בנושא
בכרם
חדשות
 
המחר של אנה [צופה אל הבאות] / לוטם שחף
בביכורים מאז ג´ אדר ב´ ה´תשע"א


פעם, אי אפשר היה להסתיר מה שחושבים, מה שיודעים, כולם חיו כמשפחה אחת, אחד בתוך השני.
פעם, היה טוב לכולם, היתה תמימות, היתה אמונה, ידעו מהו האושר האמיתי, ידעו מהי שמחה פנימית, ידעו לאהוב.
פעם, היתה בריאות, נפשית ופיזית, אכלו בריא, שתו בריא, חיו בריא, דיברו בריא, היו בכושר.

למה היום זה לא יכול להיות ככה?

היום אנשים מסתירים מה שהם חושבים ויודעים, ונבלעים ברוב, נבלעים עם הצרה הגדולה שלהם בים צרות של אחרים.
היום אין תמימות, יש אמת בפרצוף, האמונה ירדה, פלאים, האושר הוא כסף וכבוד, שמחה זה זכייה בלוטו, ואהבה זה רק בסרטים.
היום יש חולי, נפשי ופיזי, אוכל מתועש, ג'אנק פוד, שתייה עם קפאין, דיבורים שפותחים ת'פה לשטן, וכושר גופני איום.

היום של אנה מתחיל בחמש וחצי לפנות בוקר, היא קמה, מתארגנת, חוטפת "מיני קופסת דגנים", שופכת לכוס, שמה חלב, מערבבת ובולעת הכל.
מסתדרת מול המראה, מסרקת את הפאה שלה, לא, היום היא תלך בלי, אין לה זמן.
לפחות היא שמה שרשרת, לעדן את המראה.
אבא מחכה לה כבר בחוץ, העיניים שלו אדומות, מאז שהיא חולה הוא הפסיק לישון.
היא מחלצת מידיו בעדינות את מפתחות הרכב, היום היא תיסע לבד, יש לה רישיון מגיל שבע עשרה, שנה שלמה שהיא נוהגת ואין סיבה לדאגה, מחר היא תוותר לו על התענוג.
שמה לה מוסיקה שקטה, מרוכזת בנהיגה.
מגיעה לבית חולים, השומר אפילו לא מעיף מבט, כולם מכירים אותה מראש ועד כף רגל, לכן מספיק לו לראות את הלק האדום/כתום ברגליים שלה ולדעת שזו היא.
היא עולה במעלית לקומה השלישית, מחלקת הקרנות, מגיעה לחדר, האחות כבר מחכה לה, מושיטה יד, נדקרת.
נזכרת ביום שבו התחילו לה הדקירות ביד, דקירות כאלו של סכינים, אמרו שהיא מדמינת, אחרי זה אמרו שזה סתם שומנים, "אם הינו נבהלים משומנים בגוף, מזמן כל המתבגרים היו אצלינו" אמרו הרופאים.
כשגילו את האמת, כולם שתקו.
הרופאים שתקו, התבישו.
ההורים שתקו, היו בהלם.
המשפחה שתקה, לא ידעו איך להתנהג ומה מותר/אסור/יעיק.
אנה שתקה, אנה לא שתקה, בחוץ שתקה אבל בפנים היא סערה כמו סופת שלגים שמצליחה להקפיא את השמש, היו לה הרבה תהיות ולא מענות.
אלוקים שתק, טוב, אלוקים תמיד שותק.
אבל אנה דווקא אהבה את השתיקה שלו, שתיקה כהודאה שהכל תחת שליטה, היא מאמינה שהעניין שם למעלה בטיפול.
האחות החזיקה בה שלא תיפול, נתמכת, איזו הרגשה נוראית זה להיות נתמכת, תלויה במישהו.
הבדיקה נגמרה והטיפול מתחיל, היא גמורה מעיפות, מחולשה.
כשנגמר הטיפול, נגמר לה היום, ממילא אין לה כח לעשות כלום.
היא חוזרת הביתה מותשת, מחכה לה בבית ארוחה חמה ומיטה.
במיטה היא קוראת, יתרונות היא מוצאת בחולי שלה, הידיעות שלה יותר נרחבות בנושא, הבטן שלה התרחבה גם היא, לפני כן היא סבלה מ"רזות יתר", הלב שלה רחב עוד יותר, וכך גם הלב של אחרים.
היא הולכת לישון מוקדם, הלחישות של ההורים שלה בסאלון מרדימות אותה, היא התרגלה אליהן כמו תינוק אל שיר הערש שלו.
בחוץ, כלפי כולם, היא משתדלת להקרין עיניים קורנות, אותם ירשה מאבא שלה, "עיני שמש זורחת".
בורחת היתה בהתחלה מהטיפולים, כמו ילדה קטנה. בגיל שלה כבר אי אפשר להבטיח לה הפתעה ולשדר לה ביטחון, עזבו לשדר ביטחון, שהיא תאמין לשדר הזה.
בגיל שלה כבר רואים את המשך החיים מול העיניים, יש תכנונים לעתיד.
כולם בטוחים שבהם זה לא יפגע, כשהיתה ילדה קטנה, היא דמיינה סרטן קטן שנכנס לגוף ועושה שם בלאגן, היא לא אהבה ללכת לים רק בגלל זה.
אנשים מפחדים להגיד את המילה סרטן וקוראים לזה "המחלה", אפשר להבין אותם, גם ללורד וולדמורט קראו "זה-שאין-לנקוב-בשמו".
בספר הארי פוטר יש סוף טוב, ויש אמיצים שמעיזים לקרוא לו וולדמורט.
היא מקווה שגם לה יהיה סוף טוב, ושאנשים לא יצטרכו להגיד את המילה כי הם לא יכירו, זה יהיה כמו קדחת או שחפת, שהיתה פעם, שנמצאו לה תרופות או שנגמרה לגמרי.
מסכן הסרטן, שנתנו למחלה כזאת נוראה את שמו.
אנה נזכרה שכשרצו לקרוא לאחותה נעם בשם מסוים, שהיה גם שם של מישהי שהיא לא יכלה לסבול, היא בכתה, צרחה ועשתה מהומות עד שויתרו על הרעיון לטובת השם נעם.
אבל אנה לא משווה את שני הדברים.
נעם היתה לא רק אחות קטנה בשבילה, אלא גם חברה. ילדה בוגרת כזאת, שקטה, מעכלת דברים לאט אבל עד הסוף.
חוץ מנעם יש לאנה עוד חברות וחברים, בפיסבוק. יש לה כבר מאה ושש-עשרה. זה יותר מלחֶצי מהכיתה.
אבל בתכל'ס?! אף אחד מהם לא נמצא אצלה בהגדרות של חבר אמיתי.
היא יודעת שלאנשים אכפת, שרע לראות אותה בחולשה, בחיוורון, עם הקרחת אבל הם שומרים מרחק.
אנה זוכרת שהיתה בכיתה ו', היה לה שיער חלק בלונדיני-זהב עד למותניים, אנשים ברחוב היו מסתכלים עליה ואומרים "ואו, איזה שיער יפה". אבל היא הרגישה שזה כבר לא צנוע ללכת ככה, אנשים מסתכלים, מדברים, והיא חשבה שזה כבר נמאס, אבל להסתפר סתם? לזרוק את השיער לפח? לא! היא נסעה בחופש הגדול למספרה של רונן בירושלים, שם מספרים את השיער ותורמים אותו לילדים חולים, בחינם.
קלעו לה את השיער לשתי צמות ארוכות, ובשני "קלאכים" של המספריים זה נגמר.
אנה יצאה משם עם קרה חמוד חצי מדורג, עם פן עדין ושביל לצד.
היא יצאה מהמספרה בהרגשה טובה אבל בשוֹק מסוים, מסביבה המוני אנשים, היה בא לה לצעוק- "מה אתם עיורים? אתם לא רואים שהסתפרתי? השיער שלי שכל כך אהבתי, אני עשיתי מעשה גדול!"
אבל אנשים לא שמעו משום מה.
גם כשנודע לה שהיא חולה היא התעצבנה וכעסה, איך האישה הזאת צוחקת עם הבת שלה?, למה הילדה הזאת משחקת בשיער ומלטפת אותו-להתעלל בה?, למה הילד הזה שמח כל כך? איך לאישה השמנה הזאת יש בכלל תיאבון? למה דווקא היא?
היה נראה לה שכולם נגדה, שאין לה טעם לחיים, ולקח לה זמן לעכל, לעכל שככל שהעולם מתפתח, מתפתח גם הרע. הקריין בחדשות אמר ש"על כל שלושה אנשים, אחד יהיה מתישהו חולה", זה לא מה שניחם אותה.

יש דברים שחושבים עליהם פעם בחיים אבל למשך זמן, עכשיו אנה חושבת על המחר. לא על המחר המחר, על המחר הגדול.
יש משפט כזה "לומדים להעריך בן-אדם רק אחרי שהלך", זה כל כך נכון ועצוב. למה? כי כשחסר לך משהו, אתה מחפש אותו, הרבה זמן, זה מפריע לך. ואז אתה מגלה מה היה חסר, שלעולם לא תוכל לקנות שוב ואתה מעריך.
לפעמים אנה נהנית לחשוב על ההספדים שיגידו עליה ביום מותה, מפנטזת על גיל מאה ועשרים.
מדמיינת איך שתצחק על כל הרופאים רואי השחורות, על כל האנשים שריחמו עליה ברחוב, על כל הילדים שהתעללו בה מילולית.
צוחק מי שצוחק אחרון.
בינתיים המצב מתדרדר ויש לה שתי אפשרויות, או להמשיך להילחם על החיים, בעזרת יד אחת ואת השנייה יכרתו אבל לא מחייב שהיא תצא מזה - זה פשוט יעזור.
או להחליט שמיצינו, ואז יש שלושה חודשים עם משכחי כאבים וזהו, נגמר הסיוט שלה, ושל כולם רק מתחיל.
היא רואה מהעיניים של ההורים שלה את הפחד.
היא בוחרת בחיים, בוחרת להתמודד.
מזל שהיא שמאלית, היא עוד יכולה לכתוב, תתבדח עם הרופאים.
היא תתעקש לעזור לאמא שלה בפעולות הפשוטות של הבית. קיפול כביסה, תליית כביסה והכל - עם יד אחת.
אמא שלה תאנח ותחייך חיוך עקום ותאמר "למה צריכים לקרות דברים כדי שדברים יקרו?"
חיוך הוא קו עקום שמישר הכל אנה תענה לחיוך של אמה בחיוך.
אחרי יום שיגרתי היא תניח את הראש על הכרית, ותחלום, תחלום להגשים את החלום שלה.
מדמינת שהקול שלה חזר לאיתנו, שהיא חזרה לשיר ולשרוק, בגיטרה חשבה שהיא לעולם לא תוכל להמשיך לנגן אבל היא הצליחה, בקרוב היא מוציאה את השיר הראשון שלה לפועל.
אומרים שהאדם ימצא את יעודו לפי הדבר שהוא הכי אוהב לעשות, היא כבר מצאה, מוסיקה.
היא לא מתכוונת לגמור עם היעוד כל כך מהר, מזלה שהיא בחרה בתחום שאין לו סוף.
השמחת חיים שהיתה, היתה עמוק בפנים, יצאה לפועל, התאבון הגיע.
היא לא ויתרה וכל מי שהיה בא אליהם היא היתה מוזגת לו מהאוכל שהיא בעצמה בישלה, אבל היתה מוזגת עוד צלחת לעצמה. כי "מי שאוכל לבד, מת לבד", [והיא גם סיפרה לכולם שהיה מנהג קבוע בכיתה שלה, כל טיול שהיה מעבר לקו הירוק, היה כולל אכילת חטיפים משותפת. מישהי צועקת "מי רוצה דוריטוס?, אני לא רוצה למות לבד!" ואז כולן היו אוכלות ביחד, מגבש מאוד...]
חכו חכו, אתם עוד תראו אותה מנופפת לכם בגיל בגיל מאה ועשרים.
ההורים שלה יאחלו לה מלמעלה ביומולדת מאה ועשרים שיהיה לה יומלאושר, היא תצחק ותגיד אמן! רק תזכירו לאלוקים שם למעלה שאני קיימת עוד, שלא ישכח אותי כמו שלא שכח עד עכשיו, שלא ישכח אותי כמו את מזל השכנה שעכשיו בת מאה ושלוש, יושבת בחוץ וצועקת בתחנונים לכל מי שרוצה לשמוע שאלוקים שכח אותה.
לא אשמתו שיש לה אלציהמר והיא רק בת מאה ושלוש.
אנה ניטרלית, היא לא חיובית ולא שלילית. אבל היא יודעת כמה דברים. היא יודעת שמלמטה אפשר רק לעלות, היא יודעת שלא הכל טוב אבל הכל לטובה והיא מאמינה שצריך להנות בינתיים ממה שיש ולמצות.

קוראים לאנה מחדר הטיפולים שתבוא לבדיקה השגרתית משהו.
אמא שלה והאחות צועדות לקראתה.
אנה קמה, הולכת ופותחת את הדלת, היא יודעת את הדרך, היא מכירה אותה בעצימת עיניים, טוב, תמיד היא עשתה אותה בעצימת עיניים, אחרי הרדמה מהטיפול.
עכשיו היא הולכת וקשה לה בעיניים פקוחות, היא עוצמת עיניים, מרגישה יותר בבית ורואה,
צופה אל הבאות...



מוות נעורים סרטן

© כל הזכויות ליצירה שמורות ללוטם שחף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ אדר ב´ ה´תשע"א  
כשקוראים אז יש נטייה לחשוב שזה אמיתי. אהבתי את הקטע "לומדים להעריך בן-אדם רק אחרי שהלך".

הקטע הזכיר לי סיפור אחר שקראתי, וגם הסגנון היה דומה, אבל זה טוב בפני עצמו.
ז´ אדר ב´ ה´תשע"א  
את כותבת טוב. הסיפור הזה באמת מאוד מהורהר ואולי לכן סיווגת אותו כקטע. לדעתי יש לו פוטנציאל גדול יותר כסיפור. יש כאן כמה משפטים ממש נהדרים, כמו זה על וולדמורט וה"קלאכים" של המספריים בתספורת.
מעניין שכתבת משכחי כאבים (ולא "משככי"). זה בכוונה? כי זה מאוד מתחבר לשכחה.

אני לא יודעת אם הקטע הפותח מוסיף לסיפור או גורע. ניתן אולי להתחיל מהמשפט "היום של אנה..." אם כי יש שם איזה משחק מילים של איום/היום. אבל זה הכרחי?

בכול אופן, אשמח לקרוא אותך שוב.
ז´ אדר ב´ ה´תשע"א  
אני חושב שיש לזה פוטנציאל, אבל כדאי שתשקלי לשנות את הסגנון הדיבורי יתר על המידה בחלק מהמקרים שנראים כמעט כטעויות כתיב קטנות, (ראיתי כמה שקראתי, הרגע אני מזהה רק את 'שמחת החיים במקום 'השמחת חיים'), ניסוח כמו 'בתכלאס' צורם לי קצת,
שימוש ב"/" גם הוא בעייתי..
ז´ אדר ב´ ה´תשע"א  
זה עצוב ונוגע מאד.
מבחינה ספרותית יש מה לשדרג, אבל הנגיעה האישית-זה מה שחשוב...
עֹז
ז´ אדר ב´ ה´תשע"א  
שושנת ים-גם אני התלבטתי אם זה הכרחי אבל הרקע לכתיבה של הסיפור קשור להתחלה והיה חשוב לי להעביר מסר מסוים.
תודה רבה על כל הערות, אני מעריכה מאוד!
אני בעז"ה אקח אותם לתשומת ליבי .
תודה רבה רבה


*פני אדמה-אולי באמת כדאי להוריד את ה"סלאשים" והמילים ב"סלנג".
בכל אופן נתת לי כמה נקודות למחשבה-אז תודה
ז´ אדר ב´ ה´תשע"א  
אבל ממש חסרות לי כאן הדמוניות של ההורים, הם כאילו יותר מידי ברקע וזה לא אמין במקרה הזה
ז´ אדר ב´ ה´תשע"א  
חוץ מזה הסיפור מעולה
ומעניין אותי למה בחרת לתייג את זה כקטע ולא כפרוזה
ח´ אדר ב´ ה´תשע"א  
ש"פחדתי" לתייג כ-פרוזה, יעשו לי בעיות עם זה כי אין עלילה ואין דמויות חיות ויש בזה מסרים שבדרך כלל נמצאים בקטעים.
הקטע הזה היה אמור לצאת פרוזה |מתוסכל| .
על הקטע של ההורים לא חשבתי.
אבל עכשיו אני חושבת שאתה צודק-נראה מה נעשה עם זה...
יומטוב ותודה=]
ח´ אדר ב´ ה´תשע"א  
[ואוף, למה צריך סיבתיות לכל הדברים האלה.]
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד