בנושא
בכרם
חדשות
 
סיפורו של אליוט / עדיאל ג
בביכורים מאז ב´ אדר א´ ה´תשע"א

היה זה יום שבת בו פגשתי את אליוט בשכונה הקטנה שלנו בירושלים. אומרים ירושלים הרים סביב לה אך היום שולטת ירושלים גם בהרים אלו, כמו הייתה זו הקדושה שהתפזרה מירושלים לכל סביבותיה. ככל שמתרחקים מאותן חומות עתיקות שהבטיחו להנציח את אחורי סודות העיר הזו שפניה לא יראו, הולכת ונעשית הקדושה יותר ויותר דלילה כמו האוויר כשמטפסים גבוה על ההרים הגבוהים בעולם, לא מותירה לנו ברירה אלא להתקרב ולו רק מדי פעם.

בשכונה לה קראתי בית כל שנות ילדותי שלטו המרחבים, את אבני הריצוף העתיקות והחומות המקיפות החליפו יערות אורן גבוה ומרחבי דשא ירוקים שקראו לנו לרוץ ולמתוח את שרירינו הקטנים, ובתהליך פיזי, לחשוף כלפי חברינו מה שתמיד נראה כאילו לא ראוי לו להיות מוסבר במילים, בצחוק ובזיעה. תמיד אחרי המפגשים הארוכים של אחרי בית הספר עם ילדים בני גילי למשחק כדורגל או סתם תופסת עם כל מיני כללים מוזרים שהמצאנו כדי שלא יהיה משעמם, הייתי שוכב על הדשא הדומם נהנה מהשקט שהתחבא עד עתה בין קולותינו ואך יצא לחופשי. הייתי מחבק אותו בעצימת עיניים ונושם אותו בנשימות הולכות ומאטות ממאמץ המשחק הממושך.

בימי שבת היינו נפגשים אצל אחד החברים ומדברים על כל מיני דברים, לא היה מתפקידי להמציא את אלה, רק לטפח ולהוסיף את מה שנראה לי נחוץ להגיד, לא הייתי דברן גדול ובעיקר נהניתי להקשיב לרעש הבלתי פוסק שמונע מן העולם לעמוד מלכת בחברת החברים. קשה היה לשתוק כשכולנו ביחד, תמיד הייתה הרגשה שאם לא נאמר משהו משך זמן מסוים נהיה חשופים לסכנה גדולה, מהי, אינני יודע. האם פחדנו מהשקט עצמו או מהיכנסו בין שורותינו כחבר, ולא כפי שהיינו רגילים אליו כשהשתחל אחרי תבוסה נמרצת והראה את פניו בין צחוק מתגלגל לשיחה בטלה.

באותה שבת חזרתי ממפגש חברים בביתו של אחד שגר במרחק הליכה די גדול מביתי שלי, בעודי הולך לאיטי בהילוך של שבת, שבילדותי היה אופייני לי גם בימי החול, רק אני והשקט שהולך לצידי ולא אומר דבר, ראיתי את אליוט פוסע לכיווני. כמובן שעדיין לא ידעתי את שמו. הוא היה ילד בהיר שיער ושקוף עור, עיניו הכחולות הדהויות כמו לחשו לכל הסובבים אותו אין לי רצון למשוך את עיניכם, אין לי רצון להשליט את צבעי על המציאות, לא ביקשתי שתרגישו בי כלל. אך בניגוד לטבעו, אליוט היה בולט בנוף השכונתי שלנו, כנראה שלפעמים גם כוונת הטבע לא מתממשת בדיוק כפי שרצה. לא הכרתי אותו אך כשקרב אלי עצרנו שנינו. הוא שאל לשמי. שאול, השבתי בהיסוס לילד הזר והוא השיב בהושטת יד ואמר, אליוט. הושטתי את ידי ולחצתי את ידו, הבטתי בפניו בשקט ולא ידעתי מה לומר. בעודי מחפש מילים זרות לאדם זר, הפך אליוט את פניו והתחיל ללכת, המשכתי אף אני ללכת לצידו ושנינו לא אומרים דבר. עכשיו היינו שלושה, השקט לשמאלי ואליוט לימיני. באופן מוזר במיוחד השקט ואליוט השתלבו זה בזה כאילו הכירו כבר שנים ארוכות, כמו דיברו בשפתם שלהם ואני באוזניי האנושיות לא הייתי מסוגל לשמוע, דבריו של השקט לחברי החדש. נראה היה על פי האווירה הנינוחה שאמר לו דברים טובים. על אף שלא דיברנו מעולם, אני והשקט, היינו די קרובים, אהבתי את השקט וכשחיבקתי אותו חזק בלב דשא עייף או בכל יום דקות ספורות לפני שהלכתי לישון, למד השקט לחבב גם הוא אותי. כשהגענו לביתי עצרנו שלושתנו, הסתכלתי לשמאלי ולפתע השקט נעלם, הבטתי בפניו של אליוט, הוא אמר ששמח להכיר אותי והלך לדרכו. נכנסתי הביתה לריח בשמים של מוצאי שבת, לאור נר ההבדלה ולצלילי שירתהּ בנעימה מיוחדת של בית, צאתה של שבת זו היה מלווה בהרבה מחשבות, מאין הגיעו אשאל את אליוט לימים, והוא ישיב לי בשקט.



ילדות ירושלים שקט

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעדיאל ג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אדר א´ ה´תשע"א  
עדיאל, קראת את הדיון על פוטנציאל.. אז השפה שלך הרשימה אותי מאוד בייחוד, חייבת לציין את "וכשחיבקתי אותו חזק בלב דשא עייף"..
הפתיחה נהדרת, קודם כל בחירת המשלב, ושנית התיאור של ירושלים. מקסים.
אבל בהמשך עם אליוט והשקט קצת התפזר הסיפור. הדימוי על השקט ההולך ביניכם הוא מדהים, אבל החזרה עליו מוציאה את העוקץ..

אני מבטיחה לך מסרישי בקרוב..
תמשיך לכתוב..!!!
ג´ אדר א´ ה´תשע"א  
יפה מאוד, השפה בהחלט יפה, אם כי היו מקומות שיכולת ללטש וליפות עוד, לענ"ד.

מאוד אהבתי את תיאורי השקט, אבל לא הבנתי מה הם באים לספר לי, אתה מבין?
למה השקט כל כך מוחשי בחייו? לאן זה מוביל?
ועוד, באופן כללי לא הבנתי כל כך עם מה יצאתי מהסיפור, פשוט מפגש תמוהה (אולי חבר דמיוני?) שקט ולא מוסבר....נראה שאתה רוצה להגיד לנו משהו על השקט, גם מתיאורי השיחות עם החברים וגם בהליכה, אבל לא הבנתי מה.

ואהבתי את תיאורי המשחקים והדשא ; )

כל טוב, דויד.
ה´ אדר א´ ה´תשע"א  
עלמה, תודה אני מוחמא |סמיילי ביישן|
בקשר לחזרה על השקט, אני מניח שיש דברים שעולים עליהם רק מעיניים של קורא חיצוני, קראתי שנית ובאמת יש חזרה מיותרת...

דוד, בתור מטרה כשהתחלתי לכתוב, שמתי לעצמי לפתוח את הנושא למחשבה לקורא, ניסיתי להפוך את התיאור למוחשי, כך שתחשוב על העניין בעצמך, יש אמירה בסיפור אבל היא רמוזה ולא ישירה ולא זו מטרת הסיפור לדעתי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד