בנושא
בכרם
חדשות
 
לא תמיד אתן לך לחכות / עלמה לבד
בביכורים מאז כ"ו סיון ה´תשע"א

                                        לרחלי, כי אני אוהבת אותך, וכי רציתי להקדיש לך סיפור.

 

לא תמיד אתן לך לחכות. שבועות שנשבעתי ונישאות ברוח כמו ציפורים. אמרתי ציפורים. אתמול היתה רוח כזאת שכשעמדתי מחכה לאוטובוס ראיתי ציפור מנסה לעוף, הרוח היתה חזקה כל כך, ונעה בלי שום כיוון. הציפור ניסתה להתקדם אבל הרוח זרקה אותה לכל עבר. חשבתי איזה יפה זה איך הרוח שולטת אפילו בציפור. אם את היית רואה היית אומרת, כמה אכזרי. מסכנה הציפור שלא מצליחה לעוף. אמרתי ציפורים. אמרתי שבועות. מה שונה בין שבועה להבטחה? התשובה מסתמנת במוחי עוד לפני ששאלתי. רואה, בכל זאת למדתי ממך משהו על מהירות התגובה. זה זמן רב כבר שאיני עוצר לחשוב בטרם אדבר. אמרתי שבועות. הבטחה זה עתיד שאני יודע שאוכל לקיימו. אני מבטיח שמחר נצא לבית קפה למרות שאני עייף. אני מבטיח שהפעם לא ארדם באמצע הסיפור, אני מבטיח להתקשר יותר. אני נשבע לך שתמיד אוהב אותך. שבועות. החלק בך שיודע בפנים שהוא חייב להישבע. שהוא חייב לתת איזה שהוא כתב התחייבות. צורך נואש להחזיק את הבלתי נודע. את הבלתי קיים. אז נשבעתי.

מה אני אוהב בך - את העיניים הכחולות כמו ים עם קצף. לא משנות צבעם גם בימים אפורים. לא סוערות לא מסתגרות לעולם לא חוסמות לי גישה. רק לפעמים עולה הקצף ומשאיר את חותמו בשבילי דמעות. אפילו אז מבטך עוד בהיר ונקי וגלוי לי, דרכו אפשר לראות את העולם מתחילתו ועד אלינו. את הפה שמתכווץ באי רצון כשמשהו לא מוצא חן בעיניך. איך בשתיקה הזאת אני יכול לנחש בדיוק מה את חושבת. את ההפתעה הגלויה כל פגישה שלנו. כאילו איננו מכירים אחד את השני ברגעים אין ספור, כאילו משהו מתחדש בינינו, כאילו לא עברו שנתיים וארבעה חודשים מיום שהכרתי אותך. את הריכוז שלך שעה שאת מדברת עם חברה טובה. וכל העולם לא קיים חוץ ממנה. את ההתרגשות שלך כשאת מסיימת ליצור. זקוקה נואשות לחלוק איתי את חדוות היצירה. את ההקלה שבתוצר המוגמר. איך את מודה בפני ובפני עצמך שאת חושבת שאת מוכשרת. אני מוכשרת. אני גאון. את אומרת לי אחרי כל פעם. אלו הפעמים היחידות בהם אני מאמין שאת אוהבת את עצמך.


למה אולי צריך ללכת - את הסיבות מנינו אלפי פעמים, אני מתכוון, שאני מניתי באוזנייך ואת שתקת. אמרתי שתיקות. גם שתיקה היא תלויה במצב הרוח. גם היא לפעמים לא מצליחה לעוף. ואת רכות השתיקה מחליפות הסערות. שותקות בלהט. שותקות בכעס. שותקות בהתנכרות. כי ככה זה מתוך עינייך. רואים את העולם מתחילתו ועד אלינו, ואני תמיד רציתי לראות יותר. אמרתי יותר. האם נכון מה שמלמדים אותנו בכל קורס לפסיכולוגיה, בכל בית מדרש למחשבה יהודית. איך האדם תמיד רוצה יותר. אף פעם לא יסתפק במה שיש לו. תמיד ירגיש חסר. תמיד ישאף למשהו מעבר. תמיד ירצה יותר. ואת תגידי זה קולות. ולכל קול צריך להתייחס במידה הראויה לו. ויש פעמים שצריך לנשום עמוק. את תגידי. ולנסות להיזכר. אני יודע במה את נזכרת כשאת אומרת. אני יודע במה אני נזכר. אם רק היה מקום שיפגיש את הזכרונות שלנו באמצע. אם רק יהיו לזכרונות ידיים להושיט. אבל הם נאלמים כל זכרון לתוך עצמו, ואין חוט ואין גשר, כך שהריק שנפער ביניהם צועק לי, ואת לא שומעת.


תקשיב. כך מתחילים. תראה.
את כל חמשת החושים אני מפעיל בקרבתך. נוגע בצבעים ובצלילים שפעם לא ידעתי לזהות. אולי אני יכול לענות לפעמים גם על התשובה האחרת. אולי אני נשאר כי רק איתך אני יודע לזהות. היתה פעם אחת שנבהלתי באמת. הראיתי לך נחל שגדותיו מלאו אנפות. את היית באמצע סיפור. אני לא זוכר מהו. העיניים שלך בקושי הסתכלו לכיוון. ולא צבעת אותם באור כמו שאת תמיד עושה. כשהתרחקנו מהם בנסיעה איטית ראיתי איך הן דוהות ומתאלמות כך בלעדייך. מי הנחל קופאים ומפסיקים שירתם. אל תעשי את זה. רציתי לומר לך. אבל הסיפור שלך נמשך והוצרכתי להנהן ולהפנות מבטי אליך. הנחל והאנפות נשארו מאחורינו ואני משוכנע שאם היינו מסבים ראש לאחור היינו רואים שהם אינם עוד.

לדבר בשפה שלך, ולחשוב בשפה אחרת. לא פלא שהפסקאות מתבלבלות לי, לא פלא שאיני מוצא את הקשר בין כל החלקים. אבל היד כותבת והלב מחכה שתבואי לסדר. למצוא את שאובד לי בין המילים. אמרתי אובד. אמרתי מחכה. לא תמיד אתן לך לחכות. הטבעת מזדרחת ונכבית בכיסי חליפות. שבוע שהיא שם. והחום הנלהט ממנה ממלא אותי פחד והתרגשות ואובדן. אני מנסה למצוא את הרגע. מנסה למצוא את הביטחון. אני יודע שנשבעתי. ויודע שאת מחכה. תני לי עוד קצת זמן לחשוב. אני מבטיח לך, לא תמיד אתן לך לחכות.




אהבה הצעת נישואין התחייבות פחד שוני

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח סיון ה´תשע"א  
כ"ט סיון ה´תשע"א  
והזכיר לי את עצמי בכל מיני נקודות.
דימוי הציפור שהרוח זורקת לכל עבר לא מאפשרת לה להתקדם התישב לי בדיוק במקום.
"אם רק יהיו לזכרונות ידיים להושיט" – מדויק לגמרי.

קטנות: "גם שתיקה היא תלויה במצב הרוח" – עדיף, לדעתי, ללא "היא".
"אם רק יהיו לזכרונות ידיים להושיט – כיון שבמשפט הקודם כתבת "אם רק היו", נראה לי עדיף גם כאן "היו".
"הטבעת מזדרחת ונכבית" – צ"ל "וכבה".
א´ תמוז ה´תשע"א  
הרבה זמן לא קראתי כאן יצירות פרוזה, זה סיפור נהדר לחזור איתו.

לילה טוב
יוני
ב´ תמוז ה´תשע"א  
הו, כמה יופי.
תּוֹדָה

מסתמא אשוב לכאן בכל מיני עיתים, לנשום את היופי הזה, את הדקוּת והאהבה
ג´ תמוז ה´תשע"א  
אני יודע איך מרגישים כאן.

תראי, בקלות יכולתי לטבוע ולהתאהב כאן במה שכתבת, כי זה מקסים, וכי רק השם לבד שבה אותי אבל גם יש כאן פספוס.
אני חושבת שזה קצת מפוזר וקצת קלישאתי והיה חסר לי בכל אופן משהו מעבר למילים שלו, שצפו כאן בלי להאחז בכלום, אולי פשוט זו לא פרוזה. זה קטע.
וזה עדיין כל כך כל כך יפה, וכיווץ לי ככה כמה נימים בבטן
כ"ב תמוז ה´תשע"א  
ויפה שאפשר לראות בעיניה את העולם מתחילתו ועד אלינו.
ובכלל, כל הבלאגן הזה חינני בעיניי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד