בנושא
בכרם
חדשות
 
בצל שדי יתלונן / איתי אליצור
בביכורים מאז ד´ סיון ה´תשע"א

 

בתום האימון המפרך הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, או בקיצור: אל הקו. היינו אמורים להחליף כח של גולני שתפש את הגיזרה. וכך מצאנו את עצמנו בלב אזור יפהפה, בבסיס נחמד שיהיה המפג"ד שלנו בתקופה הקרובה.

בטרם נתפוש את הקו ונשלח את גולני לדרכם, העביר לנו המ"פ שלהם סקירה קצרה על הגיזרה.

גם בשיחה עם המ"פ של גולני, כדרכו של צה"ל, התחלקה פלוגתנו לשלשה חלקים: הסגל, שכסאותיהם שמורים מראש. אלה שמגיעים ראשונים ותופשים מקום על הספסלים, ואנחנו, האחרונים תמיד בסוף, שזוכים להרגיש בגופם את אדמת ארץ ישראל הקדושה. התיישבתי על הארץ בקצה הימני של הגיזרה. ישראל התיישב לידי, הרגל מימי הישיבה.

המ"פ של גולני הסביר לנו שהגיזרה בסך הכל שקטה, ולא היו שום בעיות בתקופה האחרונה. למעט הכח היושב בהר חרוט, שהתמודד פעמיים עם חדירות מחבלים.

שאלנו אותו על תנאי המגורים, והוא הרגיע אותנו ואמר שהמגורים כאן הם בתנאים מצויינים, מחוממים, וכל הפלוגה ישנה היטב בתנאים טובים. למעט הכח היושב בהר חרוט שגר בפריקסטים ללא חימום. ישראל שאל אותו גם על האוכל, והוא השיב שאין מה לדאוג, המטבח כאן מצויין והאוכל טרי, למעט הכח היושב בהר חרוט שמקבל אספקה פעמיים בשבוע.

התפזרנו למוצבים. המ"פ שלנו הסביר שמחלקות אחת ושתיים יחליפו את הכח היושב במפג"ד, חצי מחלקה שלוש תחליף את הכח היושב במוצב הסמוך. ואילו את הכח היושב בהר חרוט, את הכח הזה נחליף אנחנו. וקווי ה' יחליפו כח.

נדמה לי שהמ"פ הוסיף עוד כמה הסברים מבצעיים על הגיזרה, אבל התקשיתי לשמוע אותם. ישראל נאם לי באוזן שיש לו הרגשה ששום דבר לא ידפוק כמו שצריך בקו הזה, ושרק אותנו דפקו. קול דודי דופק.

מיד כשהגענו למוצב הבנתי שעשינו עסק מצוין. המוצב טבל בנוף יפהפה שאינני יודע אם הייתי מגיע אליו אלמלא הזמין אותי צה"ל לבלות על חשבונו חופשה בחיק הטבע. אמנם אין חימום, אבל החורף נגמר, כך שגם אילו היה חימום, לא היינו מפעילים אותו. שישה אנשים לבדם בלב השטח, בלי מפקדים על הראש. ואם נזכה, נתפוש גם כמה מחבלים, אשרינו מה טוב חלקנו.

ישראל הוציא אותי מהרהוריי: "מוישה, תראה לאיזה חור שלחו אותנו. לא יכלו למצוא לנו משהו יותר נורמלי?".

נכנסתי למטבח, יופי של מקום. נוכל לטגן לנו ולעשות חינגות כמיטב חוש היצירה שלנו. בלי רס"פ על הראש. מטבח שטח של צה"ל, מה טוב מזה?

"מוישה", כך ישראל, "מה נאכל פה? איזה יאוש! פה נהיה תקועים כל הקו, עם האוכל שלא מגיע?, ראית מה יש שם בפינה? קופסאות בולי ביף!".

בולי ביף, למי שלא יודע, הוא קופסת שימורים צבאית ממוצעת בדרגת סגן הלוף. אם כל האוכל של צה"ל הוא זוועה שאי אפשר להעלות על הדעת (ומי שלא מאמין שישאל את ישראל), גועל נפש בלתי סביר, ואיכסה ביכסה מארץ הפיכסות, הרי שבולי ביף עולה על כולנה, הוא פשוט מגעיל.

מה לעשות שאני נורא נורא אוהב את המגעיל המגעיל הזה?

והמפתיע מכל העסק - איך מכל המטבח הצליח ישראל לראות רק את הבולי ביף?

לא היה לי נעים להגיד שטוב לי. באמת בושה. אז אמרתי שאמנם מאד מאד רע פה אבל בכוחות משותפים נתגבר.

השהות בהר הייתה נעימה ביותר. בדיוק בעונה הזאת הנוף מתכסה בירק, ועל פריחת האביב - פשוט אין מילים לתאר. התפקיד שלנו לא היה קשה, קצת לשמור, קצת לסייר סביב המוצב, וקצת להנות מהנוף במגדל התצפית. כל שאר הזמן היינו פנויים. יופי של מקום. ישראל פיתח תאוריה שזה המקום הכי גרוע שנברא אי פעם בעולם. הוא מצא הוכחות מדעיות רבות להוכחת התאוריה שלו.

אחד היתרונות של שהייה במוצב בלי מפקדים על הראש, הוא שבין שמירה לשמירה אין מי שיחפש בכח שיהיה לך מה לעשות. מבחינתנו זה היה יתרון גדול. הצלחתי לקבוע חברותא עם ישראל וללמוד תורה, כמו בישיבה. וכך קרה שלמדנו כמה שעות מדי יום. אם כי, למען היושר עלי להודות שיש לנכות מהשעות האלה את הזמן שבו ישראל במקום ללמוד דיבר על נושאים שונים. הנושאים שישראל דיבר עליהם היו רבים מאד ומגוונים מאד, ישראל הוא אדם רחב אופקים, והנושאים שהעסיקו אותו הקיפו מגוון רחב מאד של תחומי התעניינות. לפעמים היה זה טיב האוכל במוצב, לפעמים מצב הפריקסטים במוצב, לפעמים טיב האחזקה של המיטות במוצב, לפעמים שעות השמירה, ולפעמים עצם מיקומו של המוצב. ואולם, בעוד שנושאי השיחה היו רבים ומגוונים, דעתו של ישראל על כל הנושאים היתה תמיד אותה דעה. ב"ה, אדם עיקבי.

ערב אחד הקפיצו אותנו למשימה מיוחדת. האביר, הרכב שהביא לנו את האספקה, נתקע כקילומטר מתחת למוצב שלנו. הנהג ומלווהו ניסו ככל יכולתם לתקן את התקלה, כלומר: ניהלו עם המפג"ד מו"מ ממושך שעורר מתרדמתה את רשת הקשר המבצעית שלנו. אך בסופו של המו"מ סוכם שרק בבוקר יוכל הצוות הטכני של המפג"ד להגיע ולחלץ את האביר (מכונאים בצה"ל הם אנשים עסוקים מאד, כידוע, ואינם יכולים לבוא לחלץ אבירים פצועים בלילה). לאור זאת ירדנו מהמוצב לשמור במשך הלילה על האביר הפצוע.

זה היה לילה יוצא מן הכלל. מזג האויר היה אידאלי, הירח היה מלא, האוויר היה קסום, וכן האווירה. הרהרתי בלבי שאלמלא הייתי בצבא קשה להאמין שהייתי מנצל את הלילה הקסום הזה ליציאה לחיק הטבע. ללא ספק הייתי מחמיץ את החוויה היפהפיה שבירידה לאור ירח מהמוצב ולמטה. גם הישיבה בלילה לאור הירח ליד האביר היא בעלת פוטנציאל גדול. אשרינו שזכינו.

הנהג ומלווהו שמרו בחצי הראשון של הלילה. והעירו אותנו לשמור בחצי השני של הלילה. אני אוהב שמירות בחצי השני של הלילה, הרבה פעמים שמירה כזאת מובילה לדיונים פילוסופיים ואידאולוגיים בדברים העומדים ברומו של עולם ובעמקה של הנשמה, עד עלות השחר.

הנהג שהעיר אותי העביר לי בקיצור את האחריות על הגיזרה: הדלקנו כאן מדורה, שמור על האש, באחריותך לשמור על האביר ותעשה את זה טוב כי אנחנו ישנים בתוכו. האביר מלא אוכל, בתאבון, שמור על הגיזרה.

אשרינו שזכינו. לשמור גם על הגיזרה, גם על האביר, גם על הנהג ומלווהו וגם על האש. לא כל אחד זוכה לשמירה גדולה כזאת. נערכתי לליל קומזיץ יפהפה בחיק הטבע בליל ירח. הוצאתי קופסאות שימורים מהאביר ושמתי על האש. ליל שימורים הוא לה'. אפילו תפוחי אדמה היו. ליבי התמלא שיר. כלומר: בערך. היה יכול להיות מאד יפה ופסטורלי, אלמלא היה לידי מישהו שעשה ככל יכולתו כדי להרוס לי את מצב הרוח ולהראות לי כמה העולם שלנו רע ומר. ויכולתו, אני חייב להודות, מרשימה מאד.

לקראת הבוקר כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: "ישראל, למה אתה תמיד מתלונן? למה אתה תמיד מתאמץ לראות בכל מקום רק את הצד הרע? מה רע לך בשמחה שאתה חייב תמיד להרוס אותה? למה?"

האמת היא שלא ציפיתי שהוא באמת יענה לי. זאת הייתה סתם שאלה רטורית שנשפכה מתוך ליבי. הייתי בטוח שהוא יחכה עד שאגמור לשאול ואז ימשיך את המונולוג שלו. ואם כבר יענה, תשובתו תהיה בסגנון: "אני לא מחפש להתלונן, פשוט רע פה ולכן אני מתלונן". אבל להפתעתי הוא ענה לי תשובה פילוסופית עמוקה:

"תגיד לי, איזה עוד הנאה יכולה להיות בצבא? ההנאה היחידה שצה"ל מספק לחייליו ובשפע היא היכולת להתלונן. אז שאני אחמיץ חוויה כזאת?"

באותו רגע הבנתי שאני מפסיד את אחת החוויות הגדולות של החייל הישראלי. כולם נהנים כאן וחוגגים ורק אני... אוף, אין לי על מה לקטר. לעזאזל.

אבל ישראל לא נשאר בתחום האגוצנטרי. הוא גם המשיך וטען טיעון אידאולוגי: "אנשים כמוך לא מתקדמים לשום מקום. איך עם ישראל יוכל להתקדם אם כל הזמן טוב לו במקום שהוא נמצא? הוא בכלל לא רואה שהוא צריך להתקדם. רק אנשים כמוני, הולכים בראש המחנה ומראים לעם ישראל מה צריך לשפר ולאן צריך להתקדם. אנחנו עושים בשביל כל העם בדק בית וחשבון נפש, ומראים לו את הדרך. לכן הדבר החשוב ביותר הוא כל הזמן להתלונן, להתלונן ולהתלונן".

יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן.





המתלוננים יציאת מצרים עין טובה צבא צה"ל שמחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיתי אליצור
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ סיון ה´תשע"א  
יפה מאד, נהניתי, רק טיפה שקוף הנמשל במשל.
ד´ סיון ה´תשע"א  
p-:
ב´ תמוז ה´תשע"א  
אני גם זוכר ת'זה מעו"ק, מאוד נהנתי מזה בזמנו. אפילו חייכתי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד