אותו מעשה אומנת אל חדר הכביסה. ביציאתו הוא מחייך אלי).

הימים היו חולפים את העיר. הבית בו גרתי לא היה ביתי, אלו אשר היו להורי לא גידלו אותי. מי שכונה אבי היה הראשון לעזוב את הבית ואת העיר. אחריו הלכה אחותי ולקחה לה בעל. זו המכונה אימי היתה האחרונה, וכעבור תקופה קצרה במהלכה היה הבית הולך ומאפיר, הולך ומזדהם - יצאה את העיר בעקבות האחרים.
אני האחרון, איני חושב לצאת את העיר. הבית עמד בשממון ואני יצאתי ובאתי בו. זמן קצר לאחר מכן פגשתי באבי, באברהמסון, ומאז הייתי מעביר את מרבית הימים אצלו. רק אחת לתקופת מה הייתי שב, לבדוק אם שלום לחתולים שהיו הולכים וממלאים את הבית. גם לבתים הסמוכים חדרו החתולים, והם הלכו והתרבו בהם; גם אותם עזבו האנשים עם חלוף הזמן.
בחדר הקטן שבבית בו גרה זו המכונה משפחתי, ישנם ציורי פחם. אני משער שהם פרי ידי, ויתכן שלא, אין זה משנה. אילו הייתי מבין סיבות, הייתי אומר שהם הסיבות לפירור הבית הישן. הם גם הסיבות לגאולה לה זכו החתולים.
באחד הציורים הללו יש עץ, והוא עבה, מעוות ומעוקל. שרשיו של העץ בתוך האדמה, ענפיו עולים מתלפפים לשמים. אלא שאדמת השורשים היא ענן כבד ושמי הענפים גרגרי אדמה אפורים, רוחפים.
וברחוב היתה דניאל. דניאל היתה בישנית ושקטה. אמרו עליה שהיתה טובה. דניאל היתה ברחוב, כמוני, וכמוני ראתה את התנים, את חזירי הבר, את החיות הקטנות. כמוני שמעה את הרוח בגגות, משם יכולנו להשקיף יחדיו אל המרכז הפועם והזוהר של העיר. אני משער שגם היא מעולם לא חישבה לצאת למרכז העיר. ראשה כאב כשלי לשמע אותן פעימות נמוכות בכתלי הבתים, עיניה אדמו למראה האורות הורודים-ירוקים-סגולים-צהובים נמרחים אל הכתלים, אל המגדלים, אל האופק ולרקיע: צורחים ופולחים את הרקיע הריק.
דניאל היתה עת קצרה. נדמה שהמשפחה בה גדלתי ומשפחתה שלה החלו את התפוררותן באותה העת. בפעמים הראשונות בהן נחשפתי ללילה היא כבר היתה שם. ולילה אחד, עת הייתי יושב על גג העיר, גיליתי אותה ישובה, ממש כמוני, על גג הבית הסמוך. בהינו בלילה, שאגות לב העיר צובעות את העין, את קיר המחסן הישן שלידי, את הרקיע. האחד מכיר בנוכחות השני, ועם זאת, לא נרתענו. בבוקר, עת מצח החמה עלה בהרים הרחוקים, נעלמנו.
את הלילות הבאים עשינו יחדיו. אני בצד אחד של רחוב, היא במדרכת שמנגד. אני על גג אחד, היא בסמוך לו. אני באפילת הספסל, היא בשלוליות הירח. ככל שחלפו הימים את העיר ושהותנו בסמטאות הלכה והתארכה, מצאנו את עצמינו קרבים האחד לשני. אך גם בעת שהלכנו יחדיו, שותקים, ידענו מתי להיפרד. אז היתה היא מטפסת אל מרפסת אחת ואני ממשיך לי הלאה, אל שבילי העפר החשוכים שחוץ לעיר.
בראשונה דניאל אמרה לי בכי. אחר היא אמרה דמעות. אחר אמרה: אנו עוזבים.
בראשונה אמרתי שאלה. אחריה אמרתי: מי זה אנו.
היא השיבה, בתוכחה חנוקת גרון, אנחנו, המשפחה.
אני רציתי לשאול, אבל אמרתי. אחר כך אמרתי, ואת.
היא השיבה שכן, שהיא. אני רציתי לשאול, אבל לא שאלתי. לא הבנתי. אברהמסון צדק. סיפרתי על משפחת החתולים שבחדרי, וסיפרתי לה על גאולת החתולים הקרבה.
היא הביטה בי בכאב. בלהט לחשה, עצוב. ידעתי שגם המשפחה שלך, שגם אתה.
עניתי לה שאני לא. היא הביטה בי ואמרה. היא לא הבינה.
עלינו על גג אחד הבתים הישנים, הקרובים קירבה מסוכנת ללב. היא הצביעה על המחולות ואמרה. רע שם.
לא הבנתי, השבתי, יתכן.
היא הביטה בי ועיניה מצומצמות. לאור האורות הירוקים-סגולים-צהובים גיליתי לראשונה שעיניה כחולות לוהטות. זה עצוב, היא שנתה. עיניה שוב היו בכי, והיא שוב אמרה דמעות.
הסבתי מבטי אל המרכז, זעתי באי נוחות. לא הבנתי, אבל משהו בי רטט. לא אמרתי.
אינך עוזב, היא שאלה, השבתי, לא. מזוית העין יכולתי לראות את הכחול שלה נעוץ בי. בהיתי בהם עת מה והשפלתי את ראשי. על לבני הגג שתחת לפניה נקוותה שלולית קטנה של אבק רטוב.
רוצה הייתי להישאר, כל כך עצוב כאן, אבל משפחתי יוצאת. איני יכולה. אמרה ארוכות, אחזה בידי. עיניה שוב היו בלב, והיא שנתה, כל כך עצוב.
ירדנו מהגג בבוקרו של אותו היום. בערב השמש שקעה, עוד יום חלף את העיר, החיות הקטנות יצאו בקבוצות קטנות מהחצר, משפחתה והמשפחה שבבית בו חייתי נטשו את העיר. בלילה פגשתי באמה.
בציורי הפחם, בחדר אשר בבית, ישנו ציור אחד של עלמה. ראש עגלגל עומד במרכז, נתמך בחיטובי גוף רפים ומטושטשים. מראשה של העלמה עולים ריבוא חוטי עשן חינניים, עוטפים את האופק המישורי בקווים עדינים, לופפים את הארץ, מכסים את האדמה הקרועה בשכבה עבה ורוטטת, כרטייה על פצע.
בבטן העלמה יש חור.

אתה שואל האם הכרתי את אמה? (אמה ישובה עימנו, שמלתה פרושה סביבה כהילה, זרועותיה הארוכות, החשופות, חולשות על לוח שחמט גדול, היא משחקת עם עצמה) ובכן, אתה הרי זוכר, פגשתי בשניכם יחדיו, והיה זה ברגע הניצחון שלי, הרגע בו הוכחתי לעולם שאיני רוצה להוכיח, השבתי להם, לכולם, שאין בידי תשובה (אמה מתחייכת, מציבה מלכה במרכז הלוח, אני רואה את שפתיה מוללות בלי קול; שח). אתה המבין, הלא כן? חנכתי את ביתי בלילה חשוך, הכל היו מוזמנים. באותה עת כבר היה לי קול (אמה מקשטת גבות), שוב... שוב לא ראו בי נביא זעם מטורף. (היא מסירה את המלכה ומציבה במקומה חייל, שפתיה נחשקות; מט) ההתפורות אחזה בכל, השרד, ההגיון, הסדרים - הכל הלך ונימוך, בין שנשאב לזוהר לב העיר בין שאבד באפילת הלילות שהלכה והתרחבה, מפעפעת כארס דרך הפרצות הפעורות של כבישי (אמה מקדמת את החייל שתי משבצות ממרכז הלוח) הרחובות... הרחובות החדשים. אני עמדתי אל מול כל אלה והנהנתי ממרום פיגומי ביתי שהלך ונתקן. עם כל לבנה שנפלה מחומות החצר הנעזבות והולכות (אמה חותכת את הלוח עם רץ, המלך נופל), נוסף פרח לגני. עם כל פעימה גוברת של לב העיר (אמה תומכת ראשה בידיה ובוהה רגעים מספר בפניו של אברהמסון), הוסרה הזוהמה מחלון שבכתל. עבדתי בלי הרף, כולא את כל המילים שנשפתי עד כה ברחובות הסואנים של העיר אל תוך עשרת אצבעותי העבות (אמה רוטנת ומקימה את המלך). אט אט החלו האנשים לבוא. בתחילה מתוך אמתלה שללעוג באו. משנטשו משפחותיהם והרחובות הלכו והתפרשו, שולחים ציפורניהם (אמה משחקת במלך. פעם פסיעה אחת קדימה, פעם אחורה, וחוזר חלילה), שעל אחר שעל, שלוחה אחר שלוחה, אל ביתי, שוב לא היו מרבים בדיבורים. הם היו צופים בי בעת עבודתי, צופים ושותקים. בא יום, ואחד הצעירים שביניהם הרים למעני מן האדמה את הכף שנשרה מידי, הכף בה השתמשתי ליציקת הטיח. חייכתי אליו והסברתי (אמה נמתחת) שאין זה משנה, שגם בידי החשופות יכול הייתי למרוח את הטיח (היא מתחילה להניע בתזזיתיות את המלך, צעד צעד, מכה בכלים הסובבים אותו). הוא הנהן, ועמד לידי שותק עד בוא הלילה (השחורים אוזלים), ועם בוא שמש המחר הוא ניצב על ידי. אט אט החלו מצטרפים עוד ועד אנשים. אני מיישר מסגרת של חלון ומסביר שנקודת המבט היתה הראשונה להבהיר לנו כי השמש בפנים שונה מהשמש שבחוץ (אמה יורקת אל הלוח, ומפסיעה את המלך, צעד צעד, אל קו החזית של הלבנים). אני יורד קומה בפיגומים ומבהיר, שאין עלינו לטרוח בהעמקה אל עצמינו, אני מסביר שהעמקה היא פעולה עקרה, ומדגים להם גרם מדרגות הנושך בזנבו שלו (על הלוח לא נותרו כלים רבים), אני נוטע עץ ארז ושותל שיח עגבניות, מדגים כמה שוכחים אנו שגוף האילן חזק מכל שרירי זרועותינו גם יחד, מסביר כיצד אדמימות הירק אינה אלא צבע: אני מועך אותן בידי לשם ההמחשה (אמה אוחזת במלך הלבן, הופכת את הלוח בזעם, ונועצת באחת מבט דמום בכתר). אט... אט הבית נבנה, על הריסותיו, עוטה לבושים חדשים. הם אינם שואלים, רק עובדים בדממה, מאזינים לי. שוב אינם אלא עיניים, פיותיהם חסומים. בא היום, יום חניכת הבית. הבית כפי שהוא היום, בנוי ויצוק במגושם, יש שיאמרו אף בכיעור, אך יסודותיו איתנים, אדמת גנו מיושרת. ואני יודע שעלי להמתין, אני מציב במרכז הבית הריק כסא עץ, ועל הכסא בגדים לבנים ופשוטים. ההמון נקהל ובא אלי, ואני באדישותי יושב וממתין - שוב לא אכפת היה לי באם מקשיבים לי אם לאו. ראיתי את אשר לובשת עירי וידעתי כי בא הזמן, אני את ביתי בניתי בחרבה, עתה עלי רק להמתין. הזמן נקף, האנשים עמדו דמומים, איש לא חיכה להם. התנים יללו, חזירי הבר הקיפו את גבול האור של הבית, מה משתוקק הייתי לכבות את האור המכאיב ולצפות בהם מהרסים את גני. אך לא עשיתי כך, עמדתי בשתיקתי ונעצתי עיני בדלת (אמה אינה זעה, עיניה פקוחות, כחולות, קרות, נטולות מבע. היא יושבה ובוהה). ואז, מתוך מר היאוש... (אמה קמה ורושפת מבט אל אבא), מתוך מר היאוש שבי, במקומי מהכסא, סרוח, מדולדל איברים, ממקומי אני רואה את הדלת נפתחת. האנשים התפוגגו כלא היו בעיני, ידעתי שהגעתי עדיה, את אשר כמהה לה נפשי, קיבלתי... (אמה זונקת ותופסת ביד אברהמסון, היא תוחבת אל ידיו העבות את המלך השחור, הרטוב, סותרת לו, משהה מבט, מלטפת את הלחי המאדימה, ויוצאת. אברהמסון בוהה בה, מחוייך, קם ומפטיר לעברי, את ההמשך אתה הרי מכיר, מפטיר ויוצא).

בלילה עזבה זו המכונה אימי, והבית עומד בו בדממה, חתולים מהלכים בו. חדרי הבית העזובים מלאו חפצים זרוקים, מיטלטלים שאין לאיש חפץ בהם; בובות מתגוללות, רהיטים מהופכים, גורי החתולים פרים ורבים על מצעי המיתות. האפילה שבבית היתה סמיכה כל כך שנדמה כי אפילו חשכת הליל בהירה ממנה.
והרחוב החשיך באותו לילה כליל. הפנסים האחרונים שטרם נופצו, עמדו כבויים ודוממים. רחש הרמשים והחיות הקטנות עמד באוויר הדומם, ונדמה היה שאין הוא מפריע לדממה, כאילו היה מונח מתחת לה, מעצים אותה. בתוך החשכה המימית, הסמיכה, צפו איי אור ספורים מחלונות הבתים שטרם נעזבו.
את דלת הבית הותרתי פתוחה, היא עודנה פתוחה. שוב לא היה זה ביתי, מעולם לא היה שלי. בין רגלי במכנסיים הקצרים נעו בדממה חתולים ושאר חיות, נוהרים אל הבית הריק. רחשים מהמבנים הסמוכים העידו שכך גם בשאר בתי השכונה. סבבתי ברחובות. באוויר עמד ההד החלוש של פעימות המרכז, והחול האפור, המשונה, הורגש ביתר שאת עם כל נשימה. הילכתי אל קצה השכונה ונכנסתי לגן המשחקים הנטוש, החדש.
הדממה עודה מצלצלת, ואני לבדי.
שם זה התחיל. מתוך הדממה, כמו מתוך סערה נטולת קול, כמו סרט נע אילם, עלתה המיית החיות. בתחילה משהו, תזוזה, כמו דמיון או זכרון חלום ישן. והמשהו החלוש הזה הולך ונע, תחילה אינו מוחש אלא בגוף, בלב, הולך ונע, הולך ומתגבר לכדי צליל רחוק, רעש עולה. החיות נהמו. ראשונים היו התנים במרחקים, מנסרים את האוויר בקריאות גבוהות. אחר הנחירות המפוחדות של חזירי הבר, בצלילים הנמוכים, השבורים. אחריהם נביחות אחרוני הכלבים, קינות הזאבים, קריאות ציפורי הלילה ובראשם הינשוף בקולו המיוסר.
הנהמה, שכבר הפכה שאגה, עטפה אותי בסחרור חושים. בעיני שהתרגלו בקושי מה לחושך יכולתי לראות את חיות הבר סובבים בצל, נעים סביב לגן השעשועים, תנועתם מטושטשת. ואז זה התרחש.
שמעתי קול התנשפות, אנקת אישה, ודממה.
הכל שקט באחת.
לראשונה בחיי פחדתי, איני בוש לאמר. החושך היכה בעיני, ובתוך הסערה עלתה בי תחושת בדידות מכאיבה, פולחת. פחדתי שמא שוב לא יעלה האור.
קול גוף מתנשם עמד באוויר. מקורו היה בארגז החול שמאחורי המתקנים. קמתי ממקומי, מאמץ את שרירי רגלי הרועדים. פסעתי לאט, אוחז בברזל סולם הטיפוס הקר, נושם עמוקות. הפחד הלך וגאה בי, תופס את מקום השאגה שהיתה קודם לכן.
הגעתי אל ארגז החול, ובתוכו ראיתי ברורות מתוך החושך ערימה שחורה, מתנשמת תכופות. שערות שחורות וסתורות, כתפיים רועדות, זרועות אחוזות בברכיים בתנוחה עוברית. גוף. קרסתי על ברכי והנחתי יד על הכתף. היתה זו אישה לבנה. היא המשיכה להתנשם, ומעת לעת העלתה שיעול חנוק.
הבטתי בה. עיני בפניה, עיניה עצומות בחוזקה, כמו היתה אחוזת חלום בלהות. זיעה כיסתה את מצחה. ישבתי לידה זמן מה, זרועותי חובקות את קרסולי בתנוחה עוברית.
נשימתה הפכה מתונה יותר, והיא פקחה עינים כחולות אפורות, חיוורות.
הפחד בי שקט באחת. היא הרימה את מבטה, מאמצת חלושות את שרירי הצוואר, והסתכלה בי. הרגשתי איך שלווה משונה, עמוקה, אוחזת בי. ולרגע, לרגע קט, השתעשעתי במחשבה להשאיר אותה שם, לגאול גם את התנים, גם את חזירי הבר, גם את החיות הקטנות.
היא הניחה את ראשה על החול, ושתקה עת ארוכה. שתקתי עימה. הרגשתי איך החיות הולכות וקריבות, מחוץ לארגז החול התכנסו כבר מספר רב של עכברים ואי אלו חתולים.
היא הביטה בהם, מבטה ילדותי, מבחין ואינו מבחין.
ואז, בתנועה פתאומית, היא התהפכה ודחפה בשתי ידיה הדקות, הלבנות את הקרקע תחתיה. היא ניסתה לקום, ניסתה ונפלה, ניסתה ונפלה. צפיתי בה בעניין. הזיעה שבה וכיסתה את פניה, אך ללא הועיל. ואז היא צחקה.
היא צחקה ואני צפיתי בה. צחוקה היה רך, עדין. צחוק מבוגר ורוגע, ועם זאת ילדותי בחוסר התכלית שבו. הירח החל לזרוח לפתע מבין העננים. לא ידעתי שהלילה ליל ירח הוא.
כשכילתה לצחוק אחזתי בה, ואט אט עזרתי לה לקום. היא לא יכלה להזדקף, והיתה פוסעת בכפיפה משונה. תמכתי בה, וצעד צעד הלכנו, הרגשתי איך למרות חולשתה היא מכוונת את צעדינו בקור רוח. כך יצאנו מארגז החול, פסענו אל תוך הרחוב. החיות, שעתה כמו שבו אליהן קולותיהם הרגילים, עטפו אותנו וגנחו גניחות משונות. הן נסו מלפנים, והזדנבו בנו מאחור.
השתעשעתי במחשבה לעזוב אותה כך, באמצע הרחוב. לנשרים, לינשופים. אולי גם הירח היה שמח בה.
המשכנו לפסוע ברחוב. היא עשתה איתי את הדרך בה הלכתי ביציאתי מהבית, עברה עימי בחצרה של דניאל, עברה ליד הבית פעור הדלת, והמשיכה הלאה, פניה אל פאתי העיר, גבה למרכז. עם כל פסיעה הוקל כובד משקלה מכתפי. עם כל פסיעה חשתי איך היא, קמעה קמעה, מזדקפת.
השלווה המשונה עוד עמדה בי. הירח האיר עתה את הרחובות, ובאור החיוור, האוהב, המיואש ראיתי את רחובות עירי. לפתע יכולתי לחוש מבעד לכתלי הבתים, מעבר לחומות החצרות, בתוך סבכי הקיסוס, יכולתי לחוש בריק שעמד בהם, אפל וישותי כל כך. כן, יכולתי ממש לחוש בו. הגענו אל גבול העיר. רחוב דליל, פרוץ רוחות כמו חיוך חסר שיניים, השתרע אל מולנו. ומעבר לו הארץ המישורית, הבתה הריקה שאין סוף לה.
ובקצה הרחוב עמד הבית.
עתה שוב לא היתה זקוקה לי. היא כבר הלכה בכוחות עצמה. אך ידה עוד נותרה על כתפי, צוננת ורכה. חצינו את הרחוב והגענו אל הבית. היא לא השתהתה לסקור את חזיתו כלל, ניגשה ישר אל המבואה. אז התכופפה לפתע בתנועה מהירה, ראשה אל מול ראשי, והביטה בי, הביטה בעיני. איני מאמין, ויתכן שהיתה זו גחלילית חולפת, או פרץ חלום מציאות, אך באותם רגעים ארוכים ראיתי בזווית עיניה ניצוץ לח, ופיה המהודק והישר קפץ לפתע. אז היא הזדקפה, הסירה את היד הצוננת מכתפי, ובנשימה עמוקה היא נשענה אל הדלת. שמעתי רחש צעדים חפוזים, גמלוניים, קול המון פיות העוצרים את נשימתם.
ואז היא נפתחה.

קראתי לה אֶמה.
בחדר אשר בבית הפרוץ ישנם ציורי פחם. על המיטה החמה, הרוחשת חיים קטנים, צעירים, ישנה פיסת נייר.
בנייר מצוירת משפחה בקווים מוקפדים, מלאים. שולחן עץ עבה, עליו פרושה מפה עמוסת תבשילים, סביב לו כסאות, עליהם ישובים שלושה בני אדם; אישה ושני ילדים.
ובראש השולחן עומד אבי המשפחה. הוא מחייך בחום.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתם ונשלם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו תמוז ה´תשע"א  
הלכתי כאן לאיבוד, או ליתר דיוק לא מצאתי את עצמי כבר מההתחלה. אני לא יודע אם זה חיסרון בסיפור או שזה חוסר היכולת שלי להתרכז כל כך עכשיו; נחכה לתגובות של חכמים ממני.
אבל הכתיבה עצמה - מדהימה ונדירה ביופיה. מדויקת ומלוטשת, יורדת לפרטים, ומשתמשת נפלא במשלב. ובניית המשפטים, כמו גם השימוש בסוגריים, מזכירים את הכתיבה של גרוסמן.
ט"ו תמוז ה´תשע"א  
במשך כל הסיפור חשבתי כמעט כל הזמן על התגובה הסופית שלי. ועל מה אכתוב בכותרת. ואיזה משפטים אצטט שאהבתי. כי הם לא נגמרו.
זו כתיבה.. מפתיעה, בעיקר. מהסוג שלא נפגשתי בו זמן רב מדי, ולא חשבתי שאראה שוב. יש בה קסם עתיק ונוגה, וביטויים מקסימים.

אמרה לי בכי אחר כך דמעות.
והשלולית של הירח. טוב, מאז בערך המשכתי לקרוא בלי לחשוב על התגובה שלי.
רק שתדע שזה סיפור יפהפה, וגם אני נאבדתי בו קצת, אבל זה מה שיפה בו.
ט"ו תמוז ה´תשע"א  
מצטרפת לקודמים- כתיבה פשוט יפהיפיה!!אין מילים!(וגם אני נאבדתי לי אבל כמו בלייט- אולי זה מה שיפה..)

תודה תודה!
ט"ו תמוז ה´תשע"א  
במיוחד בכתיבה הזאת, הקצב הנכון של המילים
ט"ז תמוז ה´תשע"א  
אני חושב שהכתיבה מבחינת הסגנון והשפה מעולים, אבל הסיפור לא מובן, גם אני אבדתי, ובשלב מסויים עייפתי והתחלתי לקרוא בדילוגים.
לדעתי זה חיסרון, סגנון ושפה לא יכולים לבוא על חשבון הבהירות, אבל אולי זה רק אני.
י"ח תמוז ה´תשע"א  
הזכיר לי השראה מהדרך -הסרט, כי את הספר לא קראתי. אם כי באמת לא מובן מה בעצם הסיפור...
י"ח תמוז ה´תשע"א  
וואו. קודם כל וואו. זה לא שיש פוטנציאל, זה הפוטנציאל בעצמו, בגולמיותו, בכל הכח שיש בו, נותן לך מכות בראש עם מקבת.

מלבד זאת, הלכתי לאיבוד. הכתיבה מאוד טובה, הזכירה לי את מאיר שלו (בעיקר בגלל זכרונות הילדות) ואת עמוס עוז (בגלל השימוש בשפה), אבל זה לא זה ולא זה. הייתה חסרה לי קוהרנטיות, משהו שימשוך אותי הלאה מלבד השפה, ובנוסף לכל לא הבנתי עד הסוף מה רצית להגיד.

אבל תמשיך ככה, בסוף אני אוכל להשויץ שכתבתי תגובות על הסיפורים שלך בביכורים.

[אם תספיק ליצור קשר במסרישי, צור. יש לי עוד כמה דברים להגיד לך.]
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
הלכתי בסיפור הזה לאיבוד, אבל אין ספק שזה היה מקום יפהפה להיאבד בו.
מוזמן לרמוז
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
לא הבנתי הרבה ובכל זאת הייתי חייבת לקרוא, דפדפתי למטה במין להיטות טרופה כזאת.
יש בזה משהו מיוחד ומקורי.
מעניין מאד.
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
הלכתי בסיפור הזה לאיבוד, אבל אין ספק שזה היה מקום יפהפה להיאבד בו.
מוזמן לרמוז
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
חברים, תודה עצומה לכולכם, ולו רק בגלל שמצאתם לנכון לשבת ולקרוא את הסיפור. לי אישית קריאה באינטרנט קצת קשה.
בכנות, הצטערתי לגלות שהסיפור לא מובן, ואני ממש מעריך את אלו שבכל זאת מצאו אותו יפה. אני מכיר את התחושה, לאהוב משהו על אף שאינך יכול להסביר מדוע אתה, בעצם, אוהב אותו. תחושה שיש לבחון אותה בחשדנות, יש לציין. איכשהו בעיני הסיפור דווקא ברור יתר על המידה, אבל זו כמובן לא חכמה גדולה. בכלל, לכתוב סיפור מעורפל זו לא חכמה גדולה. אני מתנחם בעובדה שבכלל לא נתכוונתי לכתוב סיפור כזה. מאידך, מובן שלבהירות יש את החשיבות שלה, ומובן שיש ערך לסיפור שלאו דווקא עסוק בלהבהיר את פני הדברים, כל עוד הוא לא משקר, כל עוד העירפול הוא לא מסכה שנועדה להסתיר ריקנות (וכאלה, לצערי, יש הרבה, כל כך הרבה). יש רעיונות ותחושות - אפילו עקרונות - שהדרך הראויה להעביר אותם היא כללית, מהותית ככל הניתן, וממילא – מופשטת. כך לפחות אני מרגיש.
(כאמור, הסיפור הזה מבחינתי הוא לאו דווקא מהסוגה הזו, עכ"פ, לא באופן מובהק. למזלי לא כל כך מעניין אותי מאיזו סוגה הסיפורים שלי, אני פשוט כותב).

רטט, אין מה לרמוז. אני חושב שכבר אמרתי לך את זה, בוא נדבר, כל נושא שלא נדבר עליו יהיה בעצם כמו לדבר על זה...
(גנעדן, תודה. אבל להתאבד זה לא נהדר.)

תודה, בשנית
דניאל.


כ"ב תמוז ה´תשע"א  
כ"ד תמוז ה´תשע"א  
משפחה, גברים ונשים, בניה ופירוק של משפחות ושל בתים. של רצונות ושל קשרים.
כל הכבוד.

ולמרות הסוף האופטימי משהו, עדיין נשאר לי טעם עצוב מן הסיפור.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד