המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
פעמון / Bea
בביכורים מאז כ"ה סיון ה´תשע"א

שבע פעמים אמר הזאב לגדי, חדל, רק אחר כך טרף
מה הכריח אותי להמשך כך אל מה שהלב נמשך
-נתן זך


כשהגיע תורו בסדנא אדם אמר שהוא כמו פעמון, רגיל לקבל את המכות מבפנים ולא מבחוץ. כולם התפעלו ממנו, בעיקר הבנות, ורק ליהיא נשפה שזה שלו אמר את זה קודם. העיניים שלו מלטפות אותה במבט המאוהב והמפורק ההוא, כאילו קיבל עוד מהלומה שם בפנים והיא מיד נמסה על הקש הצבעוני הארוג. את דומה מאוד למישהי שאהבתי פעם. הוא מציין בפשטות בלתי נתפסת לעורף שלה כשעורמים את הכיסאות הפלסטיק ומגלגלים את המחצלת. אז אולי, אם לא אכפת לך, אני יכול לאהוב אותך במקום?

פעם ליהיא שאלה את שירה איך את יודעת שגבר מאוהב בך. שירה אמרה: אם הוא מביט בך ומחייך לעצמו. אז למה אדם תמיד מסתכל עליה עצוב עצוב.



אנחנו לא מתאימים, עומר, מהתחלה זה לא היה זה. אתה אומר ואני לא מקשיבה. מרוכזת לחלוטין בשפתיים המושלמות שלך יוצרות את המילים בערבוביה. מהתחלה. אנחנו. זה. עומר. לא. היה. אנחנו. לא. מתאימים. מתאימים, אני מגלגלת על הלשון. מילה כל כך רכה, גולשת ומתקמרת בשתיקה. והמם הזו בהתחלה ובחתימה, השפתיים נפשקות ואז נדבקות זו לזו. אני מנסה בכוח לשתוק. למה אף פעם לא מצליחה לשתוק. למה לעזאזל אתה לובש את הסווטשירט האפור. למה אפור כל כך יפה לעיניים שלך.

אם מהתחלה אז למה עכשיו, אני שואלת ובכלל לא מסתכלת עליך יותר. אתה מחליק את היד שלך על הלחי בפיזור נפש ונושם לי את השיער ואז פתאום תופס את עצמך, אני לא טוב לך. פשוט היית כל כך יפה שזה בלבל.



כששירה ניסתה להצחיק את ליהיא היא אמרה שיש לה סיכוי טוב למצוא שם אהבה, והתכוונה: במקום שכולם דפוקים כמעט כמוה.

ליהיא הרגה בן אדם בעשרים ושש לדצמבר. אם להיצמד לאמת, היא לא ידעה למעלה מכל ספק שהיא אכן הרגה אותו, הפרמדיקים דיווחו בקשר שני פצועים קל ואחד אנוש. ליהיא עשתה אחד ועוד אחד: האנושים בדרך כלל מספיקים למות עוד לפני שהם מגיעים למיון הכללי, לפני שאנחנו מספיקים לומר להם כמה אנחנו אוהבים אותם ושנתגעגע מאוד, או כמה שנתגעגע ושאנחנו אוהבים מאוד: לא עקרוני. אבל אף אחד לא אמר לה, והיא לא באמת רצתה לדעת.

ליהיא כמעט רצחה בן אדם בעשרים ושש לדצמבר. לא בכוונה. כמה קילומטרים לפני מחלף הסירה תקף אותה רגע של חולשה, היא רכנה מעל המושבים והקיאה את נשמתה. היא הרי אמרה פעם לשירה שבלתי נמנע שכך יקרה יום אחד, שהגוף שלה לא יעמוד בגועל של עצמו ושירה הנורמלית רק אמרה לה לשתוק ואיך את מדברת. בית החזה שלה קרס והרקות כמעט ונלחצו זו לזו. היא תהתה ונזפה בעצמה: אולי במקום לקחת את המפתחות של האקס חמש מהכיס הפנימי במעיל של אבא, היא היתה גונבת עוד שטר אדום או שניים זהובים מהארנק של אמא ועוצרת מונית עם שתי אצבעות על הכביש הראשי. היא היתה צונחת על מושב העור האחורי במרצדס לבנה ושואפת את צחנת הגוף והסיגריות של הנהג. הוא מצידו היה מדליק מונה, מתריע בקול צרוד ומעושן על תעריף שתיים ושואל: לאן, מותק? ואז מה. מה היא היתה עונה.

שלא אכפת לה לאן. שרק ייסע, על מאה שישים, אם אפשר, ובלי להסתכל אחורה. שייקח אותה למקום חשוך. לאיזו חור עם חומר מספיק טוב להעיף לה את הראש עד שאפילו היא תשתכנע שהכול טוב. ופתאום פנסי הכביש סינוורו באור גדול והפיז'ו קדימה נראתה כתם קטן ורחוק על השמשה. הגרון שלה השתנק בניסיון לגמוע אויר והיא לפתה את ההגה בפרקי יד קפואים. ליהיא עצמה עיניים וסחטה את הברקס, או את הגז, כמו שאמרו לה בדיעבד, ואחר כך לא היה יותר שום דבר.



תאמר לי משהו אמיתי. כל דבר. אני כמעט ומתחננת לפתע. אדם נושף ושואף ושותק. כל פעם מחדש אני נאחזת השתאות בראשיתית כשאני רואה איך הוא מסוגל לאחוז בין האצבעות החזקות האלו שלו סיגריה בעדינות שכזו, בלי למעוך אותה, ממש בזבוז נהרות של כוח. כמו שהוא עדין עדין איתי. עדין כמעט כמו שמגיע לך, אמר לי פעם.
הוא מזדקף ואומר לי משום מקום: ידעת שיש שלושה סוגים של געגוע? יש געגוע למישהו שהלך, ואולי הוא יום אחד עוד ישוב. יש געגוע למי שעזב ולעולם כבר לא יחזור. והכי גרוע עומרי, אתה יוקד לי פתאום: געגוע למישהו ששב, והוא איננו הוא, והגילוי הזה, המבהיל, חד ומוטח כמו סכין באפילה: איך זה שאיני רוצה בך יותר?


ליבנה, העורך דין הפליליסט של אבא אמר שהשוטרים האידיוטים ירו לעצמם ברגל ובדיעבד החמישייה שהיתה באוטו הצילה אותה. היא דווקא לא לקחה יותר מדי באותו הלילה, אבל אין ספק שיש עדיפות למוסד גמילה מלוקק לנוער על פני זמן בכלא. וחוץ מזה, ניסתה ליהיא לשכנע את עצמה, היא הרי כבר לא טיפש עשרה, הגיע הזמן להשאיר את השטויות מאחור.


בסדנא השנייה דיברו על למחול. לעצמך, לאחרים, ליקום. בלה בלה בלה. תמר עם הבטן שהתקערה פנימה ביקשה סליחה מהדודים מצד אבא והשכנים מלמעלה והמורים בבית הספר והחברים מהמקהלה ומכל מי שהיא גנבה ממנו כי היא הייתה בקריז ולא היה לה גרוש. ליהיא התנצלה בקול מושפל בפני הצעיר בפיז'ו ששוכב עכשיו בכירורגית גימל בהדסה. זה האנוש, שהתברר שלא מת אחרי הכול. כשהגיע תורו של אדם, הוא נשאר מרוח על כסא הפלסטיק. נעמה התעקשה והוא התעקש ונעמה התעקשה עוד קצת ואז הוא נעמד ושאג כמו חיה פצועה: שהוא יבקש ממני מחילה. שהוא. 
אדם הלם על בית החזה שלו. את כל הכוח הפיזי העצום הוא מפנה כלפי פנים. הוא צדק. פעמון. ליהיא חשבה לעצמה שאם היה להם קצת כבוד אליו הם היו עוזבים עכשיו את החדר בשיירה דוממת ומשאירים אותו לבד עם האבל והזעם שלו. אבל היצר הזה היה חזק ממנה, הטבע האנושי: לצפות באנשים נופלים, תאונות דרכים, החייאה של גוף מפרכס. כמה רוע יש בבני אדם. להתענג על הזעזוע, על השבריריות של חיי אנוש, מתפצחים בקול חלול.
שהוא יבקש, אה? פיקת גרונו של אדם רעדה. ואני לא אמחל. ויותר מזה. הוא נעמד קרוב קרוב לנעמה עם כל הגובה והיופי המושלם מדי והטראגי הזה שלו וכמעט לחש: אם הייתי יכול לנסות לרצוח אותו שוב, הייתי עושה את זה. את שומעת טוב? הייתי עושה את זה שוב, והפעם, גם מצליח.



בחדר האוכל, תמר לא נוגעת בחמגשית שמולה. גם אדם, רק בולע את ליהיא בעיניים רעבות מקצה החדר. אל תתאהבי בו. יעל אומרת לליהיא משום מקום. אל תעזי אפילו. ליהיא מתנערת ואומרת מה פתאום שאתאהב בו. רק בדפוק הזה.

תמר אוספת את השיער הדק שלה ואומרת בקול נטול צבע שהוא באמת דפוק, אפילו במונחים של מוסד גמילה. אדם היה פה כמה פעמים קודם, לא בצו בית משפט. הוא מכור כבר שנים. כבד.
היתה לו אהבה גדולה. מתערבת יעל כממתיקה סוד. בחורה כזו, בורגנית. נקייה. שפויה. לא כמונו. היא לועגת. אבל דווקא עם אופי. בלעה יפה יפה את כל מה שהוא האכיל אותה ולא ויתרה עליו. אף אחד לא ידע מה לעזאזל היא עושה איתו. יפהפייה כזו. עומר, קראו לה.
והיא נהרגה. ממשיכה תמר והעצמות הבולטות שלה. בטעות. מוסיפה יעל. בטעות, לא בטעות. מושכת תמר בכתפיה. כדור נפלט. והוא, אדם, ניסה מאז לרצוח את מי שהרג אותה ופעם אחת כמעט והצליח. 


עומר. ליהיא מגלגלת את השם על הלשון. יפהפייה כזו. היא נבהלת לגלות שהדבר היחיד שהיא מצליחה להרגיש כלפי הבחורה המתה ההיא זה קנאה.



איפה היית? אדם נוהם לטלפון כמו חיה פצועה. בבלתי מודע אני מגששת ביד אחת אחר זוג נעלי הסירה הכחולות וביד השנייה לופתת את צרור המפתחות. דברי איתו, אני פוקדת על עצמי. לא משנה על מה, תלהגי. פשוט אל תתני לו לשתוק. אל תתני לו ללכת לשם. זה לא כל כך קשה, את צריכה לגרום לו לדבר רק עשר דקות. חמש עשרה לכל היותר. תוך דקה למטה. שתיים למצוא את האוטו של שי. שבע לבית של אדם. שלוש עד חמש לאתר חנייה. מה הכוונה?אני מרוויחה זמן תוך כדי שאני טורקת את הדלת ורצה יחפה במדרגות שתיים-שתיים. לעזאזל עם המעלית המחורבנת הזו. לעזאזל עם הזוג המחורבן שתמיד תוקע את המעלית המחורבנת בקומה ארבע. אני יודע שהיית עם שי. הוא אומר בקול קר וקשה ובא לי לדפוק את הראש בקיר ולצרוח. בטח שהייתי עם שי, אידיוט אחד, הכרחת אותי לעזוב. ואיזה חצוף אתה בכלל לחייג אלי ככה בשלוש לפנות בוקר ולחקור אותי עם מי - פתאום חושבת לעצמי מה שי היה אומר ואיך הוא היה מסביר לי בקול השקול שלו איך אני שוב נכנעת לגחמות, לאיומים. נשאבת חזרה פנימה בתנועות מעגליות. כמו מערבולת. כמו מכשפה סופקת כפיים נוקשות ובוחשת קדרה מהבילה בקרחת היער. אבל שי לא יודע את אדם. שי לא יודע. ואני כן.

במקום זה אני אומרת לו חכה, אני תכף אצלך. ואתה אומר: אל תבואי. וגם אומר: דויד חזר מהצבא והשאיר את הרובה הקצר שלו בחדר שלי. החליפו לו לנשק חדש. נחמד דווקא.

הוא כמעט ומעורר רחמים עכשיו. פתטי. בדרך כלל האובדנות שלו מרומזת באופן מדויק, מחושב כמעט. כמו לוליין על חבל דק. וכשמישהו מעז להתעמת איתו מפורשות, לשאול אם הוא דפוק, הוא רק מביט ומגחך, כאילו דמיינת הכול. הכול בראש שלך. ואתה רק מזדחל חזרה בשקט למאורתך אבל יודע מה ראית שם בעיניים. הפעם -



הגב של אדם פשוק על הדשא והריח שלו ממלא אותה. מסוקס, בסיסי, נקי. אמיתי. לא אפטרשייב בניחוח הדרים. מחטי אורן וטיפת זיעה. כמו שגבר אמור להריח. ליהיא מניחה את הראש ושפע תלתליה על בית החזה הרחב שלו. מרגישה אותו עולה ויורד לסירוגין. מתמלא ומתרוקן בקצב אחיד. פועם תחתיה. שליו. איטי. כבד. 

פתאום מתגנבת לה מחשבה מסוכנת. מזדחלת במעלה עמוד השדרה ומתמקמת בירכתי הראש. אולי אפילו משני אנשים שבורים אפשר לבנות משהו שלם.


אדם? היא מהססת פתאום. הנטייה הארורה שלה להרוס את הרגע. היא הרי יכלה לשבת כאן ולתת לו ללטוף את שיערה ברכות עד השקיעה ועד בכלל. בקלות יכלה. אבל עומר ההיא, היפהפייה, צצה פתאום ונתקעה כמו טריז ביניהם. אדם, אתה באמת תרצח אותו כשתצא מכאן?

הפעימות נפסקות באחת כאילו וריד פקע לו שם. הוא מזדקף ומביט בה במבט מרוסק ולסתות מהודקות. תופס את פניה כמעט בכוח ומתבונן בעיניה.

כן ליהיא. הוא צורם. אני חייב לנקום בו. את מבינה? אני חייב להרוג אותו.



אדם פותח לי את הדלת מייד, כמו חיכה מאחוריה. העיניים שלו אדומות והשפתיים המושלמות שלו צונחות בזוויותיהן: אני יודעת שהוא לקח משהו. תופס בפרק היד וגורר אותי לחדר. כואב לי, אני מציינת בטכניות כמעט, והוא רק מהדק את אחיזתו בזרועי. כואב לי, אני אומרת שוב בהדגשה ואז כמו הבין באחת מה עשה, הוא מזדעזע מעצמו, שומט אותי על המיטה שלו ומפטיר סליחה בשפה רפה.

את מזיעה, עומר. הוא מציין פתאום והשיגעון תופס חזרה את מקומו בעיניים שלו. אפילו לא דקת חסד של הפוגה. הוא צודק, אני לוהטת ורועדת. השמלה הדקיקה דבוקה לי לגב, השיער מתעגל לי על העורף והעור שלי לח ובוהק. הוא מושיט יד בבת אחת ואני נרתעת באופן בלתי מודע. הוא מחייך בלעג של מנצחים. את פוחדת ממני. החיוך שלו הופך רחב. את פוחדת ממני, השפתיים שלו נמתחות בכמעט אופוריה של כאב חותך, הנה, הצליח להרחיק אפילו אותי - אני לא יעשה לך שום דבר רע. הוא אומר.



איפה הוא? נעמה מטיחה בה. הוא נעלם מאתמול בלילה. את יודעת איפה הוא -

אני לא יודעת. חוזרת ליהיא ודאגה מתגנבת לקולה. וגם לו הייתי יודעת לא הייתי מספרת, היא מתריסה במהירות. יש לה מוניטין מרדני לשמור עליו.
לצאת מכאן הוא לא יכל הרי, אפילו אדם לא יכול לטפס על גדרות שלוש מטר ולעבור את השער. היא תמהה. אז הוא קצת לבד. מצא מקום לעצמו. למה כל כך אכפת לכם? מה הוא כבר יעשה?

נעמה נאנחת, את יודעת למה הוא כאן בכלל?


שירה פעם אמרה לליהיא שזה שאתה מודע לאיזו טכניקה פסיכולוגית מנסים להפעיל עליך, אין זה אומר שלא תיפול בה, עם העיניים הפקוחות. למשל, ליהיא ידעה שנעמה מנסה לגרום לה לרצות להוכיח עכשיו שהיא אינה פתייה קטנה, שהיא יודעת עליו הכול, כן, הכול. ורוצה בו בכל אופן. ככה. עם הכול. ליהיא יודעת ואינה עומדת בפיתוי. יורה מהר: הוא ניסה לרצוח את מי שהרג את עומר.

ומה? היא בזה לנעמה, הוא ינסה לרצוח אותו שוב? כאן?

זו דרך אחת להסתכל על זה. נעמה חושקת את שפתיה, עוטפת את כוס הקפה בשמונה אצבעות וזוקפת את האגודלים הנותרים. את מבינה, היא אומרת: אדם ניסה להתאבד.


שנייה. שתיים. ליהיא מתעלמת המהבהובים. כל הסימנים מעידים על מוקש. 
אדם הוא הבן אדם האחרון שינסה להתאבד, היא לואטת. הכל כולו יצר נקמה, אפשר לומר שהוא לא יעז למות לפני שהוא יצליח להרוג את מי שלקח לו את עומר. ובכלל, ממתי מי שניסה להתאבד מתאשפז בגמילה עם צו בית משפט -

היא משתתקת. הצלילים נמוגים אט אט.


נעמה בולעת את רוקה וליהיא שומעת את המילים. ברורות. מוטחות. כמו וידוא הריגה: אדם ניסה להתאבד, ליהיא, אחרי שהוא רצח את עומר.

אילו היה לה כוח, ליהיא היתה מטיחה על נעמה את הכיסא, או קמה עכשיו ופשוט צונחת דרך החלון, או מטיחה את הכיסא דרך החלון וצונחת אל נעמה. אבל היא רק ישבה נוקשה וזקופה ובוהה. טונוס השרירים שלה אפס לפתע, הגידים המתוחים כמו נפרמו כולם והעצמות קרסו פנימה כמו חבילת קופסאות פח מקרקשות.


הוא לא שיקר לכולם. רוב הזמן הוא מדחיק את זה. נעמה ממהרת לפלוט, לדבר. רק לא להשאיר חלל ריק להבנה שתשקע, לכאב. הוא לא מסוגל להאמין שהוא עשה את זה. כמו שכולכם, זאת אומרת כולנו, היא מתקנת את עצמה כמעט מיד לפי ספר חוקי האיך-לדבר-עם-מסוממים-בלשון-שיתופית-מעוררת-קרבה סעיף שלוש מאות שבעים ואחת ב'. כולנו לא מסוגלים פשוט לתפוס, להאמין מה עשינו תחת ההשפעה, כמה נמוך אנחנו יכולים לרדת. אנחנו הופכים לאנשים אחרים. הוא לא יכול היה לחיות עם עצמו כך אז הוא פשוט ניתק ממנו את החלק הזה, מבינה? בעגה פסיכולוגית, הוא יצר מידור בינו ובין האדם השפל שתקע כבור באדם היקר לו מכל. הוא מתייחס לרוצח כמישהו אחר -


היא ממשיכה לדבר וליהיא לא באמת שומעת. השפתיים שלה מדממות והיא מתענגת על זה. טעם החיים.


אבל לפעמים, לוחשת נעמה לפתע בלי קול, כמעט שבורה בעצמה. לפעמים, פתאום התת מודע מציף אותו בחוסר רחמים, ובבת אחת הוא מבין מה הוא עשה. שהוא עשה. והאינסטינקט הזה של הנקמה מופנה פתאום כלפי עצמו. לרצוח אותו, לרצוח את עצמו. את מבינה, ליהיא, נכון שאת מבינה?



את פשוט יושבת על הרובה, הוא אומר לי כל כך מקרוב שאני יכולה לראות את אגלי הזיעה נוטפים על מצחו. מושך ומרים אותו בלי לגעת בי באצבע קטנה

עזוב את זה, אדם. אני אומרת ובמקום זה יוצאים לי מהפה אדים

הוא מצמיד אותו בשעשוע לרקתו ועוצם עיניים. אדם -

דורך


אני יורדת מהמיטה. הוא לא יפגע בי. אני יודעת ידיעה פשוטה. כמו אמונה של נבערים. כמו עפיפון וילד. שהוא לא יעשה לי. שום דבר רע
הוא מתיז רוק מזוויות פיו. אני מתקרבת אליו בלי פחד קל ומורידה את האקדח. הוא נאבק בי ומכוון אלי ביד יציבה. אני ממשיכה להתקרב ואין לי מושג איך רכת לב עלובה שכמוני מצליחה להיראות שלווה כל כך. אני מצמצמת את הפער והוא צורח לי, אל תעזי. אני אירה, עומר, אני נשבע. כמה סנטימטרים ועוד פסיעה. הקנה ננעץ לי בטבור ואני מתעלמת מקיומו, מושכת את ראשי אליו ומנשקת אותו. הוא נענה לי ברעב ומתרפה אבל האקדח עוד ממשיך ללחוץ לי על הבטן. בתנועה מהירה אחת הוא מנסה למשוך אותו למעלה ולגמור את עצמו. אני נלחצת אליו. קליק ובום. הכול שורף ועכשיו קר לי נורא.



רגל אחת. רגל שנייה. אף פעם לא ידעה שהיא כבדה כל כך. מסדרון. ימינה. שוב ימינה. לא, שמאלה. תתרכזי. מדרגה. מעקה. ליהיא חשבה שמעולם לא הייתה צריכה חומר כמו ברגע זה ועם זאת, לא היה לה ספק קל שלא תיגע יותר אי פעם בכל זה. 

לפני המשקוף היא מצמידה את מצחה לדלת החומה ועוצמת עיניים חזק כמו ילדה, עוגה ומשאלה. הוא יהיה שם. למעלה מכל ספק, הוא חייב להיות שם, על אף שאגף הבנות אמור להיות מחוץ לתחום. הוא ודאי יושב על המיטה שלה ברגליים משוכלות, מקשיב לבילי הולידיי. מחייך את חצי החיוך היפהפה, הנזוף והמפורק. הוא יהיה שם והיא תסטור לו. היא תלטף אותו. היא -

כף היד לחצה את הידית הקרה כמו זרה לה. פקחה עיניים בבת אחת. החדר היה מואר וריק לחלוטין. על הציפית הלבנה שעטפה את הכרית שלה היה משורבט בפשטות בטוש שחור: הלכתי להרוג אותו, אל תתגעגעי יותר מדי. תכף אשוב אלייך.



סמים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז סיון ה´תשע"א  
יאמי.
את השאר כבר אמרתי.

בעצם עוד משהו. זה של אביבה דורון:

אני רואה אותה ציפור ממתינה לנחש
אל מול פניו מנתרת
מדלגת סורגים
נדמית לעצמה חופשיה
ציפור רננים נדמית לעצמה

היא מפריחה ציוץ רפה
פורשת מבטיה
וכנפיה דבוקות

אני רואה אותה ציפור לכודה
חולמת את עצמה מרחפת.
כ"ז סיון ה´תשע"א  
זה כל כך את שזה מדהים. כאילו החלטת עכשיו ללכת על זה סופית, ולכתוב משהו שהוא לגמרי לגמרי את, בלי צנזורות ובלי שיפוצים.

דהרתי עם הסיפור קדימה, ובאמצע מעדתי ושפשפתי עיניים והתרוממתי שוב. יצרת מבוך מסתלסל שסחב אותי קדימה עד הסוף. הסיפור הזה הוא כולו שפיץ אחד דוקר לגמרי.

ואהבתי שיש שם שתי גיבורות, זה מקורי.
ואהבתי גם את עומר על ההתחלה, בעיקר בזכות השם שלה.

אדם הוא כמו כל הגברים בסיפורים שלך, רק שהפעם הוא היה מפורק קצת יותר מדי. חסרה לי בו טיפת אנושיות, משהו חם באמת שיסביר מה מצאו בו עומר וליהי.

אהבתי: "אולי אפשר לבנות משני אנשים שבורים משהו שלם".

וקצת.. קצת היה מעורפל לי מדי כל העסק. אני יודעת שזה חלק מסוד הקסם שלך, ושאת פשוט כותבת ככה, כמו החיים. ובכל זאת, מדי הרבה פעמים הרגשתי צורך לחזור אחורה כדי לוודא בביטחון מי זו נעמה, ושעומר הוא לא גבר ומה ההבדל בינו לבין אדם.

אבל הכול מקסים וכו'
(דרך אגב, כווני אקדח לרקה שלך- יש נעמה בסיפור)
כ"ז סיון ה´תשע"א  
אני ברגשות מעורבים. מצד אחד יש לי חברים שכבר היו במוסדות כאלה, והם באמת מספרים שהמקומות האלה נוראיים, והתיאורים שלך מדויקים, מרגשים והעלילה סוחפת ומאד אמינה. מצד שני אני לא יודע אם כל העניין הזה של הרצח מספיק אמין, והם מקומו באמת בסיפור הזה. אם אדם רוצח אז מקומו לא במוסד, לא משנה כמה סמים הוא לקח ואת בעצמך מעלה את השאלה הזאת אבל לא עונה עליה.
קצת חבל לי שבסיפור על סמים העלילה לא ממוקדת על הסמים, אלא על משהו אחר. אבל הרמה של הסיפור שונה מכל מה שאני מכיר כאן
כ"ז סיון ה´תשע"א  
גדול עלי, הסיפור הזה.
לא הייתי מסוגלת לקרוא הכל.
אבל תדעי שהייתי פה, ושאת כותבת מדהים.




(אני לא בטוחה שאת חייבת לומר בפירוש שהוא הרג את עומר. לי אישית זה היה כמעט ברור עוד לפני כן. אולי רמז היה מספיק.)
כ"ז סיון ה´תשע"א  
כבר כתבתי לך פעם שהכתיבה שלך מאוד עוצמתית, חדה, חזקה, מלוטשת. כזאת שתלופתת אותך בצווארון ומסובבת. זה מצויין בעיני (כשזה במקומו, כמו כאן למשל).

[יש, מהבחינה הטכנית, דברים שכדאי לדייק בהם יותר כדי להפוך את הכתיבה למוצלחת אפילו יותר. קצת פיסוק, וקצת ניסוח. אולי כשיהיה לי יותר זמן אעבור שוב על הסיפור לצורך כך. לכן אני ממליץ בכל זאת להעזר בסדנה, גם ברמה שלך. אפילו אוליב מעלה לשם סיפורים. ]
כ"ז סיון ה´תשע"א  
מדהים, ממש.

(אני עדיין מתלבטת אם היה צריך לכתוב שאדם הרג את עומר [זה מכוון, עומר אדם?:]... ואמרת בפורום שמתבשלים לך שני סיפורים, אני מחכה לשני...)
כ"ז סיון ה´תשע"א  
שלושה סוגי געגוע, משהו שלם משני אנשים שבורים

ואיזה כיף לקרוא אותך.
כ"ח סיון ה´תשע"א  
לא יכולתי להפסיק לקרוא , הסיפור הזה מצמרר . פשוט מדהים , אהבתי מאוד ..
כ"ח סיון ה´תשע"א  
שאני קורא את התגובות הקודמות, נראה לי עדיף:

שמעי, אני לא זוכר סיפורים אחרים שלך שקראתי אז אין לי למה להשוות, אבל איך שאני רואה את זה, הפעם קפצת גבוה מדי.
סיפור דרמטי מדי, שמתעסק בחומרים כבדים, שקשה להתנהג איתם נכון ולא לצאת בנאלי: סמים, מוות, אהבה.
אולי בנאלי זו לא המילה, ובכל אופן, כל כמה שכתבת היטב (וכתבת היטב) לא האמנתי לסיפור.

עכשיו אגש לקרוא תגובות אחרות.
כ"ח סיון ה´תשע"א  
המילה היא 'מלודרמטי', יותר מדי מלודרמטי.

ויש כאן ניחוח גרוסמני, אני חושב, אלא שהעוצמות אצלו יותר חדות ולכן, אני חושב, הוא פחות זקוק לחומרים בהם השתמשת (תרמ"ש).
כ"ח סיון ה´תשע"א  
בס"ד

לא כ"כ רציתי להמשיך לקרוא. ספורים מהסוג הזה לא עושים לי טוב משומה. אנשים מרוסקים, כאב תהומי בכל שורה, סמים, רצח, התאבדות. קיצור...הצד המאד מאד אפל של החיים. לא אהבתי בכלל את הנושא. לדעתי כתיבה צריכה לבוא ממקום טוב. כי אם היא באה ממקום מרוסק וכואב, הקורא נאלץ גם הוא ללכת למקום הזה. אם הייתי כותבת ספור כזה, הייתי מנסה להשאיר שם איזה פתח של תקווה, של אמונה, של טוב. לענ"ד, תמיד יש פתח כזה, גם במחוזות הכי אפלים.

בכל זאת, קראתי עד הסוף.
הכתיבה סוחפת ודי מושלמת, אז לא יכלתי אחרת.
כ"ח סיון ה´תשע"א  
(אתמול הגבתי ישר אחרי קריאה ראשונית, אז בטח עכשיו התגובה תהיה אחרת, ודווקא זאת של אתמול הייתה יפה.)

קודם כל- את כותבת יפיפה. ממש.

בסיפור הזה כמו בכל מיני אחרים שלך לא הצלחתי תמיד לעקוב אחרי הכל. אבל את יודעת מה מדהים? שבמקרה כזה בד''כ אני אחזור אחורה כדי לנסות ולהבין, פה לא הצלחתי, הייתי חייבת להמשיך.

מה אני אגיד לך ביאה'לה (את יודעת, לסבתא שלי קוראים ככה), אני באמת מקווה שזה הדמיון שלך שכותב ככה ולא המציאות.

ותמשיכי. פשוט תמשיכי ותמשיכי. יש למילים שלך חושך ואור גדול.
כ"ח סיון ה´תשע"א  
טוב, זו הולכת להיות תגובה קצת מורכבת.

קודם כל, לדעתי זה סיפור טוב מאוד. דווקא בגלל זה אני רוצה להוסיף ולומר:
אני אוהב את הריאליזם שבו הכתיבה שלך מתאפיינת בדרך כלל, ולכן קצת הפריעו לי כאן התובנות והמטאפורות המתפייטות משהו, שנראו כאילו רצית לתת לדמויות שלך מקום אחר לחיות בו במקביל. אבל אין להן, את יודעת. ככה זה. הזיעה, הדופק, המבטים והמשפטים המהירים שבעדם גועשות הדמויות - זה כל מה שיש, זה מה שנשאר, וכל תוספת אחרת תהיה חיצונית. יצא לך לקרוא המינגווי? אני חושב שזה אחד הדברים שהפכו את הכתיבה שלו למושלמת. (ובלי קשר לתגובה - אם לא קראת - לכי על זה. בעיקר על הסיפורים הקצרים.)

העלילה עצמה ברמה גבוהה. האמת היא שדי מהר חשבתי על הטוויסט, אבל זה לא גרע בכלל מהקריאה; סיפורים טובים לא עומדים על חודו של טוויסט.
כ"ח סיון ה´תשע"א  
טוב. יום אחד אפגוש אותך, וזה יהיה ממש מגניב.

ועד אז. הכתיבה טובה מאוד. עכשיו, אני לא הולכת לעבור עכשיו על הכרם שלך, אבל מהסיפורים שלך שאני זוכרת, הרושם הכללי שלי הוא שהסיפורים האלו לא מקפצים באחו וקוטפים פרחי אור. הם טובים, כמובן. בהחלט יש לך את זה, בכתיבה, אבל, אולי תנסי, בתור תרגיל כתיבה, לכתוב סיפור חיובי? למקם את הדמויות על ציר ההפי-הפי ג'וי -ג'וי? זה לא מחייב משהו שטוח או שיטחי. הדמויות לא חייבות להיות כליל השלמות. פשוט מיקום שונה. זה יכול להיות נחמד, לדעתי.

וגם אם לא, כיף לקרוא את הכתיבה שלך. גם אם התכנים לא הולכים איתי יד ביד:).
כ"ט סיון ה´תשע"א  
הסיפורים שלי לא מקפצים באחו וקוטפים פרחי אור. אבחנה דקה, יסמין :) מחכה לפנים מול פנים.
וזה גם לאוסנתי, איך לומר, אני בעצמי לרוב תמהה איך אני כותבת על הדברים הללו, ומאיפה כל הרוע הזה והשחור.

בכלל, הייתי בטוחה שכולם יקפצו עלי, והספקתי להישבע לעצמי שלעולם אף אחד לא ירצח אף אחד בסיפורים שלי יותר. אז ככה, גם אני רואה את הסיפור הזה בתור הסיפור אולי הטראגי ביותר בכרם שלי, (וזה לא בא ברגל) דווקא התחשק לי לכתוב משהו לא כל כך מלודרמטי, אבל אלף, היתה לי תקופת יובש ארוכה, אז מה שבא התקבל בברכה בלי בררנות יתרה. בית, ניסיתי לכתוב בגוף שלישי כי מישהו אמר לי פעם שזה כמעט קל מדי לכתוב ולגעת בגוף ראשון. אומנם גם כאן חרגתי בחלקים של עומר (ואכן הם הרגישו לי הטובים, מה לעשות) אבל זה היה סוג של תרגיל כתיבה בשבילי.

גדי אמר לי פה שזה קצה גרוסמני ופרט שזה פחות ריאליסטי מבדרך כלל: אני חושבת שזה היינו הך, ואתם צודקים, ניסיתי לכתוב באופן קצת שונה מבדרך כלל, לא כי אני לא אוהבת את הרגיל, אלא כי ניסיתי להתפתח לכיוון אחר. קצת מהורהר יותר, ספרותי יותר. (אבל אם כבר, הכנסתי כאן דווקא ארמזים ממאיר שלו)

מעניין שכמעט כולם אמרו שזה היה מיותר לציין בפירוש שהוא רצח אותה אבל גם אמרו שהלכו לאיבוד. אני הרגשתי צורך להיות יותר מברורה בנושא כיוון שיש כאן שתי גיבורות וקפיצות הלוך ושוב והרבה דמויות רקע כך שקשה להחזיק ראש.

ואיזה תענוג זה לקבל ממכם מחמאות והערות. כל אחד מכם שימח ובנה אותי בדרך אחרת. עשיתם לי טוב על הלב
א´ תמוז ה´תשע"א  
אחרי כל התגובות למעלה אין לי הרבה מה להוסיף - גם המחמאות וגם ההערות..
רק, שאת כותבת באמת טוב. פשוט ככה. ואפילו שהשעה מאוחרת והייתי חצי לא מרוכזת קראתי מההתחלה עד הסוף ואני לא אחת של פרוזה..

בקיצור, אהבתי ואהבתי מאוד (:
דפנה
ב´ תמוז ה´תשע"א  
אבל טובה כזאת.
מין טשטוש כאילו גם אני מאושפזת שם.
את מדהימה את, ואת יודעת.
ו´ תמוז ה´תשע"א  
ח´ תמוז ה´תשע"א  
ומתארת היטב רגשות.
גם הכתיבה מכמה נקודות מבט מעניינת ואת עושה זאת היטב, לדעתי. יכולתי להרגיש את הדמויות, לצייר אותן בעיני רוחי, להתחבר אליהן.

עם זאת היו כמה דברים שבעיני גורעים מן הסיפור:
העיקרי ביניהם הוא עיצוב הדמות של אדם: הגילוי שהוא זה שהרג את חברתו מרתק מבחינה סיפורית, אבל הפך עבורי את הסיפור ללא לגמרי אמין. אם כפי שהבנתי הם נמצאים במוסד גמילה, תחת השגחה מקצועית, אזי להשאיר שם אדם עם כוונה התאבדותית ידועה הוא דבר שהוא בגדר רשלנות. נעמה - העו"ס? - אמורה היתה לדאוג לאשפוז פסיכיאטרי שלו. נכון שבחיים לא הכל קורה כמו שצריך, ועדיין עצם זה שהיא יודעת ולא עושה כלום, זה מוזר מאד ולא הסתדר לי.

מבינה מה שכתבו לך, שזה מלודרמטי, אולי עמוס מדי. עם זאת המציאות עולה על כל דמיון וגם אם הסיפור עצמו בדוי, המציאות יוצרת כאלו. כך שלי הדבר לא הפריע.

דבר אחרון - דימוי הפעמון נהדר. הייתי רוצה לראותו מתבטא במקומות נוספים בסיפור.
כ"א תמוז ה´תשע"א  
(אז למה אתה מגיב??) כתיבה מעולה (כרגיל), חימשתי..
י"ב אב ה´תשע"א  
נזכרתי בו. לא רק בגלל השם אָדָם, אחרי שגמרתי לקרוא, וזה היה לפני זמן, לא הרגשתי שאני יוצא עם עלילה מובנית בראש, כפי שבדרך כלל אני יוצא מסיפור, ויש לי פלאשבק שלם של כל הסיפור בתמציתיות ואת ההרגשה או החוויה שלי, אבל פתאום אדם התחיל לפעום בי, מה שתפס אותי כאן, כחוויה תמציתית היא הדמות שלו, בעיקר, המילים שלו, הגעגוע, הפעמון, והוא. (פלוס עוד כמה משפטים, כמו יצר הטבע האנושי.)
ז´ ניסן ה´תשע"ב  
הרסת אותי לחלוטין.
ט"ז סיון ה´תשע"ה  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד