בנושא
בכרם
חדשות
 
העגול - החקירות (8) / דוצקי
בביכורים מאז ט"ז אדר ב´ ה´תשע"א

בס"ד


דפיקות נשמעו בשער היכל הגלים.

"תוכלי בבקשה לפתוח את הדלת, אינגריד?" ביקשה הנסיכה.

היכל הגלים, שנבנה לפני מאות שנים במיוחד בעבור אלפי-הים, היה מדהים ביופיו. אולי אחד המקומות היפים ביותר באי צ'רלה.

כל היכל הגלים, מלבד תקרת הסקיי-לייט הגדולה, היה עשוי מאיזמרגד, מסוג אבן ירקרקה צלולה, הנקראת "צ'וק אמרלד".

בהיכל היה אפשר לראות את כל יצורי הים, המשתקפים על אבני האיזמרגד בצורה מושלמת כל כך, עד שאפשר היה לחשוב כאילו היצורים ממש בתוך האבנים.

היכל הגלים סיפק לנסיכה מנוחה ורוגע, יותר מאשר שאר האלפים שהעדיפו להירגע בגן הפריחה של הכיפה.

אינגריד הצעירה, שלמרות שהייתה מבוגרת מהנסיכה רק בארבע שנים, שירתה ביעילות רבה ובנאמנות את הנסיכה דורי מאז שזאת נולדה.

אינגריד ניגשה אל הדלת ופתחה אותה, וממנה נכנס אלף שחולצתו קרועה, הוא היה רטוב מאוד ועייף, עד שנראה שכמעט נפל על הרצפה.

"מה קרה, בירדסייט?" שאלה אינגריד, ואחרי רגע הסמיקה, כי זה לא מתפקידה לתחקר.

"הנסיכה," אמר בירדסייט, "שלח אותי המפקד, אנחנו תחת מתקפה!".

"של מי?" שאלה הנסיכה דורי.

"האלפים ממירוקול," אמר בירדסייט, "הם באים בהמוניהם!".

"לא הגיוני!" אמרה דורי, "למה שהם יתקפו? כל האלפים, אפילו השחורים, כרתו ברית שלום שלא נשברה כבר יותר משבע מאות שנים...".

"מה לעשות?" שאל בירדסייט.

דורי חשבה לרגע, ואז אמרה: "הרימו דגל לבן! אנחנו נכנעים!".

"מה?" נדהמו אינגריד ובירדסייט.

"לא יהיה כאן שום מרחץ דמים! זה ברור?" אמרה דורי.

"טוב," הילכה דורי לכיוון הדלת, "אני יוצאת לקראתם, ונראה מה הם רוצים...".

"לא בלעדיי!" אמרה אינגריד, הפעם בלי תחושת אשמה על חוצפה.

"לא הולכים לעשות לי כלום אם ניכנע," אמרה דורי "אבל עכשיו, יותר מתמיד, אני צריכה אדם טוב, שיארח לי לחברה".
  
                                     *

"אתה מואשם בהפקרות ובבגידה לבני עמך, האם אתה מכחיש מה שקרה?".

המשפט התרחש באחת מהמנהרות הרבות שבמבוכי המנהרות, באי המלוכה.

"איני מכחיש שום דבר," ענה מאק הגמד, "אבל לא יכולתי להתכחש לאותו בן אנוש, היה בו משהו מיוחד.

"האם הוא היה מכשף או עושה-להטים?" שאל אחד משלושת השופטים בספקנות.

"לא, אדוני" ענה מאק.

"אז הקסם היחיד שפועל עליך, הוא הצעה להשתכר, ואחר-כך להקיא את נשמתך?".

"משהו כזה" ענה מאק.

"האם אתה מודע לכוח ולערך התליון? האם אתה מודע מה שמועה כזאת תעשה לתדמית שלנו?" שאל אחד השופטים.

מאק ניענע בראשו לשלילה.

"התליון גוזל מאנשים את הקסם שלהם, ולפעמים - את נשמתם," אמר השופט, "לכן הוא הופקד אצלנו, שנשמור עליו במקום בטוח". 

השופטים דיברו ביניהם במהלך שתי הדקות הבאות, ואז פנה השופט הראשי אל מאק: "יש לנו עונש מיוחד עבור בוגדים...". 

                                    *

דורי ואינגריד צעדו לעבר מחנה אלפי היערות, שכבשו כבר את עיר הבירה, ללא כל התנגדות מהצבא הנגדי.

השתיים לא נשאו כל נשק, על מנת שהמקרה ייגמר ללא פגע.

אלפי היער הביטו בשנאה בשתי האלפיות המתקדמות לאיטן, לעבר אוהל הפיקוד הראשי.

אלף אחד, במדים של מפקד כוח צבאי כלשהו, יצא מהאוהל, מלווה בשלושה חיילים.

"אני מצטער, נסיכה," אמר האלף והוציא זוג אזיקים, "אבל, על מנת להיפגש עם המלך והמלכה - תאלצו לענוד את אלו".

"אתה לא מצפה ש..." התרגזה אינגריד.

"שקט!" היסתה אותה דורי בקול שממש לא מאופיין לה, ואז הושיטה את ידיה "בכבוד רב אכנס לאוהל, לקבל את פני האורחים המכובדים, בכל דרך שאאלץ".

השתיים אוזקו, ולוו על ידי החיילים אל תוך האוהל.

בתוך האוהל שהוקצה עבור הזוג המלכותי, ישבו המלך והמלכה, עייפים מחוסר שינה ומודאגים, ואיתם גם כמה קצינים שנעצו מבטים יוקדים באלפיות-הים.

"הנסיכה דורי הגיעה, כבקשתכם, גברתי ואדוני" הודיע האלף שליווה את אלפיות-הים.

דורי קדה לפני המלך והמלכה, ואמרה: "אני שמחה לארח כאן בביתנו כל אדם טוב שמגיע, במיוחד אתכם אחיי האלפים, אך למה אתם רוצים להילחם בנו?".

קצין אחד, שישב ליד המלך, הוציא מכיס מעילו מגילה, ופרס אותה על האדמה.

"כתב היד הזה מוכר לך, נסיכתי?" שאל הקצין, כשהוא מביע את המילה "נסיכתי" בזלזול.

הנסיכה הביטה במגילה וקראה בהתפעלות: "זהו כתב ידי! אבל איך...?".

"מה את רוצה בעבורה?" שאל המלך.

"אני לא כתבתי את זה, גברתי ואדוני," אמרה דורי, "אין לי מושג היכן הבת שלכם".

"כתב היד הוא שלך! את מודה בעצמך!" אמרה המלכה.

"אכן, ואם הייתה אצלי - הייתי מחזירה אותה הבייתה בליווי אישי שיאה לנסיכה, אבל היא לא כאן!" אמרה דורי.

"הנסיכה אף פעם לא משקרת!" אמרה אינגריד.

אחד הקצינים קם ואמר: "גלי לנו היכן הנסיכה, או שלא תצאי מכאן בחיים, שמעת?".

"באמת אינני יודעת" אמרה דורי.

האלף התרגז, והרים את ידו כדי להכות את הנסיכה, אך יד עצרה את ידו, וחרב נשלפה מול גרונו.

"אל תתחיל לחשוב על זה" אמר ארבליון.

"ארבליון?" התפלאה אינגריד.

היחידה שלא מבני המלוכה שאהבה את ארבליון, הייתה אינגריד.

למרות שלא היה לה הרבה זמן, בגלל כל השירות לנסיכה, נתנה אינגריד את שאר תשומת ליבה לארבליון.

דורי שמה לב לקשר זה, וניסתה בעקיפין לתרום למענו, בכך שלא ביקשה בהרבה את שיותה של אינגריד.
היא רצתה שארבליון לא ירגיש בודד.

אך כשאינגריד לא הייתה נמצאת - לא יכל ארבליון להתמודד עם הבדידות, שבאה ביחד עם הלעג של בירדסייט וחבריו. 

"שומרים! תפסו את הפולש!" קרא הקצין.

שני אלפים הסתערו על ארבליון בחרבות שלופות.

"ארבליון, היזהר!" קראה אינגריד, והכשילה את החייל שלידה, שעמד לתקוף את ארבליון.

ארבליון דחף לצד את הקצין שתקף את דורי, ובתנועה מהירה הכשיל את החייל המסתער עליו מימין, ושנייה לאחר מכן התחיל להדוף את החייל השמאלי עם חרבו עד שהכניע אותו, כשלחייל נפלה החרב.

אינגריד שמרה בינתיים על הקצין שדחף ארבליון, כדי שלא יקום לעזור לחבריו, בכך שהתיישבה עליו.

"מרשים ביותר," התרשם המלך, "בן אנוש, בממלכת האלפים התת ימית, מביס כמה מהטובים בחייליי תוך דקות ספורות".

"אדוני המלך" שאלה דורי, "אין שום דרך לסיים את המשבר הזה? אולי, אם תתחילו להאמין לי, נוכל לנסות למצוא את הנסיכה האבודה, יחד?".

"אני מוכן להיות זה שיישלח לחפש אותה" אמר ארבליון.

ארבליון לא הרגיש כאן בבית, אבל גם לא רצה להלשין על בירדסייט.
זאת ההזדמנות שלו לצאת מכאן.

"אני רואה, באמת, שיש לך יכולת ללכת למשימה זאת, בן אנוש" אמרה המלכה.

"אבל ארבליון..." החלה אינגריד.

"אני יוצא הערב!" פסק ארבליון.

"ואתה לא יוצא לבד" החליטה הנסיכה.  

                                  *

"הו! סוף - סוף! אדמה רכה!" קרא ריק ומישש את העשב, "בבקשה ממך, אל תעשי לי את זה שוב...".
 
"תפסיק ליבב!" אמרה תהילה, "לא ריחפנו כל - כך גבוה, וממש לא הרבה זמן".

"בני-אדם לא נועדו לעוף," אמר ריק, "בגלל זה אין להם כנפיים".

"טוב... אפשר בבקשה להתחיל להתמקד במשימה שלנו?" ביקשה תהילה.

"את מתכוונת - במשימת ההתאבדות שלנו?" שאל ריק, "רק אל תשאלי אותי אחר כך: "ריק, למה לא אמרת לי, שרוב הסיכויים שאיש-הצל הזה בטוח יהרוג אותנו?" טוב?".

תהילה התעלמה מדבריו, והתקדמה באיטיות לעבר שער נובגייט, אחריה הלך ריק מתמרמר בשקט על מר גורלו.

"בשעה כזאת כולם בטח ישנים, בוא לאוהל של רקטון" לחשה תהילה.

השניים נכנסו לאוהל. שום דבר לא הוזז ממקומו עדיין מאז שתהילה עזבה.

"תתחיל לעבוד, ריק, נסה למצוא לאן הלך איש הצל" אמרה תהילה והתחילה לחפש את כדור הבדולח.

עברו מספר דקות ותהילה מצאה את כדור הבדולח. הפעם נמנעה להביט בתוכו ישירות.

"מצאת משהו?" קראה תהילה.

"מוזר... העקבות האלה," החל ריק וגירד בראשו, "הן לא שייכות לאיש צל".

"אז למה?" שאלה תהילה.

קולות צעדים נשמעו מבחוץ, ודמות עמדה להיכנס פנימה.

ריק, כמו שידע לעשות טוב מאוד - התחבא בין הצללים במהירות, ותהילה הכניסה את כדור הבדולח לתוך הכיס שלה.

אל האוהל נכנס איש צעיר בעל שיער מתולתל, ולבש לבוש הדור מאוד, ולו הייתה חגורה חרב מקסימה ביופיה.

"תהילה!" קרא האיש, "כמה טוב לראות אותך".

"שלום, סר מיילו" אמרה תהילה וקדה, "מה נשמע?".

"שמעתי את החדשות על הרצח - נורא ואיום, ושמעתי שהרוצח הצלח לברוח" אמר סר מיילו.

"אני לא רוצה להישמע חצופה, סר מיילו" ניסתה תהילה לנסח בעדינות, "אבל אני קצת באמצע משהו, ואני לחוצה בזמן...".

"ויש לי משהו לבשר לך, משהו שיוציא אותך מהלחץ ומהעצב," אמר סר מיילו, "אנחנו עומדים להינשא בסוף החודש".

תהילה כמעט נפלה מרוב הפתעה: "מה אמרת? מי החליט...".

"כן, אבא סידר את העניינים עם הדיקן הולט" אמר סר מיילו.

"אבל..." החלה תהילה לגמגם.

"ואני מבטיח לך - עד שנשב מתחת לחופה, הרוצח יהיה כבר מאחורי סורג ובריח! אם רק הייתי רואה אותו...".

"אתה מוזמן לנסות" נשמע קול מפתח האוהל ואדם נכנס פנימה.

"ריק?" התפלאה תהילה, ואז הפנתה את ראשה לעבר ריק - זה לא הוא.

"זד?" לחש ריק.

"אתה תשלם על מה שעשית!" קרא סר מיילו והסתער על זד.

לפני שהספיק לצעו ארבעה צעדים - הועף סר מיילו לקצה השני של החדר.

התליון על צווארו של זד התחיל לזהור.

"את!" פקד סות' והצביע על תהילה, "אמרי לי איפה העגול!".  


                                     המשך יבוא...


סיפור בהמשכים פנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד