המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ואחרי הרעש / גדי גגי
בביכורים מאז ג´ ניסן ה´תשע"א

 

וְאִם יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא וְאַחַר כָּךְ אִישׁ כְּבָר לֹא יֵדַע מִי הָעֵץ הַזֶּה שֶׁנָּפַל, וְאֵיךְ קָרְאוּ לוֹ וְאֵיךְ שָׁתָה אֶת הַקָּפֶה. הַשְּׂדֵרָה חוֹזֶרֶת אֶל חַיֶּיהָ, וּמִי יִתֵּן אֶת הַדַּעַת, וּמִי יִזְכֹּר אֶת הַדְּמָמָה שֶׁהִשְׂתָּרְרָה בַּבֹּקֶר בּוֹ קָרַס לְבַסּוֹף. מִי יִזְכֹּר אֶת צְלִיל הַחֲבָטָה בַּקַּרְקַע, מִי יִשָּׂא עִמּוֹ אֶת רַחַשׁ הָרָקָב בְּלֵב הָעֵץ, רִשְׁרוּשׁ נְשָׁמָה גּוֹוַעַת, רֵאוֹת חֲדֵלוֹת וּמַכְשִׁיר סַטוּרַצְיָה מְזַמְזֵם חַדְגוֹנִית.
מִי יִזְכֹּר שְׂחוֹק מִתְעַלֵּם, פִילוֹסוֹפְיָה פְּרָטִית מְחֻיֶּכֶת, מַרְאֵה פָּנִים אֲדִישׁוֹת לַכְּאֵב.
מִי יֵדַע עוֹד אֶת הַמַּאֲמָץ לְהַסְפִּיק עוֹד לְגַדֵּל-לְהַצְמִיחַ-לְהִתְפָּרֵשׂ לַמְרוֹת שֶׁלִּכְאוֹרָה, וּמָה קָרָה וּבִכְלָל.
וְהַצְּרִיבָה הַזּוֹ, מִשֹּׁרֶשׁ עַד אָמִיר, שֶיּוֹדַעַת שֶׁעוֹד מְעַט וְדַי.
בִּנְפֹל הָעֵץ הוֹתִיר אַחֲרָיו רַק קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה לְרֶגַע וְעַנְנַת אָבָק בָּהּ הֶדֵי צְעָדֵינוּ נִבְלַעִים.



סרטן

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגדי גגי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ ניסן ה´תשע"א  
[רציתי לכתוב "אני אזכור", אך כל אחד זוכר את אלו שלו].

כל כך מדויק כתבת.
ח´ ניסן ה´תשע"א  
אחר קריאת התגית הרגשתי איך השיר פתאום מכה בי אפילו חזק יותר.

וואו.

רבקה.
ח´ ניסן ה´תשע"א  
מה אומר, כתוב טוב. נהניתי!
אולי הייתי מעגל קצת בסיום, כי האמת - היה קצת צפוי. בכללי, הרעיון כולו מוכר לי מדי, וצורת ההעברה שלך היתה טובה אבל לא מחדשת הרבה בעצם סיפור הפרדוקס.

ובהתיחסות לתוכן - אכן תחושה קיומיות חזקה. הוי... בדיוק נגעתי ב"המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי, קשור. רק גדי - בינינו - אתה יודע שזה לא נכון, נכון? כמה שכל תנועה ומנוחה של האדם בעולם הזה הופכות עולמות. היה מפחיד לזוז אם היינו רואים את זה בעיני החוש.
אבל כן, התחושה מובנת. ואולי זה מחזק לשוב בתשובה, להגאל כבר.

תודה רבה!
ישי
ח´ ניסן ה´תשע"א  
היה שווה לחכות, שברת שתיקה ארוכה.
אילו מילים, גדי, ואיזה כאב ומשמעות.
יום אחרי האזכרה של אחי אני עוד תחת הרושם, ועננת האבק מכסה סביבי.
ואיך אפילו את הכאב הזה הבאת דרך העצים...

עֹז
ח´ ניסן ה´תשע"א  
(אני עם מה ש"אוליב" כתבה למעלה. אני גם מסכים שכל אחד זוכר את אלו שלו, אבל יש כאלה שה'שלהם' שלהם מקיף גם את העצים שבצפון או בדרום הרחוקים).

תודה.
ח´ ניסן ה´תשע"א  
שאני נוגע מכדי לומר דבר.
ח´ ניסן ה´תשע"א  
כואב כל כך.
הכאב שלך כתוב מצוין. מדויק. ועדין.
ואני מצטרפת לאוליב. כל אחד זוכר את שלו.

תודה.
ט´ ניסן ה´תשע"א  
והרבה כאב- כתוב בחן וכישרון רב.
יישר כוח!
ט´ ניסן ה´תשע"א  
זה שיר נורא נורא מרגש.
מדויק ואיכותי.
ט´ ניסן ה´תשע"א  

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=10143


תן לי מה שיש לעץ
ואת היכולת לאבד את העץ
כי העץ באשר הוא עץ
הכאב צומח בענפיו
בד בבד, חבל בחבל
אף פעם לא
מתפוצץ
ט´ ניסן ה´תשע"א  
אני מוצא את עצמי מתקשה לנסח תגובה.

השיר באמת עוצמתי, משורש עד אמיר. והסיום, על אף שהוא עשוי להיראות סתמי, היה מבחינתי תפנית חשובה. כי למרות הכל יש את הרגע ההוא שבו הדי צעדינו נבלעים, ושום רעש לא נשמע עוד. לא משום שהוא אינו קיים; הרגליים ממשיכות לצעוד וגלי הקול אינם יושבים שבעה, אבל החידלון הנורא, השקט המצמית, פשוט נוכח מדי.

מִמֵּאָה יֵעָקֵר וְנָפַל כָּרוּת,
וּבְאַחֲרוֹן לֹא יוּכַל הִכָּנֵעַ.
קָשִׁים, קָשִׁים הָאָבוֹת לָמוּת,
כָּאַלּוֹן הַקָּשֶׁה הִקָּרֵעַ.

(מתוך: "קץ האב", נתן אלתרמן. כל השיר שלך רצו לי המילים שלו בראש, ואני חושב שזה אומר הכל.)
ט´ ניסן ה´תשע"א  
אבל דוקא פסוקים אחרים בקהלת מתארים את זה נורא יפה
ט´ ניסן ה´תשע"א  
הזכרת לי עכשיו שיר יפה מאוד של נתן יונתן, אחד האהובים עלי - שישה באוקטובר 1973.

"רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענני
חול כיסו את השמים. באוויר התערבלו
בשורות עשנו של מלחמה ובשעה הרביעית בהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת-אימים כאילו מטח אשר בחזה והיום אני יודע שאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דם על סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת..."

(ולהזכיר לי אותו אומר הרבה מאוד.)
י´ ניסן ה´תשע"א  
קראתי כמה פעמים, זה כל כך עדין שכמעט ולא כואב, עד שקוראים שוב ושוב ומבינים.
י´ ניסן ה´תשע"א  
חזק, נכון, כואב.
יפה על ההרחבה של הארמז, ועל מיעוט הפסיחה. ממש מתאים.
י"ג ניסן ה´תשע"א  
קודם כל כמה תודות, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי. תודה לעורך שהמליץ, תודה לזו שניקדה ותודה למי שקרא.
תודה קצת שונה לשומרו"ש על שירו "[בשעה שגשמים דופקים]" שנגע בי והצליח לגעת גם במקום בו לא נגעתי עד כה, והביא אותי להוציא אל הפועל את מה שכתבתי.

משהו למגיבים:
אני לא זוכר שהרגשתי פעם כך, ששיר שלי אומר משהו שלא רציתי לומר, ואולי גם אמרתי ההפך. אני לא זוכר. אני לא אזכור. הדי צעדינו נבלעים בעננת אבק ולא בגלל שעולם כמנהגו נוהג אלא בגלל שאני לא רוצה לזכור, לא יכול לזכור. אני לא חושב שהשיכחה הזו היא מה שמקובל לקרוא הדחקה, לא, זה משהו אחר. זה שכחה-מדעת-ומתוך-רצון. לפחות כך אני מרגיש, לפחות כרגע.
עוד משהו שהיה פה - התפלאתי על הרושם שהכאב נכתב בצורה מדויקת. בתחושה שלי הוא יצא מאוד לא מדויק, בקוים עבים של עפרון לא מחודד, כהה וקהה מדי. לא יודע.
זה כנראה מה שלא גיליתי לעצמי, מה שנכתב פה. או אולי משהו אחר?
פרט, התגובה שלך רגשה אותי.
אביצר, יכול להיות שיש פסוקים מתאימים יותר לסיפור שסיפרתי כאן, אבל זה לא שחיפשתי ארמז, זה פשוט פסוק שנפל לתוך פי (נדמה לי שככה גם כתבתי בעבר, אני נזכר ברצף מילים מתוך פסוק ומתוכן נכתב שיר. לא יודע אם אני מסוגל לכתוב אחרת).
ישי, לא חיפשתי לחדש ואני לא חושב שיכולתי לעגל או לחדד. זה הבעיה של הסוף הזה, הוא אישי והוא אני. הוא נכתב מהבטן, מהכבדות הזו שלתומי חשבתי שעברה דרך השיר. נדמה לי שהיא לא. פלא בעיני.
שוב תודה לכל מי שהגיב.
פסח כשר ושמח וימים מאירים.
י"ט ניסן ה´תשע"א  
אתה מכיר את זה שכל הפנים מעקצצות שניה לפני שמגיעות דמעות לעיניים ובסוף הן לא מגיעות?
זה קצת לא הוגן להגיד את זה על שיר כאב אבל אני כל כך שמחה שאתה מפרסם.
כ"ב ניסן ה´תשע"א  
רק לומר שהשיר הזה נגע בי מאוד, במקומות שרק מילים יכולות לגעת.
תודה.
כ"ד ניסן ה´תשע"א  
כ"ה ניסן ה´תשע"א  
ואם זה נכון.

פעם כתבתי לעצמי:
"אני רוצה למות כמו להבה של נר,
להבהב הבהוב אחרון ולחדול,
כשרק עשן מתפתל מעלי כמו מצבת זכרון
ואחר
להשכח מלב".

ותמיד חשבתי לעצמי שאני רוצה להשכח. שאני לא רוצה להזכר. ורק בצבא הצלחתי להגדיר לעצמי שאני רוצה להזכר, אבל לא כמת. אני רוצה להזכר לא בתור מישהו שכבר לא נמצא כאן, אלא בתור מישהו שעיקר החשיבות בקיומו בעולם הוא בזה שהוא עבר כאן, ושרט משהו בקליפות של האנשים מסביבו ואחרים בהמשך הדורות, ואין זה משנה כלל אם הוא חי או מת.
ג´ אב ה´תשע"א  
כואב, עצוב, נוגע.
תודה.

גם לי יש דמעות..
בטח עוד אחזור אליו מתישהו.

כ"ז תמוז ה´תשע"ג  
וכואב, רק אור!
ו´ תשרי ה´תשע"ד  
(שלוש שנים)
ו´ תשרי ה´תשע"ה  
ואני דווקא בכלל לא בטוח שאזכור. אני אפילו די בטוח שאני נמנע מלזכור. מזל שיש שירים.
ו´ תשרי ה´תשע"ה  
אכן מזל.
אני לא יודע איך אפשר לשכוח לחלוטין, לא במעומעם, את מי שנמצא בתווי הפנים שלך. הבעיה היא בתווך המתעמעם, השטח האפור, שבו הזיכרון הופך גס ומשונה, ומשתנה. אבל, ואני יודע כמה מטופש זה עלול להישמע, פרטים הם פרטים, והזיכרון דוהה, או לא נשאר חשוב כמו שהוא היה. ואתה חושב שזו דרכו של עולם, וגזירה על המתים להשתכח מהלב. אבל אהבה למישהו היא לא רק פרטים, ואם יש שיר להזכיר, אז מזל.
לא יודע מה רציתי לומר. רק שהזכרת גם לי.
כ"ב תמוז ה´תש"פ  
גדי
אהוב לבבי. השיר נחקק. איך נגעת בחיים ובחידלון.
יש פה מעשה עדין
אמיץ ומרהיב מאין כמוהו
וככל שאני קורא אני מבין אותו לראשונה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד