בנושא
בכרם
חדשות
 
לימונים / נדודים בחול
בביכורים מאז י"ב אייר ה´תשע"א

 

שמעון נכנס אל החדר ומילא אותו בריח פרחים, זיעה מרירה ונשימתו של השדה ממול.

הוא אחז בידיו הגדולות שלושה לימונים, "העץ נותן פירות, את יודעת?" אמר בהנאה.

הניח הלימונים וניגש לשטוף את ידיו. מחכך כפותיו המרובבות בוץ תחת זרזיף המים שנטף מן הברז.

ידיים גדולות יש לו לשמעון, ידי איש עמל.

אחר נטל סכין, פרס את אחד הלימונים לחצי וסחט אותו לתוך עיסת העוגיות שנחה לה בקערה הכתומה.

"יהיו עוגיות לימונים" הודיע מגחך לעיני השואלות.

שמעון לא היה איש דברים.

ידיו החזקות עשו מלאכתו של הפה.

לא ידעתי איך לסדור מילותיי כך שיצאו מתוקות, כמו חלום שתמיד רצינו לקנות.

ההברות פרצו את הסכר ויצאו בדרכן שלהן, מתגלשות במורד הגרון: "אני הרה, שמעון"

עיניו החומות כּפוֹלי קפה נתלו בי דהוּמוֹת. "את בטוחה?"

ובמקום לענות בכו דמעותיי את הזמן הארוך שהיו כלואות בתוכי, את תקופת הבצורת, הרִיק הגדול של שמעון ושלי שכמסנו בינינו ללא מילים.

גם אני מעולם לא הייתי טובה בדיבור. היינו שותקים הרבה שמעון ואני, ואת השקט שרִקֵד בחדרים נשאנו בדממה מכאיבה, עד היום.

"אני בטוחה".

שמעון סגר את המרחק בינינו בשתי פסיעות גדולות, וניגב באצבעות מיובּלות את שביל הדמעות שזלג על לחיי. "אל תבכי, עדינה. הכול בסדר חמדתי, יהיה לנו ילד. ילד."

וידעתי, ילד יהיה פה. אך למרות ידיעתי כבשתי פני בשקע כתפו, נשמתי את ריח הלימונים שנדף ממנו ובכיתי בכי סתום, שאלוקים בלבד יודע פישרו.


מאז אותו יום במטבח שנחרט במוחי ברור כל כך וריחו לימוני וצונן, עברו חודשיים ומחצה.

שמעון דואג לי בדרכו שלו, קוצץ סלט דק דק כמו שרק הוא יודע, קונה לי תותים בחווה של ג'מיל, ולא מתיר לי לטרוח מדי.

כל יום חמישי אנחנו מנקים את הבית יחד. שמעון שוטף ואני מאבקת, שמעון מזיז ואני מטאטאה.

תוך כדי העבודה אנחנו שרים, כמו פעם, בשנה הראשונה לנישואינו: שמעון בקול נמוך ועבה, ואני בקול גבוה ודק. כמו ציפור, אמר פעם שמעון בחיבה. ועל האוויר בחדר תולה הרוח באטבים את צחוקינו, צחוק שביר של ציפייה.

עכשיו בין הערביים. השמש נמרחת מערבה, ובעקבותיה פתיתים של אור. קצת חשוך ושמעון מדליק את האהיל הגדול שנתנה לי חנה מתנה ליום הולדתי.

"לְבַנָה הכבשה צריכה להמליט הלילה, אני מוכרח לישון בדיר. אל תבואי עדינה, זה לא טוב לך. אסתדר לבדי. בסדר?"

את ההמלטות הקודמות צלחנו יחד, כתף אל כתף, מקדמים את בואו החיוור של השחר מלאים שחת ועייפים כְּשְבַּת שחוק מונחת על פנינו הלֵאוֹת.

מאז הריתי שמעון אינו מניח לי אף לחלוב את הכבשים. לבדו הוא מטפל בעדר הקטן, ואילו אני יכולה רק להאכיל אותן ואף זאת שמעון מעדיף לעשות לבדו. העיקר שאנוח.

הלילה ירד חשוך וסמיך כדרכו.

שמעון הלך לדיר ואילו אני נכנסתי למיטה הגדולה של שנינו.

שמעון בנה אותה פעם, מעץ אלון.

כשהתעוררתי בחצות ידעתי שהילד איננו. חוט של חן שהיה עלי נקרע ואבד. ואני, אנה אני באה?!

רועדת רצתי אל הדיר, עמדתי בפתח, מדממת.

ההמלטה בדיוק הסתיימה והטלה של לבנה שכב לצידה רטוֹב ופועה.

שמעון הרים אלי עיניים זורחות: "ההמלטה הייתה מצוינת!" ואז נאחזו עיניו במבטי העמום, ובכתונת הלילה שעלי, שכתמים אדומים כפרחי פרג נמרחו עליה.

רעד אחז גם בו, "איבדתי את הילד שלנו, שמעון" לחשתי.

לבנה עוד פעתה קלושות, ושמעון התנודד על רגליו כאילו היה שיכור.

נסענו במיצובישי הישן לבית החולים.

אך אני כבר ידעתי, מאוחר מידי.

חזרנו אחרי יומיים, רחמי היה ריק, וכך גם החלק שבין זרועותיי. שקט כבד היה תלוי בינינו, דחוס באוויר מקשה את הנשימה.

שרב היה, והבית הצהיב מן החול.

הכול נותר כשהיה, השביל המתפתל, השדה, הדיר. אך אני הייתי שוממה כמדבר.

שמעון הניח יד על כתפי, שותק. גם עכשיו לא בכה. משקלה של ידו הכביד עלי, שאלתי את נפשי למות מן הכובד הזה, מן הריק הזה, מן הצחוק השביר שטיאטאה הרוח בחדרים הריקים.

מאז אותו יום אפיתי עוגיות לימון לרוב, מנסה לשמר לחותו של האוויר שפינה מקומו ללהט הזה, ולא עלה בידי.

שמעון שותק כתמיד, כלפני כן. אך אין שתיקה דומה לחברתה, וצחוקו הישן עוד הופך את קרבי בלילות ארוכים. גם שמעון אינו יָשֵן היטב, מתהפך, נאנח, ושותק.

אתמול קם מן המיטה, נעל את הכפכפים הישנים ויצא חרש.

לא יכולתי להניח לו, יצאתי אחריו בלאט, אולי אמצא את שמעון שאבד לי, אולי הלילה נתפייס עם הכאב.

הלכתי אחריו דוממת.

מצאתי אותו בדיר, מחבק את הטלה של לבנה ובוכה.

דמעותיו היו גדולות, וזו לי הייתה הפעם הראשונה לראותן.

התקרבתי בשקט, מניחה יד על כתפו, לא אומרת דבר.

רציתי שיתיר לכאב לזלוג ממנו, נתחים נתחים. רציתי שישוב אליי, רציתי לומר לו מילה, לנחמו במשהו, אך האוויר היה חד ועצב חסם את גרוני. מעולם לא ידעתי לדבר היטב.

והטלה של לבנה פעה כמו אז.



ילדים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח אייר ה´תשע"א  
מאוד אהבתי פנינים כמו "עיניים דהומות".
זה סיפור שיש בו משהו חזק. מרגישים שכותב אותו מישהו טוב. עברה נכון תחושת התמימות של בני הזוג.
לא ברור לי איך מתחברים הלימונים, ועוגיות הלימון. ובכלל, נדמה לי שמשהו נשאר אפל ובלתי מובן לגמרי. אולי זה רק אני...
י"ח אייר ה´תשע"א  
שזור. טוב. וכואב. עצוּר אבל כואב.

ברגשות שלה ובמילים שלה היה לי משהו חסום ולא אמין. בסוף לא.
י"ח אייר ה´תשע"א  
לסיפור חזק.
אבל לא מספיק.
התיאורים נוגעים, כן, אבל לא עד הסוף. ועניין עוגיות הלימון היה נראה לי מאולץ, לא מספיק קשור לסיפור.

[אני כותבת זאת כי נראה לי שלסיפור הזה יש לאן להגיע, טוב?]
י"ט אייר ה´תשע"א  
גנעדן-משהו נראה לך חסום? או שבסוף זה בסדר?
אוליב וזליג - הענין של הלימונים הוא סוג של חוט דק, לפעמים נקשרים לנו חפצים יומיומיים לגמרי עם אירועים גדולים ומכאיבים/משמחים.
תקנו אותי אם אני טועה.
מלבד זאת זליג, לא הכל ברור כשמש, זה נחמד שדברים אפלים לפעמים.
תודה לכולכם.שימחתם.
אשמח לשמוע ביקורת מכוונת ע"מ להשביח
י"ט אייר ה´תשע"א  
יפהפה ועצוב.
(כל כך אהבתי את "ועל האוויר בחדר תולה הרוח באטבים את צחוקינו, צחוק שביר של ציפייה" ואח"כ "מן הצחוק השביר שטיאטאה הרוח בחדרים הריקים"
בעצם, כשהעתקתי לכאן גיליתי שאלו לא "שברי הצחוק" כמו שחשבתי אלא עדיין "הצחוק השביר". לא מתיימרת לתת עצות בתחום הדימויים, לא הצד החזק שלי ואת עושה את זה יפהפה, אבל אולי בכל זאת?)
י"ט אייר ה´תשע"א  
י"ט אייר ה´תשע"א  
הוא חוט דק.
אבל
כשמפרסמים, לא מספיק שהחוט הדק יהיה ברור לך. צריך שהוא יהיה ברור גם לקוראים. נכון שלפעמים יש יופי בערפול, אבל עדיין כשמצליחים לשזור חוטים דקים באופן מדויק זה תורם הרבה מאד לסיפור.

לבקשתך, הערה נוספת:
רבים מן הרווחים בין השורות מיותרים. הרבה יותר נוח לקרוא פסקאות מגובשות מאשר שתיים-שלוש שורות בכל פעם, מרווחות זו מזו. רווח בין שורות הוא הפסקה לנשימה, זה כלי רב עוצמה שאפשר בעזרתו לעצב את שטף הקריאה. ריבוי הרווחים לא עושה טוב לסיפור הזה, בעיני.
י"ט אייר ה´תשע"א  
הכוונה לסוף הסיפור, ולא לסוף המחשבה.
הפריע לי משהו בשיויון נפש שלה, שלא יוצר אמינות, במיוחד שהדמות היא רגשית ולא אפאטית.
נכון שיש עוד מה לשפר בחוט הדק, אבל הצלחתי להבחין בו ולחוש
כ"א אייר ה´תשע"א  
איזה סיפור עצוב.

כ"א אייר ה´תשע"א  
הכתיבה איכותית מ א ד. העלילה כואבת.
הזכיר לי קצת את גיא אוני, הסגנון. זו מחמאה גדולה.

אהבתי מאד את האפיון של הדמויות.

ביקורת? ממ.. אולי להרחיב בתיאור של לפני ואחרי? אבל עשית את זה. אין לי הרבה ביקורת, אני מניחה, וזה נדיר, אז כל הכבוד לך.

ושוב, התרשמתי מסגנון הכתיבה. כי ברור שהוא לא השפה שלך, ובכל זאת השתמשת בה באופן נעים, אחיד ואמיתי ולא נפלת אפילו פעם אחת. שאפו.

תודה לך
כ"ו אייר ה´תשע"א  
אין לך מושג כמה ששימחת!:)
כ"ו אייר ה´תשע"א  
אין לך מושג כמה ששימחת!:)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד