בנושא
בכרם
חדשות
 
אל תקרי חירות / DRY BONES
בביכורים מאז ה´ ניסן ה´תשע"א

 

אני רק רוצה לחשוב בלחש, להבין קצת. למשש וללפות עד ש-

חבר שלי התקשר להתנצל. איכשהו, מישהו אמר משהו מתישהו ויצא שהוא צריך להתנצל. מה שמוזר בכל התמונה המגרדת והמציקה הזו, הוא שאני המעליב הפעם - אבל הוא התעקש להתנצל. ועוד טלפונית. טוב, נו, אתם בטח כבר יודעים ששיחות התנצלות הן הזדמנות טובה להיפתח, אז בזמן ששנינו שיחקנו במשחק של געישת רגשות חמים והשתפכות של כאב-משחרר-מתח, שייטנו אגב אורחא למחוזות עילאיים יותר. דיברנו על החלקות החיוניות של השנה האחרונה, על איי הזמן שבכל שבוע עליהם אנחנו מוצאים מפלט. לא ששאר השבוע נוראי, ודאי שלא. אני חושב. אני רוצה להאמין שכך, אבל ישנם הרגעים שה"אני" באמת נפגש עם החיות שבי, אתה מבין? שאלתי. וחשבתי שהבין. ואז הוא אמר בחיוך של "דלת פרוצה פרצת" [חיוכים שומעים בטלפון, נכון?] שיש להם שם סדנת כתיבה יוצרת כל שבוע. זעקתי בקרבי: "אז אתה עושה 'מעשה' כתיבה יוצרת, אבל אתה לא יוצר!". למרות הסתייגותו המתרצת, דומני שלא הבין. אולי גם אתם לא מבינים. אני חושב שאפשר להסביר -


על ידי סוג של דוגמא. ג'יימס ליפטון הציג בראיון את שיטת התיאטרון של סנטיסלבסקי, מה שמכונה כיום "השיטה" או "המתודה". הוא תיאר תחילה את התיאטרון הקלאסי שקדם לשיטה זו בתור "תיאטרון אימפרסיבי, מרשים". השחקן היה מודע לגמרי לעובדה שהוא מציג, וכך גם הקהל. בתור משל, ודאי שלא היה פורץ בדמעות - שכן מחווה רגשנית כזו הייתה מקלקלת את עבודת האיפור. מטרת ההצגה הייתה להציג איזו תמונה, לסדר איזו סצנה אל מול הקהל, כך שעל השחקן להיות... שחקן טוב. התיאטרון של סטניסלבסקי תבע לעומת זאת תיאטרון אקספרסיבי, מבטא. על השחקן הוטל להיכנס לגמרי לתוך הדמות אותה גילם. לא להבין אותה, לא "להעביר" או "להסביר" אותה כמקודם. שחקנים היו כולאים עצמם בחדרים חשוכים כדי להזדהות עם דמויות עיוורות, ועוד שיטות מגוונות על זו הדרך. לחלקכם זה נשמע אולי מובן מאליו. אם כן, מצוין. זו לא הנקודה. מה הנקודה? קרה לכם לעבוד את השם בתפקיד שחקן אימפרסיבי מרשים במיוחד? "קהל יקר, ככה נראית תפילה!".


כמה פעמים יצא לכם להתפלל בכיווץ גבינים מופתי, כל פניכם מאומצים. כל שריר שבכם מתנועע, נרפה ונמתח בעת שאגנכם מנווט את פלג גופכם העליון קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. כמו מטרונום אנושי של קצב קשה. המילים נלחצות מתוך פיכם בקשב רב. "ברוך..." והמילים "מקור כל הברכות" עוברות במוחכם. "אתה..." ופתאום חבטה חזקה בתפיסתכם את הרגע. קרה לכם שקלטתם שלמרות כל התנועות אתם רחוקים מאד ממצב של דיבור ישיר עם הקב"ה (זה כמובן חלק מהדפקט, כי מי משוחח עם מישהו וחושב על זה תוך כדי?). יש לשרירים שלנו זיכרון, רפלקסים שאנחנו מבנים להם עם הזמן. וכמו הכלבים של פבלוב, גם אנחנו מזילים ריר דבקות לשמע פעמון של התעוררות-רגש-דתי. אנחנו לא כאן באמת. אנחנו מציגים אותנו במצב שפגשנו בכנות מספר פעמים. לפעמים בצורה מודעת אנחנו מבקשים את אותה חוויה, ולפעמים אפילו לבקש - או להציג בקשה - אני לא יכול. כלומר, אנחנו. ולעקור הרגלים זה אולי מעיק, אבל לשנות תגובה שנתפרה לוורידינו זה ממש עינוי  מדמם. זאת כל עוד לא הוקהו לגמרי שינינו.


תחזור לרגע שעדיין לא היה. מה היה קורה אם באמצע קבלת שבת מישהו היה שר את אחד מפרקי התהילים במנגינה חדשה לגמרי? או מפחיד מכך, במנגינה רוחנית, עמוקה ו... חילונית? מה היית חש? היית רוקד איתו? היית לומד איך לשיר איתו, גידי נפשך משתחררים אט וניזונים ברעב מהתעמלות נשמתית שרק דרך בריאותה אתה יכול לנקב את המסכים ולפנות אל מי שאמר והיה ההעלם? או שאתה עייף ויגע, ולא תראה אלוקים? אני חייב להיזכר בראשוניות הזו, אני חייב! אתה שומע? כמו בדיחה ש"אם היית שם היית צוחק", זה הרגע? אני רוצה את הרגע הזה! לרש"י לא היה רש"י, אתה יודע? כמו ללמוד סוגיה לגמרי לבד ולא לדעת שזו מחלוקת מפורסמת. תשמח אחרי זה, עכשיו תחיה! אני לא רוצה להתפלל קרליבך, אני רוצה לשיר עם ר' שלמה את הניגון שלו פעם ועכשיו. אתה יודע שאם תמשיך להתנועע עם כולם, לשיר לעצמך בדבקות במקום להתפלל אליו בכאב קודח, אם תמשיך לברוח פנימה במקום לשרוט החוצה - יקרה לך מה שקרה לקודמים.


זה האיבון הזה. האיבון האפור והמטשטש הזה ששום טעימה מהנצח, ותהא מתוקה כצפיחית בדבש, לא תוכל שלא להיעקר בקלילות בלתי נסבלת ולהיבלע באבריו של ההרגל. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו בליטופים חמימים של שעמום וניוון. בארות נשברים תחתינו ומתבהר שתכשיטים מפלסטיק אמנם זוהרים בחושך, אבל לא כזו יוקרה רצינו. זו הבחילה של המרומה, זו צריבת-אכזבה חמוצה כזו שגורמת לנו להירקב ולהתעכל בחוסר תקווה, לשרוט בטירוף לכל עבר ולהשתגע בחיפוש סהרורי אחר מה שחשבנו שאחזנו, וגם הוא רק פרסומת זולה לדבר האמיתי, הקבור מתחת לפוסטר.


אני רחוק מהבנה, אבל נראה לי שלכן בכל דור יקום מישהו בעל נגיעה שורשית מאד לאמת, מישהו עם "נשמה גדולה". אותה דמות שתתמתח לעבר הפנומן החי השליט בעולם שמחוץ לגבול הקדושה, ותחבר את נימיה אל זרם החיים הבעצם-קדוש הזה. ערוצי הנחל, לאחר חפירה קשה ובודדה, יתמלאו בפרץ מימי המעיין הבתולי-זקן. המילה "ברוך" הוסברה על ידי רש"ז מלאדי כ"מלשון הברכה", לקיחת ענף מן העץ העתיק של הנצח והשרשתו באדמת העכשיו. זו ההגדרה לחידוש הרוחני שאני משווע אליו. זה קרה עם הראי"ה והלאומיות, החסידות והניגונים הצועניים, ר' נחמן מברסלב וסיפורי המעשיות שלו ועם הרב קרליבך וקליפורניה של שנות השבעים. אבל מישהו החליט שהוא לא יחיה את זה, הוא ינסה לחיות אותם. יתרה מזאת, הוא יבחן את זה. הוא יציב את הארכיאולוגיה הזו מאחורי זגוגית, וזה לא משנה אם היא זגוגית אקדמית או נוסטלגיה לטישים חסידיים שמעולם לא היית בהם באמת-לאו דווקא פיזית. אם אתה מתרגש וחש התרוממות בשמיעת מוזיקה אירית, איך טעימה מן החוויה הזו לא משתקפת במפגש עם האינסוף? הרי אם זה לא משנה - אם זה רק תרגיל, קלישאה אירונית של סיסמאות צפויות, אם המאמץ החקלאי-כמעט של עמל האמונה לא סודק את כותונת העור הבהמית של מציאותך, הענוגה עד כדי עובי מטמטם - אזי זה גרוע מרצח. מרחץ דמים היה כולל לפחות את ההתעוררות החייתית שבמאבק. והם אומרים שגם זה יעבור. מה אם הם צודקים?! קום, אתה חייב להעיר אותי!


אבל אולי אזל המלאי? גם מהפכנים הפכו למוצר, שטאנץ של עאלק מבקשי אותנטיות עם מבט מצועף וציטוטים חלולים. גם אם נקלף את כל ההבטחות, הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו? מישהו שיחבר את התקופה וגילוי האלוקות המיוחד שבה אל עבודת ה' השורשית והמסורתית. מישהו שיחזיר את הנקודה הפנימית שאבדה עם הזמן, המיסוד והעומס. מישהו או משהו, רוח אפינו, שיגאל ויגרום לי לומר שאני באמת. מתפלל באמת. עכשיו באמת. לה', באמת. כבר הרבה מאד זמן אני מחכה לטביעת העין הזו, להכרה הקפואה שכבר כמעט שאבדה מול חיוכים כבדים של אדישות דקדושה.






© כל הזכויות ליצירה שמורות לDRY BONES
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ ניסן ה´תשע"א  
וואו. מטלטל. מעורר הרבה מחשבות...

אני כל כך מזדהה עם הדברים העמוקים שכתבת, בעיקר על התפילה כריטואל קבוע, ידוע מראש, כולל כל הבעות הפנים וגינוני הטקס המקובלים, הכל חוץ מתפילה. פשוט מצער.

תראה, העניין מעסיק אותי כבר הרבה זמן, ותמיד קיבלתי את התשובות הנכונות האלה על חשיבות התפילה הקבועה וכדומה. באיזשהוא שלב הגעתי למסקנה שעם כל הכבוד לתשובות הבינוניות האלה משהו פה לא עובד כמו שצריך, ולא יעזרו כל ההסברים על חיוניות הקשר הרציף, תפילה כנגד קורבנות כבסיס עליו נבנית התפילה האישית וכו' וכו'...לא יכול להיות שכשחכמים קבעו את התפילה המוכרת לנו היום הם התכוונו שהתפילות שלנו ייראו כמו שהן ניראות. ואני עומד מאחורי זה. לא יכול להיות. התפילה היא רק קצה הקרחון בנושא הזה. הרי המצב שאתה מתאר קיים בכל המצוות וההלכות לצערנו. בתפילה הוא הכי בא לידי ביטוי אבל האמת שהבעיה הרבה יותר שורשית. אני מאמין שההתעוררות בנושא היא חלק ממהלך גדול שקשור לסוף הגלות ותחילת העצמאות בארץ. ואני מקווה שלמסע הזה יש סוף טוב ובקרוב.

(החלום שלי הוא שאצליח לקיים משהו מזה בחיי ולא רק ללהג...כרגע אולי כדאי לי להתמקד בקיום הבסיסי של המצוות. אם כן, עוד ארוכה הדרך...)

דויד.

י"א ניסן ה´תשע"א  
ניכר שהדברים יוצאים מן הלב ומלווים במחשבה מעמיקה.
יישר כוחך.
הלוואי שתצליח להתפלל מתוך חיות אמיתית.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד