בנושא
בכרם
חדשות
 
העגול - על החיים ועל המוות (7) / דוצקי
בביכורים מאז י"ד אדר א´ ה´תשע"א

בס"ד

סות' התהלך הלוך ושוב בכלאו המורחב, מחכה לחדשות.
למה הוא בוטח באנשי צל? לא פלא שהם נכחדו מהעולם...

"אדוני, אני כאן, עשינו את זה, והוא כאן איתי" נשמע קולו המוכר והמצמרר של איש הצל.

"ספר לי מה קרה, בפרטי פרטים!" ציווה סות'.

"בן-האנוש ידבר במקומי, הוא זה שביצע את המשימה" אמר איש הצל.

"ובכן, בן - אנוש, מה קרה? ספר לי" ביקש סות', בנימה פחות מאיימת.

"עשיתי את מה שביקשו ממני, אדוני," סיפר זד, "חדרתי לתוך נובגייט, ומצאתי את רקטון הקוסם עובד באוהלו".

"רקטון..." השם הזה הרתיח את סות'.

"רקטון שאל לשמי ולמעשי, וביקשתי ממנו שיספר לי על העגול," המשיך זד, "הוא שאל למה אני מתעניין באגדות, אז עשיתי את עבודתי - הזקן לא הצליח להתנגד, התליון שאב ממנו את כל כוחו, כמעט ללא התנגדות, ובסוף, גם גרם למותו".

זד השתעשע בתליון שענד לצווארו, זהב טהור.

"התליון היה חם מאוד כשבן האנוש יצא מהאוהל," הוסיף איש האוהל.

"הוא לא אמור להיות כך, אלא אם כן..." הרהר סות', "הקוסם היה חשוף לעגול!".

"שאחזור לשם ואבצע ניקוי יסודי?" שאל זד.

"אשלש את סכומך בתור התחלה, ואכפיל בסוף" אמר סות', "אם תסכים להיות שומר הראש שלי כשאלך לשם".

זד חשב על הרעיון. 
כשאיווה תחזור, והוא יסיים את המשימה, יוכלו שניהם לממן חתונה, ולחיות בשלווה ובנחת המון שנים. 

"אני מסכים, לכבוד יהיה לי" ענה זד.

"טוב מאוד, בן אנוש," אמר סות', "עכשיו רק עצור את נשימתך".

זד עצר את נשימתו, ולאחר מכן חש כאב ראש גדול.

זד נפל על האדמה.

"סוף סוף! אני חי!" בקע קולו של סות' מפיו של זד, שקם והתמתח.

"ברוך שובך, אדון" אמר איש הצל והשתחווה.

"חדל התחנפויות, סור מדרכי!" ציווה סות', "יש לי המון עבודה".

                                     *

החייל המרצה, שדיבר אל העם בכיכר העיר, היה מרוצה מעצמו, ברגע שנפל חוד הגליוטינה על גרונו של הגנב המהולל.

פחות אחד - יותר נחמד!

כך הרגיש גם מפעיל הגליוטינה השמן, כל פעם מחדש.
המון אנשים חשבו שהפעלת גליוטינה הינה אכזריות, כמובן שלא הביעו זאת בקול, שמא הם יהיו הבאים בתור.

בכל אופן, גם הרגיש מפעיל הגליוטינה הרגיש מצוין, עד שקיבל חבטה חזקה בבטנו הרחבה והמלאה, והוא כשל אחורה.

הדוחף עט על מפעיל הגליוטינה, והוציא את חרב האיש מנדנה.

הקהל נדהם.

"כן, כן, אנשים יקרים שלי," קרא ריק, "צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להרוג אותי".

החייל - מרצה, הסתער על ריק עם חרב שלופה.

"אני לא יודע איך עשית את זה, אבל תארוז שוב לדרך חזרה!" אמר החייל.

החייל תקף - ריק התקופף במהירות והתגלגל לצד.

מפעיל הגליוטינה השמן הסתער על ריק מאחוריו, כדי למחוץ את ריק, אבל פתאום הועף על החייל - מרצה.

עכשיו היה זמן לריק לקרוע את החבלים שקשרו את פרקי כפות ידיו, בעזרת החרב שלקח ממפעיל הגליוטינה.

לאחר שהשתחרר פנה ריק לחיילים ש"הרגו" אותו ואמר: "תודה אנשים, זאת הייתה חוויה חד פעמית" הוא מישש בגרונו, "אבל אל תנסו את זה בבית".

"כל מי שיתפוס את הגנב יקבל חמישים דרכמות!" קרא החייל, מנסה להפיל מעליו את מפעיל הגליוטינה השמן.

"וואו! בזכותכם שברתי שיא בקרב החברים שלי! תודה!" אמר ריק.

הקהל התקרב אל ריק יותר ויותר, לא היה לא לאן להתחמק.

חוץ מלעוף אל השמים כמו ציפור...

                                    *

קיארה, יורשת העצר הבאה של האלפים ביערות האי מירוקול, טיילה לה באגם הנשמות.

האלפים האמינו, שכל יצור באשר הוא, שיביט מספיק זמן באגם הנשמות, יזכה להבין את עצמו כפי שהוא באמת.

יזכה להבין את נשמתו, את רצונו ואת הפוטנציאל הטמון בו.

במשך השנים טיילה קיארה באגם, הביטה בו כמה שיכלה, התפללה לאלוקים שיעזור לה להבין את עצמה.

קיארה הייתה קרועה.

תפקידה היה להיות יורשת העצר בממלכת האלפים, מכיוון שלמלכה - אמא שלה, לא היו בנים.

קיארה רצתה להיות גיבורה, כמו ששמעה מהאנשים בממלכה, מהסוחרים, ומספרי ההיסטוריה שקראה.

הבעיה האמיתית הייתה - שהבחירה היא רק בידיים שלה.

אמא שלה לא הכריחה אותה לבחור בכס המלכות, אבל קיארה ידעה שמאוד קשה לאמא שלה - וזה יקל עליה מאוד.

מצד שני - לוותר על חלום?

זו הייתה בחירה קשה מאוד, ואנשים כלל לא הבינו למה היא מתבודדת.

קיארה שמעה עלים נשברים מאחוריה - חיה טורפת? אסור לה לבוא לכאן לבד!

"שלום לך, יקירתי" אמר בן-אנוש, כנראה נווד, שיצא מהשיחים.

"מי אתה?" הניחה קיארה את ידה על ניצב חרבה, "מה אתה רוצה?".

"ממך? כלום..." אמר האיש, "באתי להביט באגם הנשמות". 

"באמת? למה? מה אתה מחפש?" זהו בן-האנוש הראשון שראתה קיארה, שמגיע לאגם הנשמות.

"כן, אני מחפש את הפחד" אמר האיש.

"למה אתה מתכוון?" התעניינה קיארה.

"הילכתי במסעותיי להרבה מקומות, עברתי הרבה הרפתקאות, אבל אף פעם לא מצאתי דבר מאתגר - דבר שיפחיד אותי," הסביר האיש, "אני מחפש את הפחד - כדי לשבור אותו".

"גם אני לא מפחדת מכלום" אמרה קיארה.

"באמת?" התפלא האיש, "משום דבר?". 

"כן, אני רוצה להיות גיבורה," ענתה קיארה, "כמוך בערך".

"לפני שאת נעשית גיבורה, את צריכה לדעת להתגבר על כל הפחדים" אמר האיש.

"נכון", אמרה קיארה "אבל כמו שאמרתי: אינני מפחדת מכלום, אפילו לא מהמוות".

"את בטוחה במה שאת אומרת?

"אז כדאי לך לראות את זה!" אמר האיש, וזרק על פרצופה שקיק חול.

קיארה השתעלה, ניקתה את פניה, והביטה אל האיש.

הוא כבר לא היה שם, היא לא הייתה גם באגם הנשמות.
 
היא הייתה בחדר חשוך, אפילו לא ראתה את עצמה.

אבל היא שמעה קול חזק מהדהד.

הקול ציחקק ברשעות וקיארה צרחה והתנשפה.

אין לאן לברוח. קירות סגרו סביבה, והתקרבו יותר ויותר - מנסים למחוץ אותה.

קיארה והסתערה בטירוף על הקיר מולה, אך הוא המשיך לנוע לעברה.

הקול שצחק ברשעות התחזק, וקיארה דפקה על הקיר מולה חזק מאוד וקראה לעזרה.

הקירות דחסו את קיארה - והיא התעלפה.

האיש שרק שלוש שריקות חזקות, ודמות הופיעה מבין השיחים.

"זה התבצע?" שאלה הדמות.

"כן אדוני," אמר האיש, ומסר את גופת הילדה המעולפת לדמות, "אמור לבעל הפרסות שביצעתי את חלקי".

"והוא ישמח לשמוע," אמרה הדמות, "הישאר באי, אנחנו נמצא אותך". 

פלינט הצייד הצליח שוב בעבודתו, והוא חגג עם סיגרייה מהסוג שהכי אהב, ולאחר שסיימה מכן הלך לדרכו.

בטח יש איזה פונדק טוב באזור...

                                  *

"אוו, זה כאב!" התלונן ריק, "לא יכולת לעשות את זה קודם".

תהילה חייכה, "בעצמך אמרת שזאת הזדמנות של פעם בחיים".

השניים היו בקרחת יער רחוקה מאוד מכל יישוב.

תהילה לבשה מעיל צמר חום ועליו ברדס, שהסתיר את פניה, והביטה לכל הכיוונים לבדוק אם עוקבים אחרים.

"אני מתתי שם! איך עשית את זה?" שאל ריק.

"בזכותך, התחלתי להשקיע יותר בלימודים, קסם המעבר מאוד שימושי לפעמים - לרגע אתה לא מורגש, ואפילו יכול לעבור בין קירות" הסבירה תהילה.
 
"שימושי מאוד..." אמר ריק.

"שלא תתחיל לחשוב על זה שאני מלמדת אותך..." אמרה תהילה.

"אה, ותודה שעזרת לי לברוח, אנחנו צוות טוב" אמר ריק.

"בבקשה," אמרה תהילה, "ודרך אגב - גם אני מתתי".

"למה את מתכוונת?" שאל ריק.

תהילה סיפרה לריק על מה שראתה בכדור הבדולח, ומה שקרה לה שם.

"חבל שפספסתי את זה..." אמר ריק, "אבל בכל זאת, תהילה - למה הצלת אותי?".

"כי אני צריכה אותך," אמרה תהילה, "כדי לגלות מי הרג את רקטון".

"זאת אומרת..." החל ריק.

"שאנחנו הולכים לנובגייט" אמרה תהילה

"תהילה, הגנתי עלייך כי קיבלתי מכתב מאיש - צל," אמר ריק, "היה כתוב בו על עבודה בנובגייט, בגלל זה שכנעתי אותך לברוח - לא כדאי להתעסק איתם, תאמיני לי".

"מעניין שאנשם משוכנעים שאתה רצחת את רקטון," אמרה תהילה, "אז אל תספר סיפורים על אנשי - צל, היו מבחינים בו".

"נראה לך שאני יכולתי לרצוח את רקטון?" התפלא ריק, "בקושי התמודדתי איתך, וחוץ מזה - דווקא חיבתי את הקוסם הזקן".

"אנחנו הולכים לנובגייט," פסקה תהילה, "או שאתה מעדיף שאשאיר אותך כמו ניצב קרח כאן, עד שימצו אותך השומרים עם הכלבים?".

ריק חשב על הנושא.

"ואיך נגיע לשם לפני שימצאו אותנו?" שאל ריק.

"בדרך המהירה" השיבה תהילה.

שניהם נסקו לשמים, כששמש הצהריים נגד פניהם.

"נהדר," התלונן ריק בקול, "חזרתי מהמוות - כדי למות שוב...".

                                  
                              המשך יבוא...


סיפור בהמשכים פנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד