|
 |
כל כך דומה כזו שונה אל תחפש אותי בפינה דמעות קפואות ידיים כבולות זו לא חוכמה להיכנע לאזיקים
כל כך עמוק כל כך רחוק המבט קשוח טוב שיש זכות לשתוק זו לא חוכמה להיכנע לאזיקים
בין השתיקות יש רעשים בין הדמעות יש אנשים ואיפה אני בכל הציור ואיפה בעצם התחיל הסיפור זו לא חכמה להיכנע לאזיקים
הלב שר ואני מנגנת והדמעות שוטפות הכל מבפנים גורל אכזר ותקווה מתנדנדת בין כאב לאיום שאת עצמו מגשים
הזמן עובר הכל כל כך מכאיב כאב שובר חיים לפי תכתיב ורק לאור ירח וכוכבים תמהים זיכרון חבוי פותח פצעים עמוקים
אולי צדק מי ששתק זו לא חכמה להיכנע לאזיקים אולי חזק מי ששרד אבל בטוח שלא אמעד בעוד אני כבולה לאזיקים
©
כל הזכויות ליצירה שמורות לkamera
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
ב´ תמוז ה´תשע"א  | | אני לא בטוחה מה 'המסקנה' של השיר, אם האיזיקים הם לטובה או לרעה. אבל נראה לי שאם תוותרי על החרוזים ותכתבי את הדברים בלי לאלץ אותם לחריזה-אז השיר יהיה ברור יותר...
בהצלחה. עֹז [סדנת שירה פתוחה... כבר הזמנתי?]
|  | ב´ תמוז ה´תשע"א  | | וגם הכניעה להם מאולצת כמו שראית בסוף כתבתי ''בטוח שלא אמעד בעוד אני כבולה לאזיקים'' אני כל כך כבולה שגם להיכשל לא מתאפשר... |  | |