בנושא
בכרם
חדשות
 
העגול - החטא ועונשו (6) / דוצקי
בביכורים מאז ב´ אדר א´ ה´תשע"א

בס"ד

"אתה בטוח שאתה יכול להבין את זה?" שאל בירדסייט, "זה לא קצת מסובך?"

היה זה בגן הפריחה של הכיפה, צמחים יפים, פרפרים וציפורים היו מסביב - מקום יפה לנוח בו.

ארבליון קרא לתומו בספר שמצא בספרייה, והופרע על ידי בירדסייט וחבורתו.

בירדסייט היה אלף-ים, והיה קיצוני בדעותיו לגבי הצלת אנשים שטבעו בים. ובכלל, לדעת בירדסייט, ארבליון כלל לא היה שייך לכיפה ולאלפים, עקב היותו בן-אנוש.

ארבליון סגר את הספר, הניח אותו על הספסל בו ישב וקם ממקומו.

"אני חושב שכן," אמר ארבליון, "אבל אולי תרצה להסביר לי? או שאתה צריך ללכת לטפל בסוסים שבאורווה?"

החבורה של בירדסייט ציחקקה בלחש, ובירדסייט רתח מזעם, עד שאוזניו הארוכות האדימו.

בירדסייט היה נצר למשפחה של סייסים, האחראים על הסוסים המשומשים לשושלת המלוכה, השרים והצבא.

זאת הייתה הנקודה הרגישה אצל בירדסייט, אולי היחידה, שיכלה לשבור את גאוותו.

"זה הסוף שלך בן - אנוש!" קרא בירדסייט, שלף את חרבו מנדנה, והסתער על ארבליון.

ארבליון שלף גם הוא את חרבו, ובלם את המתקפה.

"תירגע, אלף!" צעק ארבליון, "אין לי שום רצון להילחם בך."

בירדסייט היכה מכה כפולה עם חרבו, וחתך חלק מהחולצה של ארבליון בכתפו.

"אולי, אבל לנו יש!" אמר בירדסייט, מתנשף, "קדימה חברה, ממה אתם מפחדים? מבן-האנוש הזה?".

החבורה של בירדסייט כללה ארבעה חברים, והם השתהו לרגע, ותהו האם להישמע למצוות מנהיגם.

לבסוף תקפו גם הם את ארבליון, חמישה מול אחד.

ארבליון נסוג לצדדים במכות הראשונות של בירדסייט, אבל כשראה שעומדים לסגור עליו - תקף גם הוא.

ארביליון הפתיע את בירדסייט, התקופף ודחף את בירדייט בידיו, כך שבירדסייט נפל על גבו.

עם השניים הבאים היה קשה יותר להתמודד.
הם היו פחות מנוסים מבירדסייט, אך תקפו בעת ובעונה אחת.

את שתי המכות הראשונות הדף בחרבו, אבל אז אחד מהם הפתיע את ארבליון, בכך שהפיל במהירות את חרבו, אחז בידו של ארבליון בהפתעה, ומשך אותו בכוח לצד.

השני היכה בחרבו, ודם ירד מידו הפצועה של ארבליון.

בירדסייט ניצל את ההזדמנות, רץ לעבר ארבליון ובעט בו בכל כוחו.

ארבליון נפל מעוצמת המכה על האדמה, ושמט את חרבו.

ארבעת האחרים לא היססו לרגע והמשיכו להתעלל בו, עד ששכב פצוע ומתנשף, ודם יצא מפיו.

"אם ככה אתה מטפל בסוסים שלך, בירדסייט," אמר ארבליון בחיוך, והצביע חלושות על הקבוצה, "אני בספק אם לא תושעה מהכיפה".

בירדסייט התרגז שוב ובעט בחוזקה בבטנו של ארבליון, הלה התכווץ מכאב, אך לא הוציא הגה מפיו.

"תפסיק להתחצף, בן-אנוש!" אמר בירדסייט, "אם הייתי בשושלת המלוכה - היית מושעה מזמן!"

בירדסייט לא הוסיף, הוא סידר את בגדיו ויצא, חבורתו אחריו, משאירים את ארבליון לבדו.

כפי שהיה תמיד...

                                  *

תהילה פקחה את עיניה. היא כבר לא הייתה כלל בנובגייט, או בכל מקום אחר שהכירה.

תהילה הביטה מסביב. היא עמדה בתוך מבצר, מול שער הכניסה הגדול.

מסביב לתהילה, רצו מכאן לשם דמויות לבושות מדי צבא שונים - רובם אפורים, אך חלקם בצבע ירוק - עלה, צבע כחול, וצבע הברונזה.

האנשים צעקו אחד לעבר השני פקודות, ובחלק קטן מהם התחילה תיגרה.

ואז, כשרצתה תהילה לפנות לשאול מה קורה, הבחינה בכך שגם היא לובשת מדי צבא כחולים.

"היי! מה את מתבטלת סתם כך?" שמעה גערה.

תהילה הביטה באדם שדיבר.

היה זה פרש במדים אפורים, ופניו היו כה רציניות, שזה גרם לפחד בלב של תהילה.

"אני..." החלה תהילה.

ברררררררררררררררר

רעידת אדמה חזקה טילטלה את הארץ, החומות רעדו וכמעט נפלו.

הפרש, שלא הייתה לו סבלנות, דהר לדרכו.

ברררררררררררררררררררררררר

רעידת אדמה חזקה יותר הפילה את תהילה, השערים קרסו.

תהילה צרחה מאימה.

רחוק ממולה, התקדם באיטיות לעבר המבצר צבא עצום של אורקים, מלווה בעוד עשרות יצורים שלא הכירה.

"הנחתות!!!" שמעה תהילה קול קורא מאחור.

מעליה ריחפו גריפונים, נושאים סלעים כבדים, והנחיתו על הצבא המתקדם, פגיעה ישירה.

החיילים במבצר הריעו.

הגריפונים התעופפו לעבר המבצר לעשות את הסבב הזה שוב. 

תהילה חישבה, שעד שצבא האויב יגיע למבצר, הם יוכלו לבצע זאת לפחות עוד ארבע פעמים.

ברקים הופיעו בשמים באופן פתאומי, וצלפו בכל הגריפונים בדרכם חזרה. לא נשאר אחד חי.

עשרות אבני בליסטראות התעופפו ושברו את קיר החומה, תוך כדי מחיצת כמה חיילים.

הצבא המפלצתי הריע והסתער במלוא המהירות אל המבצר.

"צלפים - אש!" צעק אותו אחד שנתן פקודה לגריפונים קודם לכן.

אלפים במדים ירוקים ירו חיצי-תבערה ממרומי מגדלי החומה, מה שגם נזק כבד לבליסטראות.

המפקד על הצבא, שהיה פרש אנושי, פנה אל החיילים, והרים את ידו האוחזת בחרב.

"זה הזמן לנקום את מותו של המלך, ולהציל את משפחותינו ממוות ומחיי עבדות נוראיים, האם אתם איתי?".

החיילים הריעו, תהילה גם.

"הסתער!" קרא המפקד, והצבא יצא לקרב.

הצבא היוצא מהמבצר נראה כך:
פרשים בני-אנוש, חלקם אלפים - פרשים וקשתים גם, במבנה של חמישה חצים.
מאחוריהם ארבע שורות של לוחמים בכלי מלחמה שונים, המורכב מבני אנוש וגמדים.
ומאחוריהם - תהילה, יחד עם קבוצה קטנה ומפוזרת של קוסמים.

הצבאות התנגשו. לא היה ספק שצבא האורקים וחבריהם היה גדול יותר במספרם.

תהילה הצליחה לחשמל בידיה שלושה אורקים, וכשפנתה לעבר הרביעי, שהיה עסוק בלחימה עם חייל אחר, נשמע פיצוץ עז.

מהאדמה יצאה דמות ענקית, כולה עטופה באש ולבה, והדמות צעקה והחרישה את האוזניים. 

הדמות ירתה אש וסלעי גפרית לעבר הקרב, תוך כדי מחיצת ושריפת חיילים משתי הצבאות, וגדלה מרגע לרגע.

רק כמה שניות לאחר מכן, הבחינה תהילה במפלצת ענקית בדמות גורילה ירוקה מתקדמת אליה במהירות.

תהילה קראה על מפלצת מסוג כזה בספרים בנובגייט - גונים. לא בעלי בינה כלל, אך אכזריים מאוד.

הגון נשא פטיש עץ ענק, ולפני שתהילה הספיקה להגיב - חבט בה בחוזקה, כמו בכדוק קריקט, והוציא את נשמתה ממנה... 

                                 *

דפיקה בדלת החדר נשמעה.

"יבוא!" קרא הדיקן הולט, עדיין בקול אבל, בעקבות רצח המורה שלו.

נפתחה הדלת, ובפתח ניצב האדם, שהולט הכי לא רצה לראות ברגע זה: דון חייטה.

"צר לי לפריע, מר הולט," אמר חייטה, "אך מייד כששמעתי את הבשורה המרה, הייתי חייב לבוא".

"אכן, רקטון הקוסם יהיה חסר לכל פלורה" אמר הולט.

"כבר יודעים מי הרוצח?" שאל חייטה.

"כן, תפסנו אותו," ענה הולט "בשעה שניסה לרצוח גם את אחת מתלמידותינו הטובות - העלמה הצעירה תהילה, בת טיפוחיו של רקטון המנוח".

"ו...?" שאל חייטה.

"הרוצח נידון למוות בכיכר העיר מחר בשעות הבוקר," ענה הולט, "ראשו ייכרת".

חייטה בלע את רוקו, ואז אמר: "בוא נדבר על דברים משמחים יותר," הציע.

"מכיוון שהעלמה תהילה כבר הגיע לגיל המתאים, אני חושב שמן הראוי למצוא לה חתן ראוי".

הולט ידע לאן זה מוביל.

"ומכיוון שרקטון מת - אתה הוא האחראי עליה, משהו כמו אביה," אמר חייטה.

"לכן אני מציע את בני - סר מיילו, שאין ראוי ממנו לכבוד שכזה.

"אני חושב שכדאי לחכות קצת, וגם לשאול את תהילה בנושא" אמר הולט.

"אני מקציב לכם חודש," אמר חייטה, "וכדאי שהתשובה תהיה נכונה. אחרי הכול - אנחנו רק רוצים בטובתה של תהילה".

"כן, בטח..." רצה להגיד הולט.

דון חייטה יצא מהחדר, והולט הביט במראה שעל שולחנו.

דון חייטה היה מבין החשובים בנובגייט, אדם שמושך בחוטים.

הולט ריחם על עצמו, על רקטון המנוח, ובעיקר - על תהילה.

                                *

ריק הוחזק על - ידי שני חיילים גברתניים במדי מלוכה, שגררו אותו ברחבי הרחוב הראשי, מאחוריו צעקו בבוז הקהל הרב שהתאסף.

"למה נכנסתי בכלל לעסק הזה?", שאל את עצמו, "למה ניסיתי להציל את תהילה מאיש - הצל ששלח לו את המכתב?"

ריק לא ידע למה - הוא פשוט ידע שזה מה שנכון לעשות.

לפתע נעצרו החיילים למראה אישה צעירה שחסמה אותם, ריק הביט בפניה.

"תהילה?" קיווה ריק.
 
ומייד קיבל סטירה חזקה בלחי השמאלי.

"מגיע לך!" קראה האישה והלכה.

"תראי, ג'וסי שלי, המצב קצת הסתבך בינינו..." קרא ריק אחריה, ואז נגרר שוב על ידי החיילים.

ראשו וידיו של ריק ננעלו בתוך קרשי הגליוטינה שבכיכר העיר. אור השמש שהשתקף בלהב שמעליו סינוור אותו מעט.

"אדם זה," צעק אחד החיילים, "מואשם בגניבות, פריצות לבתים ומכירה בשוק השחור, במשך שנים רבות. האם זה נכון?"

הקהל הרחב הרב ענה בחיוב. 

"היי!" מיחה ריק, "חלקם קונים קבועים שלי!"

"שתוק!" ציווה החייל השני וחבט בריק.

החייל הראשון המשיך: "אדם זה, מואשם גם ברצח רקטון - הקוסם הגדול של נובגייט, ובניסיון התנקשות בחייה של קוסמת צעירה, פעמיים".

אנשים נרעשו, רובם לא שמעו את החדשות.

"לכן - דינו מוות, כאן בכיכר העיר, למען יראו וייראו" סיים החייל את נאומו, "לכל חטא יש עונש - זה דבר המלך רומדו השני!".

"אל תחמירו יותר מדי עם עצמכם, אחים שלי" אמר ריק בחיוך.

"אתה רשאי לעשות את זה" אמר החייל שדיבר לחברו.

הקהל מלמלו, הסתובבו או הסבו מבט.

"להתראות, עולם אכזר!" אמר ריק לעצמו.

חוד הגליוטינה פגע בגרונו של ריק במהירות...


                             המשך יבוא... 



סיפור בהמשכים פנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד