בנושא
בכרם
חדשות
 
משלוח מנות לסיגל ה / גמדענק6
בביכורים מאז ז´ אדר ב´ ה´תשע"א


 

ברגע אחד חלפו לנגד עיניה העצומות בננה מעוכה, פשטידת תרד, שאריות של פירה קר וסבון נוזלי. כל אלה, ביחד. זה בדיוק הטעם שהיא הרגישה. רוני ירקה את הנוזל הסגול מפיה.

"איייחס!" צרחה.

"אבל את חייבת לבלוע את התרופה הזאת," אמר אבא בפעם השלושים ואחת באותו שבוע, "אחרת תישארי מצוננת ולא תוכלי לחזור לבית הספר."

"לא רוצה לחזור לבית הספר!"

"את רוצה להישאר ככה? עם חום גבוה ואף מלא נזלת? רוני, תהיי גיבורה, תבלעי את כל התרופה ותרגישי מצויין."

"בכלל לא איכפת לי, אני מרגישה טוב," אמרה רוני, ומיד, כאילו להכעיס, נפלטו מפיה שני שיעולים כבדים.

"בטח," אמר אבא. "אם תבלעי את התרופה, אני מבטיח להביא לך הפתעה."

"איזו הפתעה?"

"אהמ... אני אביא לך את הסוס שהבטחתי לך."

רוני הקטנה חשבה למשך כמה שניות, והחליטה להיכנע. היא נשמה נשימה עמוקה ובלעה את מה שנשאר מהתרופה. זה עדיין היה מגעיל. "כל הכבוד!" אמר אבא וחייך חיוך רחב, אבל רוני לא חייכה. "מה עם הסוס?" שאלה.

"הסוס עדיין לא מוכן... אני מבטיח שהוא יהיה מוכן עד מחר."

"אני רוצה לראות אותו עכשיו!" התעקשה רוני.

"אבל רוני..." התחיל אבא לנסות לשכנע אותה שאין עניין לראות חצי סקיצה של ציור, אבל מהר מאוד ויתר על כך. הוא ניגש אל שולחן העבודה, ולקח משם את הנייר עם ההתחלה של הסוס.

"מה זה?" כעסה רוני. "לסוס יש רק רגל אחת, והעיניים שלו עקומות, ובכלל אין צבעים בציור הזה!"

אבא נאנח. "אמרתי לך שהוא עוד לא מוכן, חכי בסבלנות עד מחר..."

"ולמה יש לסוס הזה כנפיים?"

"כי זה סוס מעופף, כמובן. עכשיו תלכי לישון, רוני, את חייבת להבריא כבר."


רוני חזרה אל מיטתה, המקום שבו היא שהתה רוב הזמן בחמשת הימים האחרונים. אבא חזר לשולחן העבודה, כדי לנסות לעמוד בהבטחה שלו. הוא לא היה צייר גדול, אבל מה לעשות - רוני לא חייכה כבר כמה ימים, מאז שעלה לה החום בפעם הראשונה. שום דבר לא עזר: לא הטלוויזיה, לא הבלון ולא מכונית הצעצוע החדשה, כלום לא הצליח להעלות על פניה אפילו בדל קטן של חיוך. לציור חובבני אין סיכויי הצלחה טובים יותר, אבל שווה לנסות. מי יודע מה יהיה.

רוני נשכבה שוב במיטה, התכסתה שוב בשמיכה ועצמה את עיניה. היא באמת רצתה להחלים כבר, ולא היה איכפת לה אפילו לחזור לבית הספר.

סוסים מעופפים, הרהרה לעצמה פתאום. שטויות. הרי סוסים מעופפים יש רק באגדות.


***


נורת האזעקה הלבנה, עליה היה כתוב באדום "יש רק באגדות", הבהבה בעצבנות והשמיעה קולות מחרישי אזניים. עשרות פיות החלו להתרוצץ אנה ואנה בין העננים, מעבירות הלאה את ההודעה הבהולה. הן נראו לחוצות מתמיד. לכאורה, לא היתה כל סיבה להיכנס ללחץ: הנוהל ברור מאוד, ברגע שילד קטן אומר "יש רק באגדות" זה אומר שהוא זקוק לאגדה, וצריך להזעיק מהר פיה טובה או יצור קסום אחר שיפתור את הבעיה. בדרך כלל התהליך נמשך דקות ספורות - הפקידה הראשית במשרד הפיות מקבלת את ההודעה, בודקת מי פנוי ושולחת אותו כהרף עין אל המקום המבוקש. הבעיה היא, שהפעם היה עומס בלתי רגיל על המערכת: ילד חמוד אחד איבד את הדרך הביתה, גוזל קטן מתקשה ללמוד לעוף, פקיד מס הכנסה (כן, לפעמים צריך לעזור גם למבוגרים) איבד את כרטיס האשראי שלו, פינוקיו הסתבך שוב וסינדרלה יצאה מאוחר מדי מהנשף - הכרכרה שלה כבר חזרה להיות דלעת והיא נתקעה בלי טרמפים הביתה. כך שאף אחד לא היה פנוי, וגם המלאי של אבקת הפיות כמעט התרוקן.

לפקידה לא היתה ברירה, והיא נאלצה לשלוח את פריטיפוס.


לפריטיפוס, קוסם מתלמד, עדיין לא היתה הסמכה לחולל פלאים. הוא הצליח מאוד בלימודים, וכולם ניבאו לו עתיד מזהיר, אבל הוא היה חסר ניסיון לחלוטין. כשהפקידה הראשית פקדה עליו לצאת למשימה, הוא התחנן על נפשו וביקש שמישהו אחר יעשה זאת, אבל כלום לא עזר. כך מצא פריטיפוס את עצמו בבית לא מוכר, בחדרה של ילדה חולה, כשהוא אמור לסייע לה בדרך כלשהי.

הוא הביט בילדה הישנה, המתין מעט עד שתתעורר, ולבסוף החליט שעדיף לתת לה להמשיך לישון ולחזור לארץ הפיות. הוא פנה לאחוריו ועמד לצאת מהחדר, אבל בדיוק אז היא התעוררה.

"אמאל'ה!" צעקה. "ג'וק ענקי!"

פריטיפוס נעלב עד עמקי נשמתו. הוא אמנם היה יצור די קטן, אבל לא עד כדי כך שאפשר להשוות אותו לג'וק. אפילו אם מדובר בג'וק הכי ענקי בעולם.

"תקשיבי, ילדה," הוא פנה בפנים זועפות לרוני המבוהלת, "אם תמשיכי לקרוא לי ככה, לא תקבלי שום קסם. שומעת?"

רוני, רועדת מפחד, הנהנה בראשה לאישור.

"עכשיו תגידי לי מה את רוצה, וכדאי מאוד שתעשי את זה מהר" אמר. לפתע הוא נזכר בשיעור מספר שבע עשרה בקורס ביחסי אנוש. לא משנה מה קורה, אפילו אם מקדמים את פניך בצעקות אימים, אתה חייב להישאר נחמד. אחרת לא יתייחסו אליך כאל יצור אגדי, אלא כמטרד שצריך להיפטר ממנו במהירות. העובדה שרוני המשיכה להביט בו בפחד בלי להוציא אף מילה מפיה, אימתה את מה שלמד בשיעור, והוא ניסה להתרכך קצת.

"אני מצטער, לא התכוונתי להפחיד. קוראים לי פריטיפוס, ואני קוסם. קוסם טוב. אני עושה קסמים וממלא משאלות."

רוני עדיין התקשתה להוציא הגה מהפה. פריטיפוס ניסה להיזכר מה אמורים לעשות בשלב הזה. "אהה... את קראת לי, לא?" שאל. בחדר שררה מבוכה כמו בשיחת טלפון בין שני אנשים שאינם זוכרים מי מהם התקשר ובשביל מה. "יכול להיות שאמרת משהו עם 'דבר כזה יש רק באגדות', או 'זה יכול לקרות רק באגדות'?" ניסה שוב פריטיפוס.

"כ...כן," גמגמה רוני, וסוף סוף פריטיפוס זכה לשמוע את קולה הרך והמצונן להחריד.

"ואת זוכרת במקרה בקשר למה אמרת את זה?"

"אה, שום דבר. לא חשוב."

פריטיפוס התרגז. "מה זאת אומרת 'לא חשוב'? עשיתי את כל הדרך לפה בשביל משהו 'לא חשוב'? סתם הקפצת את כל ארץ הפיות?!"

רוני נבהלה שוב, ופריטיפוס ניסה לחזור לטון ידידותי. "סליחה, אני באמת מצטער. אני פשוט חדש בעסק הזה של הפיות והקוסמים וכל אלה. תוכלי להגיד לי בכל זאת מה רצית, גם אם זה לא היה חשוב?"

רוני התביישה להגיד ליצור המוזר שהיא דיברה על סוס מעופף. היא גם פחדה שהוא יכעס עליה שוב. אבל היא ראתה שהיצור מתעקש, וכנראה הוא לא ילך עד שהיא תגיד לו מה היא אמרה. "אמרתי שסוסים מעופפים יש רק באגדות" אמרה לבסוף.

"מה?!"

"אמרתי לך שזה לא חשוב. לך לשולחן העבודה של אבא, יש שם ציור של סוס עם כנפיים ורגל אחת. תביא אותו הנה."

פריטיפוס יצא מהחדר. איך לעזאזל נראה שולחן העבודה של אבא? מאיפה הוא אמור לדעת לזהות אותו? הוא החל להסתובב בבית. תחילה חיפש במטבח: הוא פתח דלת של מכשיר גדול מלא דברי מאכל, שנושבת ממנו רוח קרה. הוא הגיע למסקנה שכנראה מדובר במקרר ולא בשולחן עבודה, וסגר את הדלת. אחר כך הוא בדק את המכשיר החשמלי עם הכפתורים, המספרים והצלחת בפנים, הסיק שזהו מיקרוגל ולא שולחן עבודה והמשיך הלאה. הוא עבר לסלון: הרהיט הגדול עם הקלידים השחורים והלבנים לא נראה לו כמו שולחן עבודה של אבא, וגם לא המכשיר עם המסך הענקי. לבסוף הוא מצא שולחן שהיה מונח עליו ציור של סוס, והניח שאין סיכוי שמלבד השולחן הזה יש גם שולחן עבודה כלשהו, שגם עליו יש סוס מצוייר.

הוא חזר למיטה של רוני והראה לה את הציור. "אתה רואה?" קראה רוני. "תגיד לי בעצמך, הציור הזה לא מוזר? מה פתאום לסוס יש כנפיים?"

"זה בכלל לא מוזר," ענה הקוסם, "לכל הסוסים שאני מכיר יש לפחות שתי כנפיים. הסוסים המוזרים הם אלה שנמצאים אצלכם, אלה שאינם יודעים לעוף. אם את לא מאמינה, אראה לך איך סוסים יכולים לרחף באוויר." ופריטיפוס שלף מכובעו את מטה הקסמים שלו, הקיש שלוש נקישות על הרצפה, אמר "זיליש פטרוזיליש בום בום בום", ובן רגע הסוס המצוייר התעורר לחיים. הוא יצא מדף הנייר, הסתכל סביבו, ולפתע נפל ארצה.

"מה קרה?" שאלה רוני.

"מה פירוש 'מה קרה'? תנסי את לעמוד עם רגל אחת!" אמר הסוס. הוא ניסה לקום, אך שוב נפל. ניסה פעם שניה, ופעם שלישית, אך ללא הצלחה.

"למה אתה צריך רגליים?" שאלה רוני את הסוס האומלל. "יש לך כנפיים, אתה יכול פשוט לעוף!"

הסוס הביט לאחוריו והתבונן בכנפיים של גבו. "מה זה? מי צייר לי כנפיים על הגב? הן היו שם כל הזמן?"

"אבא שלי צייר אותך עם כנפיים, כדי שתהיה סוס מעופף" אמרה רוני.

"אבל... אין לי מושג מה לעשות עם הכנפיים האלה... אני בסך הכל סוס, אני לא יודע לעוף!"

פריטיפוס החוויר כמו הפנים של שלגיה. הוא הניח שהמשימה הראשונה שלו לא תהיה מוצלחת במיוחד, אבל הוא לא ציפה לכישלון מחפיר כל כך.

"הי, ילדה," אמר הסוס כשראה את המבט המאוכזב בעיניה של רוני, "אם את כל כך רוצה - אני יכול לנסות לעוף."

"באמת?"

"אה... אולי. תמיד אפשר לנסות." הסוס ניסה לנופף בכנפיו, אבל הן היו גדולות מדי והיה קשה להזיז אותן. הוא התאמץ, והזיע, והפעיל את כל השרירים שלו, עד שלבסוף הכנפיים התחילו לזוז, אבל זה לא הספיק כדי להתרומם מהקרקע. הוא הביט בייאוש לעברו של פריטיפוס. "הי, אתה, אולי תעשה משהו?"

פריטיפוס שלף שוב את מטה הקסמים. הוא נופף באוויר פעמיים, אמר "זאביש, קולרביש, בום בום בום!" ולפתע צמחו לסוס שתי קרניים.

רוני צחקה, אבל הסוס נראה קצת נרגז. "אתה עושה לי קרניים?! חשבתי שעברנו את הגיל הזה. תסיר אותן תכף ומיד, ובמקום זה תגרום לכנפיים שלי לעבוד!"

פריטיפוס נופף שוב באוויר, הפעם שלוש פעמים, אמר "מלריש, סלריש, אחת שתים שלוש!" והאף של הסוס הפך לגזר.

רוני התגלגלה מצחוק והסוס האדים מכעס. זהו, אמר פריטיפוס לעצמו, מחר זורקים אותי מהקורס. הוא ניסה בפעם האחרונה: "מוקוליש, ברוקוליש, אוּן דוֹס טְרֶס!" ולפתע הכנפיים החלו להתנפנף מעצמן. בהתחלה באיטיות, אחר כך מהר יותר ולבסוף בקצב מהיר, עד שהסוס התרומם מעל הרצפה. הוא עשה סיבובים בחלל החדר, ואחר כך חזר אל המיטה, העלה על גבו את רוני ולקח אותה לטיול בארץ רחוקה, נטולת סירופים נגד שפעת.


***


"אפצ'י!" התעטשה רוני. לא, גם הבוקר הצינון לא עבר. היא הסתכלה סביבה, ולא ראתה שום דבר מיוחד - לא קוסם ולא מטה קסמים, לא סוסים ולא יער. החיוך שעלה על פניה בחלום, הראשון מזה זמן רב, נמחק ברגע אחד. היא קמה באכזבה מהמיטה והלכה לסלון. שם, על השולחן, חיכה לה סוס. לא אמיתי, רק ציור. זה היה סוס גדול, צבעוני, עם חיוך רחב ושתי כנפיים.


רוני הביטה בציור, וחייכה.



אגדות ציור

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמדענק6
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ אדר ב´ ה´תשע"א  
אני מניחה שלא משנה כמה אגדות אקרא, תמיד אשמח לקבל עוד אחת.
וזו מתוקה מאד!
אהבתי את: "כמו שני אנשים אנשים שאינם זוכרים מי התקשר ובשביל מה".
זה היה חמוד בהקשר הזה.
וסתם, יצירי אגדות חסרי אונים ומתקשים- נוגעים תמיד לליבי.
כתיבה זורמת וקולחת עד מאד.
י"א אדר ב´ ה´תשע"א  
מחייכת מאוד
יו, איזה כיף לי!

וזה סיפור כיפי וטוב, כזה שארצה לשוב ולקרוא, אז אני בכלל שמחה. תודה תודה תודה!

(החיוך, השפעת, הציור, הסוס החד-רגלי עם הכנפיים... הממ, יש לי ניחוש פרוע (כמו שיער ברוח, ככה פרוע). אוהבת כל כך.)
ט´ ניסן ה´תשע"ב  
(וסיגל, יקרה, שמת לב שאיכשהו שלושת המשלוחים שקיבלת קשורים בחיוכים? איזה יופי לך.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד