בנושא
בכרם
חדשות
 
העגול - רוחות מלחמה (9) / דוצקי
בביכורים מאז ז´ ניסן ה´תשע"א

בס"ד

חרב נשקה בחברתה, והצליל האהוב נשמע.

"הוא מזדקן במהירות, נכון?" שאלה אורטל.

שיחה זו התקיימה בזירת המשחקים של המלך רומדו, שם גם התקיימו מידי שנה תחרויות של אבירים על התואר "לוחם הדרקון".

"לא הייתי קוראת לזה מזדקן, מלכתי" אמר פיפ.

המלך רומדו השני היה בשנות העשרים המאוחרות, מזדקן זאת לא המילה הנכונה.

שלושת הלוחמים שהופלו ארצה, התעשתו במהירות וחשבו על טקטיקה נכונה להתקפה על היריב שלהם.

"אז איך היית קורא לזה, קוסם?" שאל המלך בזמן שהוא מנגב את זיעת מצחו, לאחר שהניח את החרב והוריד את הקסדה.

"אם אתה בטוח שאינך מזדקן, אחי, הייתי אומרת שקמת היום, מסיבה כלשהי שאיני יודעת, על רגל שמאל" אמרה אורטל.

אורטל, הבכורה מבין האחים, ואחיה - רומדו השני, היו האחרונים לבית רומדו.

עקב המלחמות הרבות שניהל אביהם, לא נשארו להם דודנים או קרובי משפחה שיכלו לטעון את הכתר המלכותי לעצמם.

דבר שבהתחלה נראה כטוב לעיני כולם, אבל בסופו של דבר - ייבחרו לשניהם זיווגים מקרב העם.   

האבירים היו נגד זה, ורצו מאוד שרומדו השני, למרות שהוא יודע להיות לוחם טוב, יוותר על כיסאו לטובת אחותו, והיא תבחר את אחד האבירים לה לבעל.

האחים למלכות, ובמיוחד פיפ - הקוסם המלכותי החדש וחסר הניסיון, לא רצו בהחלפת המלכות, וחיפשו בעל לאורטל מקרב העם דווקא.

"ולמה נראה לך, מלכתי, שקמתי על צד שמאל?" שאל המלך בחביבות.

המלך נעמד מול שלושת יריביו שהקיפו אותו עכשיו.

"בגלל שאינך מרוכז, אחי," אמרה אורטל, "בעבר, היית מכניעם בחצי דקה, ועד עכשיו עברה חצי שעה".

הסתערות מימין עם חרב מונפת, ומאחור התקפה בחרב נמוכה.

"חובבנים" אמר המלך בלחש, וציין לעצמו לדבר איתם בעתיד על אימונים.

המלך הסתובב והתכופף, כדי שהמכה של התוקף מימין לא תפגע בו, והדף עם חרבו את התוקף השני.

כעת כל השלושה לחמו נגד המלך - אחד מלפנים, ושניים מגיעים מאחור בריצה.

המלך הכשיל בעזרת רגלו את התוקף שנגדו, וחטף ממנו את החרב כדי שיוכל להתמודד עם שניים בו זמנית.

השניים הנהנו ביניהם ותקפו כאיש אחד.

המלך חיכה עד שיגיעו, תקע את החרב שביד ימין באדמה, וניתר בעזרתה תוך כדי בעיטה חזקה בבטן חייל אחד - דבר שגרם לו ליפול ולשמוט את חרבו.

המלך הוציא את החרב התקועה במהירות, והתקיף את החייל הנותר עשרות פעמים, עד שהמלך הכניע את החייל כששם את חרבותיו משני צידי גרונו כמו מספריים.

"אז אני מרוכז?" שאל המלך את אחותו.

"עדיין לא החלטתי," אמרה אורטל, שלפה מנדנה את חרבה הקצרה יחסית והתייצבה מול רומדו ללא שריון, "תודיע כשתהיה מוכן".

"את בטוחה מלכתי?" שאל פיפ.

"גם אני לא ממש בעד" אמר רומדו בזהירות, נזכר בימים שחטף מכות מאחותו כאשר הרגיז אותה.

"גם אני צריכה למתוח שרירים לפעמים, קוסם," אמרה אורטל, ואז הביטה על הלוחמים המובסים ואמרה: "וחוץ מזה, לכמה אנשים לא תזיק קצת דוגמה אישית".

פיפ ידע שלא הוא, ואפילו לא רומדו, יוכלו להניע את הנסיכה הזאת מרצונה: "בסדר, אני מאחל הצלחה לשניכם".

"אני מוכנה כשאתה מוכן" הודיעה אורטל.

המלך הוציא את חרבו האישית והסתער על אורטל.

המלכה התכוננה לעמדת הגנה, וכשתקף התחמקה ממנו, הוציאה בידה הפנויה מפית גדולה מכיס שמלתה - וטחבה בפרצופו.

"היי!" קרא המלך בהפתעה.
 
בסיבוב חרב חזק אחד, לפני שהמלך התעשת, הפילה אורטל את חרבו והציבה אותה קרוב לגרונו.

"עכשיו ענה לי, אחי, אתה בטוח שאתה לא מזדקן?" שאלה אורטל.

רומדו תהה אם לספר לה על שתי ההודעות שקיבל אתמול.

הראשונה הייתה הודעה על דבר הירצחו של רקטון הקוסם, ובריחת הרוצח ממוות בגליוטינה באורך פלא.

השנייה נשלחה על ידי פיה בשם ניצן, שהתוודא בפניו ובכה על כך שנשלח להביא אליו מגילה כלשהי, מן הסתם קסומה, אך הוא נשדד באמצע הדרך והיא אבדה ממנו, למרות כל ניסיונותיו לאתר את הגנב.

בטוח שיש קשר בין שני המקרים, אבל מהו?

"טוב בסדר," אמר המלך והחזיר את חרבו לנדנה, "ספר לה פיפ".

"האיזון מתערער בקצב מהיר מאוד בפלורה, ממש מתחת לאפינו, מלכתי" אמר פיפ.

"על הרצח של רקטון שמעתי, מה עוד?" שאלה אורטל, נזכרת ברקטון החביב.

"מלחמה בין אלפי היער של מירוקול לבין אלפי הים בכיפה בצ'רלה,  אנשי צל מסתובבים, גובלינים ואורקים מתחילים יותר ויותר להראות את פרצופיהם מחוץ למחילות שלהם, ושורפים לשעשוע חוות קטנות ועצים, ויש שמועות על דרקונים..." המשיך הקוסם.

"דרקונים?!" הזדעזעה אורטל, והלוחמים שם הזדעזעו יותר.

"אני מניח שהשמועה על הדרקונים היא סתם הגזמה" הרגיע המלך.

"שמועה או לא, בתור מלך איי פלורה, אתה חייב לעשות משהו" אמרה המלכה.

"אני יכול להציע משהו?" שאל הקוסם המלכותי החדש.

"כל דבר יתקבל בברכה" אמר המלך.

"נושבות רוחות מלחמה," החל הקוסם, "אם האלפים והאורקים משתוללים - אני מניח שגם אצלנו השקט לא יישאר עוד הרבה זמן. עלינו קודם לאסוף לעיר הבירה, למצודת הנשר, את כל הצבא המלכותי להיות מוכנים לכל דבר".

"דבריך חכמים ונבונים" הודיתה אורטל.

"כך אעשה" אמר רומדו השני.

פיפ השתחווה "לשירותכם תמיד, משפחת המלוכה".

                                    *

"אני לא מבין את הנסיכה," התלונן בירדסייט, "למה דווקא אנחנו?".

אינגריד ידעה למה, גם בלי לדבר עם הנסיכה - פיתוח קשר טוב בין האלפים.

עד עכשיו הרעיון לא נחל כל כך הרבה הצלחה...

קבוצת החיפוש הייתה מורכבת משישה אנשים: שלושה אלפי יער שהתיאור ידידותיים לא כל-כך התאים להם, בירדסייט, אינגריד וארבליון.

"אולי תפסיק להתלונן, קרפיון?" אמר אחד האלפים מיערות מירוקול.

הם הילכו כבר ארבעה ימים, והניגון לעיל כל פעם חזר על עצמו, לפעמים הידרדר גם לתיגר, אבל לא יותר מזה.

והנסיכה קיארה נותרה ללא סימן.

מלכת אלפי היערות אמרה שקיארה נהגה להסתובב בעבר באגם הנשמות - ולשם היו מועדות פניהם.

בבוקר החמישי, עצר אחד מאלפי היערות את הקבוצה לשמע צעדים רבים.

"נסתתר ונראה אם הם ידידותיים או לא" הציע בירדסייט.
אף אחד לא חלק עליו, ובמהירות מצאו מקום מסתור.

שיירה צבאית של שני תריסר קובולדים - חצי אדם חצי כלב, כולם נושאים לפחות כלי נשק אחד ולחלקם שיריון, צעדו לכיוון לא ידוע.

"מה לקובולדים במירוקול?" לחש ארבליון לאינגריד.

עד כמה שלמד, קובולדים לא אוהבים כל - כך, בלשון המעטה, את היערות. הם מעדיפים אזור סלעי שכמעט ולא היה במירוקול.

"אתה רוצה ללכת לשאול אותם?" הציעה אינגריד.

"נחכה שהם יעברו," אמר אחד מאלפי היער, "אין כאן דרך עקיפה".

"עכשיו אני מתחיל לדאוג יותר לנסיכה" אמר אלף יער אחר.

הקובולדים עצרו ורחרחו את האוויר. יכול להיות ששמעו אותם? ארבליון הניח ידו על ניצב חרבו למקרה הצורך.

הקובולדים דיברו ביניהם והמשיכו כולם הלאה.

"אוויר היער הטעה אותם, אפשר לצאת, אנחנו בטוחים" קבע אחד מאלפי היער.

"חבל, התחלתי להשתעמם מכל מסע החיפושים הזה... אני צריך קצת אקשן" אמר בירדסייט.

"אפשר לעקוב אחריהם , אולי הם יובילו אותנו לנסיכה?" הציעה אינגריד ברגע שיצאו מהמחבוא.

"ש לנו כיוון אחד - האגם, למה לא להשתמש בו?" אמר אחד מאלפי היער.

"נלך על האגם, ואם נראה עוד קובולדים בדרך - נעקוב אחרים" אמר ארבליון.

הקבוצה המשיכה בדרכה.

                                     *

"למה אני צריך לחזור פעמיים?" התרגז סות' והתקרב אל תהילה, "אמרי לי איפה העגול!".

תהילה ירתה כדור ברק ענקי לעבר סות', אבל הוא כאילו בלע אותו.

"אין לי שמץ של מושג על מה אתה מדבר!" אמרה תהילה, "ועכשיו - הסתלק!".

תהילה ניסתה להעלות את סות' - זד באוויר או לפחות לקבע אותו במקומו כמו שעשתה לריק, אבל סות' המשיך להתקרב.

"העגול הכי מורגש אצלך, נערתי, אפילו יותר מאצל רקטון הזקן," אמר סות' והרים את ידיו. תהילה הורמה קצת באוויר וריחפה, בניגוד לרצונה, לעבר סות', "העוצמה שלך מדהימה אותי, ואני תוהה - האם יש קשר?".

סות' - זד גירד בסנטרו בזמן שתהילה ממשיכה לרחף, עכשיו ללא יכולת לזוז, לעברו. 

"לא משנה כרגע, נברר את זה אחר-כך" אמר סות'.

"מה אתה עושה?" שאלה תהילה, מנסה להסיח את דעתו של סות' כי למצוא פיתרון.

"תראי בעצמך" סות' פרש את כפיו לעבר תהילה המרחפת, ואור מסנוור הופיע וחיבר בין שניהם.

הידים של סות' - זד החלו לזהור. תהילה השתנקה ודם החל לצאת מפיה.

פתאום ידיו של זד הוסתו לצד, ותהילה נפלה על הארץ, מתנשמת בכבדות ומשתעלת.

"מה אתה חושב שאתה עושה, אחי?" שאל ריק, חרבו של סר מיילו בידו.

"סור מדרכי בן-אנוש!" התרגז סות' על ההפרעה, שתהיה קצרה מאוד.

"בן-אנוש?!" אמר ריק וכיוון את חרבו לעבר סות', "מי אתה? מה עשית לאח שלי?".

"הסיוט שלך!" אמר סות' ושלח ברק לעבר ריק, שהתחמק במהירות.

"גם אחי לא היה מהיר מספיק" אמר ריק.

תהילה זחלה לעבר הארונית של השיקויים, עדיין מדממת ומשתעלת, ולאחר שהגיעה לשם, התאמצה לעמוד ולקחה בקבוקון מלא נוזל סגול.

תהילה צלעה כמה מהר שיכלה לעבר ריק שהתחמק מכל מכה של סות', וניסה לעצבן אותו כדי להסיח את דעתו.

כשהגיעה אליו חיבקה אותו במהירות ואמרה: "חשוב על מקום רחוק!".

"בסדר" אמר ריק.

תהילה שברה את הבקבוקון ועשן עלה ממנו.

כשהתפוגג העשן, כבר לא היה להם זכר, רק כדור בדולח נשאר על האדמה, מתגלגל...

                                *

"ריק, איפה אנחנו?" שאלה תהילה.

הם מצאו את עצמם מתחת לגשר סלעי כלשהו, ומולם דלת עץ המובילה לפנים סלע הגשר.
 
ריק קפץ מאחורי תהילה, והצמיד את החרב לגרונה, בדיוק כמו בפעם הקודמת.

"גרמת לי לסכן את חיי שוב, תהילה, נמאס לי לשחק בתור "בחור נחמד". מהיום מעכשיו - אני מחליט את ההחלטות" צעק ריק.

תהילה הזדעזעה. היא עדיין הייתה מותשת מהקרב עם סות', ועכשיו החבר היחיד שנותר לה - בוגד בה.

"ריק, אני מצ..." ניסתה לבקש.

"שקט! התקדמי לעבר הדלת! עכשיו!" פקד ריק בצעקה, הפגיון עדיין בגרונה.

תהילה צעדה בגמלוניות לעבר הדלת כשריק מאחור.

ריק בעט בדלת שלוש פעמים כי ידיו אחזו בפגיון ובתהילה.

אישה שמנה בעלת עגילים רבים מספור באף ובאוזן, שהשוו לה מראה של חזירה בתחרות יופי, פתחה את הדלת והביטה בריק ובתהילה בעניין.

"שלום ריק! מזמן לא ראינו אותך כאן!" אמרה האישה.

"כן דרלה, עסקים, מה אני אעשה... טוב לראות אותך! הורדת במשקל במקרה?" שאל ריק וחייך.

"חנפן שכמוך, בוא, היכנס לברווז המכוער" אמרה דרלה בחיוך חסר שיניים.

"כן, אשמח להיכנס ולהירגע קצת," אמר ריק, "אוה, ואני מבקש שיתנו לחברה שלי כאן, יחס מיוחד שמתאים לבחורה מכובדת".

"כמובן," אמרה דרלה, "כל מי שחבר של ריק - הוא חברי".
 
השניים נכנסו למבנה, ומיד שמו לתהילה שק על הראש.

"היי!" קראה תהילה.

רגע אחר כך הרגישה חבטה בראש, והתעלפה...".

                                   המשך יבוא...



סיפור בהמשכים פנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ ניסן ה´תשע"א  
אני מצטער, אבל זה לא ברמה. לא משכנע.
חוץ מזה, טעון שיפור בכתיב.
מצטער על הרוח הקפואה, אבל זה צריך היה להיאמר...
בהצלחה!
י"א ניסן ה´תשע"א  
בס"ד

שלום אביצר!

תודה רבה על הביקורת הבונה!
אשתדל יותר בלי נדר בהמשך.

חג פסח שמח!

דוצקי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד