בנושא
בכרם
חדשות
 
הילדה הכי יפה בגן / נדודים בחול
בביכורים מאז י"ג אדר א´ ה´תשע"א

   

מאז שיפעת זוכרת את עצמה היא הייתה הילדה הכי יפה בגן, הכי יפה בשיעור, והכי יפה בהפסקה.

כשהזדמן לגן אורח, שולה הגננת הייתה מציגה אותה בגאווה: "וזו יפעת שלנו" ויפעת הייתה זוכה לאינסוף צביטות על הלחיים. אולי לכן עד היום הן וורדרדות מעט. כמו שאומרת אמא שלה בנחת כשהיא חושבת שיפעת לא שומעת: "לחיים של אפרסק בשל".

גם אולגה השכנה הייתה ממלמלת: "זייער שיין". ויפעת הייתה יפה באמת.

וכבר אז, בגן של שולה ודיצה היא הייתה חברה של בני מזוז. הבן של מסעודה. אמא לא אהבה את החברות הזו. "מה יש ליפעתי שלי לעשות עם פרא אדם שכזה?" הייתה שואלת בתמיהה שקורטוב של כעס מזוג בה. כאילו בני הוא בליגה אחרת לגמרי מהבת שלה, ואולי באמת היה. אבל יפעת לא הבינה בליגות, והיא אהבה לשחק עם בני אפילו שאבא שלו ברח לחוצלארץ ולא חזר, ואפילו שהצעקות של האימא השמנה שלו היו מרעידות את כל השכונה. אפילו.

היא ובני היו אופים יחד עוגות מחול, בונים ארמונות בקוביות, טסים ביחד לירח ובחזרה (בכאילו כמובן, ובני היה תמיד האסטרונאוט הראשי) ומספרים זה לזה סודות. בני לא הרשה לאף אחד למשוך בצמות הארוכות של יפעת. "מי שנוגע בה יקבל ממני..." אף אחד לא רצה לדעת מה אפשר לקבל ממנו, ולכן אף אחד לא משך בצמות הבלונדיניות היפות של יפעת. אפילו הילדים הגדולים מהגן של חמדה פחדו לנסות. רק בני היה מלטף את הצמות שלה, וליפעת לא היה אכפת.

לפני כיתה א' החליטה אמא שכך אי אפשר להמשיך, היֹה לא תהיה, והבת המקסימה שלה לא תמשיך להתרוצץ עם הבן של מסעודה, לכן אמא רשמה אותה לבית ספר פרטי ויקר. "זה בית ספר בסטייל" נהגה לומר, מתענגת על צלילי המילה, מגלגלת אותה בפה כמו ממתק.

בני כמובן נרשם לבית הספר העירוני, כמו כולם.

יום לפני התחלת בית הספר הסבירה אמא ליפעת שמחר היא הולכת לכיתה בלי בני, רק היא, אמא, תיקח אותה לכיתה החדשה. יפעת השתוללה כל כך, אבל שום דבר לא עזר. היא כבר הייתה רשומה לבית ספר סטייל, בלי בני, ויפעת מיררה בבכי לתוך הכרית עד שנרדמה." הילדה השתגעה..." נאנחה אמא באוזני אבא באותו הלילה. "זה בטח יעבור, הוא אמר, הזמן יעשה את שלו". אבל הזמן התפטר מן הסתם, בלי שאיש ידע.

בבוקר ירדה יפעת בעיניים אדומות לחצר, לא, היא לא רוצה את אימא, היא תלך לבד. למטה על הגדר ישב בני ונדנד רגליים. חיכיתי לך, הוא אמר בפשטות, ויפעת בכתה.

"אל תבכי, הוא אמר, בבקשה, וליטף את צמותיה המפוזרות. עוד תראי, הבטיח, כשנהיה גדולים אני אקנה כוכב אחד רק לשתינו, ונגור שם לבד, רק אני ואת. אני אפ'פם לא אברח לך לחוצלארץ, ונעשה לנו מלאנים של עוגות מחול, ונשתה כל היום שוקו. לא יגידו לנו מתי ללכת לישון, כי נהיה כבר אבא ואמא בעצמנו" הוא הסביר, "אני מבטיח לך יפעתילי, אני בחיים בחיים לא ישכח אותך" רק בני קרא לה יפעתילי, והוא שכח.

בשבוע שעבר התחילה יפעת כיתה י'"א, תלמידה מצטיינת. ובני ילד רע. עושה חראקות על אופנוע בשכונה, מסתובב כמו ערס במעיל עור, ומפיל חיתתו על מוכרי הסיגריות. כל הזמן הוא מספר לעצמו שהוא רע, מדביק מסיכות של שקר, והנה, המסיכות צמודות כל כך לנשמתו שבני שכח שאפשר לקלף אותן, כבר התחיל להאמין שאין שום דבר מאחורי המסיכה. יפעת רוצה לרדת למטה, לנער אותו חזק, לקלף אותו מכל המסיכות ולהזכיר לו שיש לו נשמה טובה. שהוא לא בני ילד רע, ושפעם אהב אותה, מאד, והנה כבר שכח, והיא לא שכחה.

יפעת הייתה מסתכלת עליו תמיד מהחלון וחולמת. מה היו אומרות החברות שלה לו ידעו שיפעת, ילדה טובה ירושלים מאוהבת בבני, הבריון של השכונה.

ויפעת אהבה אותו.

אהבה כל כך שלפעמים הגעגוע שלה היה בוכה את עצמו לתוך הכרית, אהבה כך שמול שלולית שמיים כל ערב הייתה ממלמלת את שמו, אהבה כך שחיפשה באינטרנט אם יש כוכבים למכירה.

יפעת הייתה הולכת איתו לכל מקום, הוא מילא אותה מבפנים. היא הייתה כל כך מלאה בו שלחצו לה הצלעות. לא היה מקום לכל בני בתוך הגוף שלה והיא הרגישה לפעמים איך בא לה למות ואז לחיות שוב רק כדי לראות אותו מהחלון על האופנוע שלו. עושה חראקות ומעשן.

כל בוקר הייתה יפעת נשבעת לשכוח, וכל ערב הייתה מתירה את נידרה בלית ברירה. בני לא הסכים להישכח. יפעת הרגישה אותו בתוכה, מכרסם כל חלקה טובה. אז כדי להסתיר אותו היא זרקה פנימה שוקולד, וגומי לעיסה. היא כיסתה אותו בניירות מקומטים, בבדיחות, בקליפות תפוחים, אבל החיוך החצוף שלו צץ מעבר לכל אלו. וליפעת לא הייתה דרך לברוח ממנו, תמיד הוא עישן בשכונה, הסתובב וצחק. והלב שלה בכה.

אתמול ישבה יפעת מול החלון וקראה ספר. כמו תמיד.

בני היה למטה על אופנוע שחור ונוצץ, הוא הראה אותו לשני חבר'ה חדשים, ויפעת הרגישה איך הכל עולה בה, כל השנים שעברו מאז, והיא רצתה כל כך להיות שוב יפעתילי שלא יכלה להתאפק וירדה למטה.

בחצר, היא התקרבה לבני מאובנת קלות. "הי, הוא נבח לקראתה, את רוצה משהו?"

יפעת הרגישה איך הלשון שלה רוצה לקום ולצרוח "אוהבת". היא קשרה אותה בכוח, והוציאה "שלום" קטן, מהשיניים בלבד.

בני הביט בה ופתאום העיניים שלו נהיו אפורות מתמיד, והמבט שלו נהיה רך כזה, כמו ענן נמס: "את יפעת, נכון?" הוא שאל "למדת איתי פעם בגן, אני זוכר".

ויפעת לא יכלה לענות עם הלשון הקשורה, היא רק הינהנה בראש. ואז בלי התרעה מוקדמת הלב נשפך לה דרך העיניים והיא לא יכלה להסביר לו שאם רק הייתה יכולה הייתה נשארת איתו בגן עד היום. הוא עמד שם בחולצה שחורה צמודה והביט בה מופתע ולחוץ. "קרה משהו? הוא שאל, "מישהו עשה לך משהו?" ויפעת לא יכלה לומר לו שהוא, בני מכרסם בה כבר שנים, שעוד מעט לא יישאר לה דבר מלבד דמעות. אז במקום לדבר היא המשיכה לטפטף מולו וליצור שלוליות של יפעת על המדרכה.

האפור בעיניים שלו נהיה רך כל כך שהוא נראה שוב כמו הילד של אז, בגן של שולה. "אל תבכי יפעתילי הוא אמר, מושיט לה טישו בריח סיגריות, מי שיגע בך או יעשה לך משהו יקבל ממני..."

העולם הואר לפתע בניצוצות של תכלת, כל הכינורות ניגנו, העננים צחקו. יפעתילי.

יפעת רצתה שילטף לה את השיער כמו פעם, ואחר כך תוכל למות בשקט.

בני הושיט יד מהססת לכיוונה, אבל לפני שאצבעותיו נגעו בשיערה הרך התקרב לשם אלכס.

"מה יש'ך אתה, הוא קרא בגסות, תפסת פרפרית חדשה? נראית אחלה של סחורה, רק שלא תתאהב בה" וצחק צחוק צרוד.

בני משך את ידו כאילו ניכווה. "אני לא מתאהב" הוא אמר בשקט. "ממילא אני אגמור בכלא" הסתובב והלך.

יפעת נשארה שם עוד שעה, ממוללת את הטישו שנתן לה ומנסה להחזיר את עצמה למצב צבירה מוצק.

אחר כך עלתה הביתה ושתקה, הרי הזמן התפטר כשהייתה ילדה, ומאז היא רק תופרת את עצמה ושותקת.

אולי מחר תרד שוב לדבר עם בני, אם יהיה לה אומץ.

אולי מחר יסכים בני לחזור להיות שוב ילד, והיא כבר לא תהיה עצובה. כי איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן, והלב שלך שלם.

אולי מחר יהיה נס, והכוכב ששייך להם יזרח. אולי.



אהבה כוכבים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט אדר א´ ה´תשע"א  
זה ממש יפה זה.
רואים שאת יודעת לכתוב.
כל הילדות בהתחלה והירח ומה שאומר בני הילד מקסים! (+החיפוש בגוגל.) I fell in love

קצת לא היה לי אמין כל הכיתה י"א הזמן שהתפטר והיא נשארה ילדת גן שכל תנודה רגשית משנה.
ל´ אדר א´ ה´תשע"א  
זה בנאלי, מתוק ויפיפה.

לילדים בני חמש אין רגישות כל כך גבוהה ומילים כל כך נכונות. ילדות טובות בנות שבע עשרה לא מתאהבות עד מעל לראש באופנוענים מעשנים, אפילו אם הם למדו איתן בגן.

ובכל זאת אהבתי את זה מאד מאד.

את פשוט מקסימה, את.
א´ אדר ב´ ה´תשע"א  
אבל אז מה, רוב החלומות לא מתגשמים באמת.
והם עדיין חלומות,לא?
תודה לכם.שימחתם
י"ד אב ה´תשע"א  
אוה, זה יפהפה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד