בנושא
בכרם
חדשות
 
מאזנים / נעםnoam
בביכורים מאז ל´ ניסן ה´תשע"א

מכונית צהובה שעצרה לידי הוציאה אותי ממצב הקיפאון הפיזי והסערה המוחית ששריתי בו,

על מה חשבתי? על מה לא!? משפחה, חברה, לימודים, הדרכה, כל הסיבות שבגללם בכלל יצאתי מהבית...

סקרתי את פניו של הנהג, אדם כבן ארבעים וחמש, שיער שחור מעורב בקצוות שיער מלבינות וחיוך רחב שנראה כאילו נתלש מקומיקס, על מה יש לו לשמוח ככה שאלתי את עצמי...

"נו אתה עולה?" השאלה החזירה אותי למציאות, עליתי מבלי לשאול לאן הוא מגיע.

התפללתי בליבי שהנהג הוא לא אחד מאלה שמדברים כל הנסיעה, בדרך כלל אני אוהב את השיחות האלה, אמא קוראת לזה לשחק ב"חוק הדתיים השלובים", אבל היום אני רוצה פרטיות, לא ישאל לא ישמע שקרים.

"לאן אתה נוסע?" שמעתי את הנהג שואל את השאלה שהכי פחדתי ממנה.

"דרומה", עניתי תשובה מסתייגת משהו.

"לאן?" המשיך לחקור, "אני מגיע למדבר יהודה" הוסיף כסוג של מחווה של שיתוף הדדי.

"לא משנה לאן, כמה שיותר רחוק", עניתי, ורציתי להוסיף "למקום גבוה עם סלעים מחודדים" אבל התאפקתי.

הנהג השתתק, הוא רצה להוסיף משהו בסגנון של "הנוער של ימינו" אבל החליט שהוא צעיר מדי בשביל זה.

חזרתי לעולם שלי, העולם הפרטי שלי, העולם שגם כשניסה הפסיכולוג לפרוץ אליו, הגנתי עליו בחירוף נפש ושתקתי, שעה כל שבוע ישבנו אחד מול השני ושתקנו, ובסוף שילמתי לו חמש מאות שקלים...

כמה שיחות תיאורטיות ניהלתי בעולם הזה שלי, שיחות עם ליאת, עם ההורים, עם הרב בישיבה, אם חלק מהשיחות האלה היו יוצאות מהראש אל הפה, אולי הייתי עכשיו יושב בישיבה ולומד למתכונת בביולוגיה.

איך אני יכול להיות אני, כשהחברה לוחצת מצד אחד, החברים מצד שני, הישיבה מצד שלישי, ההורים מעוד שני צדדים והחלק הגרוע שאני בכלל כבר לא יודע מי אני.

מצד שני לא הייתי מוותר בחיים על הורים כאלה מדהימים, ישיבה כל כך תומכת, חברים נאמנים, ועל ליאת שכל תיאור מילולי שאני יכול לחשוב עליו עושה עמה עוול.

לפתע קלטתי שעברנו את עין גדי, אני חייב להתחיל לשלוט בשקיעות המוחיות האלה הזכרתי לעצמי תוך כדי שאני מסנן "אני ארד כאן, תודה".

נחל דוד. איזה מקום מדהים, איך עוד לא הבאתי לכאן את ליאת?!.

ספר שמואל רץ לי בראש, המקום בו דוד ברח משאול, כנראה שצדקתי המדבר זה המקום המושלם לברוח אליו, אמנם הוא ברח משאול, ואני... מעצמי...

התחלתי ללכת, לפתע חשבתי שזה ממש מוזר שהמוח שלי מסוגל לשלוח פקודות לרגליים לזוז כשהוא עמוס בכל המחשבות האלה, איך לא נגמר לו הכוח?. ומשם הראש שלי קפץ בהקשר לוגי "גאוני" למתכונת בביולוגיה. למה אני בכלל חושב על לימודים? למי יש כח לזה?.

הגעתי למפל החלון בכלל בלי לשים לב, בדרך עברו לי בראש את כל הפעמים שאמא ביקשה עזרה במטבח, זה לא שלא אכפת לי, תירצתי לעצמי, פשוט זה נהיה כבר הרגל, היא שואלת רק בשביל הפרוטוקול, וגם אם אני אחליט לעזור, אחים שלי ידאגו לשלוח איזו עקיצה, "מי נזכר לעזור" או משהו בסגנון.

אני יודע שזה טיפשי אבל מטח התירוצים הזה משכנעים אותי כל פעם מחדש...

הבטתי בנוף, עכשיו הבנתי באמת את המושג עוצר נשימה, הנחל הזורם מתחתי, מטעי התמרים האין סופים, ההרים הענקיים מעבר לגבול שנקרעו לפני המון שנים מהמצוק שעליו אני עומד, משו בתוכי רצה גם כמוהם, להיקרע.

הבטתי למטה.

התחלתי לאמוד את הגובה בעיניי.

למה אני צריך את כל הלחץ הזה, התחלתי לשכנע את עצמי, בגרויות שאין לי כח ללמוד אליהן, הורים שאין לי מספיק אומץ לדבר איתם בכנות, חברים שכל תנועה שלי נמדדת אצלם בזכוכית מגדלת וכל סטיה קטנה מ"הנורמות" נרשמת לעד. לפתע גם דברים קטנים כמו הפעולה שאני צריך להכין למחר נראו ענקיים.

עם כל הלחץ הנפשי הזה למי יש כח ליומיום?!

"אני לא רוצה להיות כאן!, אתה שומע???" זעקתי אל הדבר הלא מוגדר ההוא שהתחבא ממני מאחורי פיסת הכחול הבהיר האין סופית הזו.

קיוויתי שיציץ, שיאמר משהו, שיתגלה, אפילו שסתם יחזיר לי בהנהון ראש של הבנה, אבל לא, הוא לא הבין הרי יש לו חיים מושלמים, בלי גוף, בלי חברים, בלי הורים, בסך הכל הוא יושב כל היום ומשחק סימס, עוד ילד, פחות ילד, מה אכפת לו!?. 

הפיתרון כל כך קרוב ופשוט, כאן מעבר לצוק, זה אפילו לא יכאב יותר מדי.

התחלתי לחשוב על אבא, על אמא (על ליאת פחדתי לחשוב), כמה יכאב להם?!

ניסיתי לכתוב להם משהו, לא משהו קורע לב, המתח לא איפשר לי לכתוב הרבה, רק רציתי להוריד לעצמי מהמצפון את הצער הרב שאני יגרום להם, כתבתי להם שלא יתאבלו, שעשיתי את מה שהרגיש לי נכון ושזו ממש לא אשמתם, לפתע המילים התחילו להישפך ממני, ובעקבותם הדמעות.

די! עצרתי את עצמי, אתה נגרר, לפתע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני שבוע על כך שאם מעכבים אדם למשך חמש דקות מהרגע שבו הוא החליט להתאבד, אז בתשעים אחוזים מהמקרים הוא יחזור בו. אמא רצתה לדעת למה אני קורא דברים כאלה, אבל הסתפקה בהמהום המתבגרים הרגיל.

רציתי לצעוק "צאו לי מהראש", סוג של צוואה לכל העולם, אבל לא היה מי שיישמע, כרגיל...

מבט אחרון למטה, רטט עבר ברגלי והתחלתי לספור...

אחת...

שתיים...

שלוש...

**********


"נו על מה אתה חושב כל כך הרבה זמן?", השאלה החזירה אותי להווה.

לקחתי נשימה עמוקה...

"על כמה שאני אוהב אותך ואיך רק בזכותך אני עדיין כאן, ועל זה שרטט אחד ברגליים ושיחה אחת שלא נענתה שבעקבותיה אינספור מחשבות עלייך הטו את המאזנים כנגד כל הסבל שהיה לי בחיים", המשפט התיאורטי הזה עבר לי בראש אבל כרגיל לא הגיע לפה, ובמקום זה רק אמרתי:

"כן ליאת, אני רוצה להתחתן איתך".

"אתה חייב להתחיל לשלוט בשקיעות המוחיות שלך" הזכירה לי, וחיוך התפשט על פניה...



אהבה התאבדות ריחוף

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנעםnoam
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ אייר ה´תשע"א  
הסיפור כבר עלה לכרם...

אז אגיב כאן בקצרה:
כתוב בשפה קולחת למדי.
הנושא מוכר. אני מניחה שרבים מהצעירים פה יוכלו להבין ואף להזדהות.

הפריעו לי שני דברים עיקריים:
א. הרצון להתאבד - זה לא רצון שמגיע סתם כך. העלילה שכאן אינה תומכת, בעיני, בכמעט-נסיון-ההתאבדות הזה שמופיע פתאום. זה לא דבר ש"פתאום עולה בראש רעיון". מצטערת.

ב. היו כמה ביטויים שלא הצלחתי להתחבר אליהם. שקיעות מוחיות בראשם, אך גם "נתלש מקומיקס" ו"חיוך נמרח על פניה". [חיוך התפשט על פניה היה יותר מתאים, בעיני].
ב´ אייר ה´תשע"א  
"לפתע המילים התחילו להישפך ממני, ובעקבותם הדמעות..."
מאוד אהבתי. כל הכבוד
ב´ אייר ה´תשע"א  
בטעות לא העלתי את הגרסה האחרונה....
בגרסה השני ה יש משפט שהוא אומר שתמיד הרעיון היה אי שם בתת המודע שלו אבל בגלל שהוא פחד הוא לא חשב עליו ברצינות ועכשיו פתאום זה בא בבום!
ד´ אייר ה´תשע"א  
המחשבות של ההתאבדות פשטניות מדי. הן צריכות להיות קצת פחות נדושות, ויותר נואשות ועמוקות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד