בלילות בלי ירח (ולפעמים גם כשזורח) הוא מגיע.

מחנף אותי בחנקו, מתפתל עליי בטפלו

שולף את שיניו ונושך, עמוק, עד שאצרח.

ורק ארס מרעיל, עם ריחו של שטן

בתוכי נסרך ונסרח.

בימי שמש חמה (ולפעמים גם כשלוקה) ידום קולי.

אבכה על בנים שאבדו, על ניצני ורדים שקמלו

אתפוס באוזני ואצעק, עמוק, עד שתחרש.

ודבר לא יסגיר, רק דמעה מנצנצת,

את הגוף שקורקע ונכבש.

ובחלוף שקיעות וזריחות עד אין ספור

אהיה כאחד האדם, כמו כולם

רק ילד קטן, ממרומי גרוני אז יזעק

אין זה עורך, כי אם שריון קשקשים.