בנושא
בכרם
חדשות
 
העגול - האזהרות (12) / דוצקי
בביכורים מאז ד´ סיון ה´תשע"א

בס"ד

פוליטיקה, פעם זה הצחיק אותה.
רומדו הבן ואורטל ישבו בספסלי ביתן החכמים כשהמועה התכנסה מידי פעם לדון על עניינים אלו ואחרים, ותמיד שניהם צחקו על צעקות הזקנים אחד על חברו.
אבל לא עוד.
לא עוד דבר לצחוק ממנו, ולא עוד רומדו השני - המלך, והאח האהוב.
לאחר מתקפת הדרקונים ואיומו של סות', כל עיני תושבי הממלכה היו נשואות אל מועצת הזקנים ואל המלכה, להחליט מה לעשות בנידון.
ביתן החכמים רעש מקולות הויכוחים, ונדמה היה לאורטל שחלונותיו עלולים להתנפץ בקרוב.
דפיקת שולחן חזקה נשמעה והויכוחים דעכו במהירות.
אדם זקן התרומם מכיסאו והביט לעבר כל היושבים במועצה.
אורטל ידעה ששמו הוא סולן, מבין הותיקים בביתן החכמים, אולי אפילו היה בתפקיד זה בימי אביה - רומדו הראשון.
"אדונים נכבדים," החל סולן לנאום, "נפל על ממלכתנו משבר גדול, שלא זכור לי שהיה כדוגמתו בימי חיי. אנו חייבים להחליט האם להיכנע או להילחם".
"להילחם?!" קרא אחד הזקנים שאורטל לא זיהתה, "למה נראה לך שיש לנו סיכוי כלשהו נגד צבא שכזה?".
"כן," קרא אחר, "כולנו נמות בניסיון להתנגד".
הויכוחים התחילו שוב ואורטל נאנחה בקול.
נמאס לה מדיבורים, אורטל רצתה לאחוז בנשק, להילחם בדרקונים.
"האמינו לי, אנשים נכבדים," אמרה אורטל בקול והמועצה השתתקה, "גם אם נמכור את עצמינו לעבדים לסות' - הוא לא יפסיק להתעלל בנו. עלינו להילחם עד הסוף".
"כן, הסוף שלנו," אמר אחד מהמועצה, "עם כל הכבוד, גברתי - את אינך המלכה, ואינני מבין למה הרשו להכניסך למועצה זו".
"מכיוון שעד שלא יבוא יורש העצר - אני היחידה שנשארה מבית רומדו".
"אז תפקיד המועצה למנות יורש עצר, ואני חושב שהמועצה תסכים להצעת מועמדותי" נשמע קול מאחורי אורטל.
הקול הזה היה מוכר לאורטל וגרם לה להצטמרר, ואז אמרה: "ומה אתה חושב שמזכה אותך, דון חייטה, במשרה רמה שכזאת?".
"חושבני, ילדה, שהחכמים יסכימו שאני האדם המתאים ביותר למלוך" אמר חייטה, "איני משטתה שנוכל להילחם נגד הדרקונים, כולנו נמות אם נילחם".
קולות הסכמה נשמעו בביתן החכמים.
"אנחנו מכריזים על מלך חדש לאיי פלורה," אמר סולן, "המלך חייטה".
"ואני מבטיח לשמור על בטיחותממלכתנו בכל יכולתי" הצהיר חייטה.
"בטיחות... אינכם יודעים מה אתם עושים. עלינו להתכונן למלחמה לפני שיהיה מאוחר מידי, חישבו על משפחותיכם" אמרה אורטל בכעס.
נשמעו קולות הססניים מבין חברי המועצה.
דון חייטה הבין שהוא חייב לבצע את תוכניתו האחרונה.
"אורטל לבית רומדו, את נחשבת מהיום כמורדת במלכות, בכך שאת מסיתה אנשים להילחם!" הכריז המלך החדש, "קחו אותה לכלא, שם תחשוב על משמעות השלום!".
החיילים שניצבו בפנים הובילו את אורטל משם, לפני שיצאה ירקה בפניהם ואמרה: "בהצלחה רבה לכם".
                                       
                                     *

הארבעה הגיעו לעת ערב לקרחת יער קטנה, שם עצרו וקשרו את הסוסים לאחד העצים.
"אני שונא לרכוב" רטן מאק הגמד וירד מסוסו.
"זה באמת לא תענוג גדול" אמר ריק.
"אנחנו נעצור כאן הלילה," הודיעה קניידיס, "לא נדליק אש, אני לא יודעת מה עלול להתחבא מאחורי העצים באזור הזה".
"אני רעב" אמר מאק וטפח על בטנו.
"מצטער, אבל אין לנו אוכל" אמר ריק.
מאז שברחו מ"הברווז המכוער", חשבה תהילה על כל מה שעבר עליה מהזמן שפגשה בריק. 
החיים שלפני-כן נראו מאוד רחוקים, ותהילה תהתה למה היא יצאה בכלל למסע הזה.
כמובן - לנקום במי שהרג את רקטון.
אבל נגיד שריק באמת צודק, ושמי שהרג את רקטון בטוח מסוגל להרוג גם אותה - האם באמת כדאי לה ללכת אליו מרצונה החופשי?
ומה זה "העגול" הזה, שהבחור שדומה לריק רצה אותו? למה הוא חשב שזה אצלה? תהילה אף פעם לא שמעה אף מילה על "העגול".
"אני רעב" הזכיר שוב מאק.
"יש כאן שפע של נמלים," אמרה קניידיס, "מעוניין?".
הגמד חירחר בבוז ונשכב על צידו בפרצוף כעסני.
לאחר מחשבה אמר ריק: "באמת זה לא הוגן שרק אנחנו אכלנו, אלך לחפש דגים או...".
"רעיון טוב, אבל אתה כלל לא אכלת, אני אלך!" קבעה קניידיס והלכה משם. קניידיס ידעה שריק לא רוצה להישאר לבד עם תהילה ולפגוש במבטה אחרי כל מה שעשה לה. זאת הייתה דרכה של קניידיס לנקום בו.
התוכנית פעלה.
הגמד נחר בקול, וריק לא יכל להתנגד עוד ולהתעלם מתהילה.
"את יודעת שהכול הייתה הצגה" אמר ריק.
"באמת..." הסתפקה תהילה.
"כן," אמר ריק, "אסור היה שיראו אותך, לכן...".
"לכן בזמן שהייתי תשושה מבריחה מקרב שכמעט הרג את שנינו, איימת עליי, סיממת אותי וזרקת אותי לצינוק מחניק שאת תושביו מוכרים בשוק העבדים" סיכמה תהילה בחיוך ציני.
"אם היית באה איתי, ודרלה הייתה מגלה מי את - היא הייתה מוכרת אותנו לשלטונות. ותאמיני לי - היא תעשה את זה בלי טיפת מצפון".
"אז מי זה הבחור שכמעט הרג אותי, שנראה בדיוק כמוך?" שאלה תהילה.
"זה אחי התאום" אמר ריק.
"אני מבינה שהיחסים ביניכם לא היו טובים כל-כך לאחרונה..." אמרה תהילה.
"לא... משהו נכנס בו... אולי איזה שד," אמר ריק והרהר, "למרות שהוא לא נוהג להתעסק עם יצורים קסומים".
"במה הוא עוסק?" התעניינה תהילה.
"אמ... רוצח שכיר" אמר ריק.
"משפחה כלבבי" חייכה תהילה.
הגמד נחר בקול והתהפך, שניהם צחקו.

                                     *

"טיפשה, פשוט טיפשה" אמרה קניידיס לעצמה.
"תשאירי אותם לבד, קניידיס, תהילה לא תדבר יותר עם ריק לעולם" אמרה קניידיס.
קניידיס מצאה נחל קטן קצת רחוק, הנחל היה מלא בדגים.
"אסור להדליק אש" הזכירה קניידיס לעצמה. גם אם היא תצליח איכשהו לדוג אותם - איך תצלה או תבשל אותם?
יללה נשמעה לא רחוק ממנה, לא מכיוון חנייתם. לאחר מכן עוד ארבע יללות.
קניידיס שלפה את חרבה ואמרה לעצמה: "זה מה שחסר לי עכשיו - להיות טרף ללהקת זאבים רעבים".
תוך דקות ספורות הגיחו חמישה זאבים גדולים אפורים - לבנים, הריר מפיהם משקה את האדמה.
הזאבים התקרבו אל קניידיס והיא צעדה לאחור בחרב שלופה כדי להתרחק מהם. 
נראה היה שהזאבים נהנים מהמשחק.
הנחל היה בגבה, מכאן קניידיס לא תוכל לברוח - הם סגרו עליה וחיכו, מחכים לפחד שיעלה בטרף האומלל שלהם.
אבל לא, קניידיס פשוט צחקה ואמרה: "בואו כבר נגמור עם זה, כלבים חמודים שלי, אני רעבה".
הזאב שהיה במרכז, כנראה מנהיג הלהקה, ניתר עליה בהפתעה. קניידיס התגלגלה הצידה בזמן ונעמדה במהירות הבזק.
שני זאבים מיהרו אליה, והיא פגעה בבטנו של הקרוב לה ביותר.
לא נותר לקניידיס זמן להוציא את החרב מגופו, לפני שהזאב הבא מאחוריו קפץ עליה והפיל אותה על האדמה, בזמן שהוא נוגס בזרועה השמאלית.
קניידיס קראה בכאב, היא לא הצליחה להתרומם ושלושת הזאבים הנותרים התקרבו כדי ליהנות גם מהארוחה.
קניידיס נתנה אגרוף בידה הימנית לראשה של החיה שגחנה מעליה, והזאב יילל וצעד לאחור.
ארבעת הזאבים צפו בטרף שאמור להתחנן ברגע זה למוות מהיר.
ברק נורה מהשמים ופגע בשטח שבין הזאבים לבין קניידיס המתייסרת מכאב.
במקום פגיעת הברק הופיעה דמות אישה, היא הייתה צנומה בעלת בגדי מסע בלויים, אוחזת במטה הליכה, ויישרה מבט לעבר הזאבים.
"לכו מכאן!" קראה האישה ואז אמרה משהו מוזר. קניידיס הניחה שזה בשפה האלפית, כי באמצעותה האלפים מתקשרים עם יצורי היערות.
הזאבים רק התקרבו, כנראה חשבו שיאכלו יותר היום.
המנהיג קפץ על האישה והיא קפצה על גבו במהירות לא אופיינית ושמה עליו את שתי ידיה.
הזאב יילל בכאב, נחת על האדמה וברח. האחרים ברחו בעקבותיו.
"אמ..." אמרה קניידיס בין גניחה לגניחה, "תודה".
"אתם חייבים להסתלק מכאן, הזאבים האלה לא באו לבד, עוקבים אחריכם כבר הרבה זמן" אמרה האישה בכעס, כאילו קניידיס אשמה בכל מה שקרה.
"את חייבת להוציא את הקוסמת מכאן" אמרה האישה.
"למה? מה מיוחד בה? מי את בכלל?" דרשה קניידיס לדעת.
האישה לחשה מספר מילים, והפצע בכתף של קניידיס נעלם כלא היה.
"לכו לרכס הגריפונים, שם תקבלו עזרה" הודיעה האישה, "אל תיפרדו עוד ותמיד הישארו עירניים. אני סומכת עלייך, סיירת, שתלווי את הקוסמת לכל מקום שתצטרך. רק היא תוכל להציל אתכם מאבדון".
"אבל לא ענית לי - מי את?" שאלה קניידיס.
האישה מלמלה משהו ודגים מעושנים על 8 מקלות הופיעו על האדמה.
"אני המוות בהתגלמותו" אמרה האישה ונעלמה.
השחר התחיל להפציע. ריק ותהילה בטח דואגים, מאק אולי לא...
"זה מה שחסר לנו עכשיו," אמרה קניידיס, "מסע לרכס הגריפונים".

                                         המשך יבוא...
 
 
 


סיפור בהמשכים פנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד