בנושא
בכרם
חדשות
 
תהי-לה / עלמה לבד
בביכורים מאז כ"ב שבט ה´תשע"א


עוד פעם את מתקשרת ואני מסתכלת על הצג ולא עונה. עוד שעה. כשאמצא את הכח לדבר איתך, אחייג את המספר המוכר מדי ואצהל אלייך, מה שלומך? מה נשמע? איך הולך? אני אתמרן את השיחה בשאלות עלייך. וכשתזכרי לבסוף לשאול לשלומי אני אגיד שמעולה ומצוין אולי אספר לך אירוע יומיומי מצחיק אחד ואז אומר לך בקול מבוהל שכבר ממש מאוחר ואני צריכה ללכת היה כיף לדבר. באמת.
והשיחה שלנו תבער בי שעות ארוכות אחרי. כשאחייך לבעלי ואומר לו שהכול בסדר, כשאימא שלי תלטף ומגעה יצרוב את ליבי געגועים.
אומרים שתמיד יש מחיר לבגידות. ואני לא מעזה להתווכח עם משפטים נחרצים שכאלה, רק לשאול, את עצמי כמובן, מי משלם את המחיר.

יום שלישי בערב יש מפגש של כל החבורה, אני שוב מחפשת תירוץ כדי לא ללכת אבל תומר לוחץ שאלך. מזמן לא יצאת מתוקה, לכי תתאווררי קצת. אז כשיום שלישי מגיע אני אורזת את עצמי לתוך זוג מכנסיים וחולצה ארוכה עם גולף נשפך ויוצאת אליהם. ובעיקר אליך. חיבוקים נשיקות וזרות רגילה באוויר. אנחנו מעלים זכרונות וצוחקים קצת, מישהו שואל שאלה רצינית ואנחנו קצת חוזרים להיות אנחנו של חמש עשרה שנה לפני. ויכוחים לוהטים, הפנים מסמיקות, הטונים עולים ועולים, אף אחד לא שומע את השני אבל את טיעוניו שוטח ברהיטות מדויקת ובתוך כל ההמולה הזו פתאום אני מולך, והמילים שלך מצלצלות באוזני, מזמינות אותי לחלוק עליהן, להתווכח להתמקח להתרתח. אני שותקת. שיחה כזו סופה שתזמין פיוס והסכמה. סופה שאתן לך חיוך שישלים שאת את ואני אני ובסוף הערב כשתחבקי אותי חיבוק אמיתי ולא מתנצל אולי ותלחשי איזה כיף היה כמעט כמו פעם אני כבר לא אוכל להעמיד פנים שהערב הזה היה תחת כוחותי. לכן אני שותקת ואת מתבלבלת קצת ושואלת לאן נעלמתי ואני מתפללת שמישהו יציל אותי עם דיבור חד או שאלה קשה. מחפשת בעיני מי שיגאל אותי מהמבוכה הזו ומהמפגש של העינים. אבל השיחות רוחשות סביבנו ולא פוגשות את שאלתך. ואני אומרת בקול קצת עולץ מדי שפשוט אין לי כוח עכשיו להתווכח שוב ועד שנפגשים אולי קצת נדבר עלינו. את הספק במבטך קוטע סוף סוף דניאל כששואל למה אנחנו לא נוגעות באוכל ומזכיר בעוקצנות שיש בה קצת עלבון שיש כאן עוד חבר´ה חוץ מאיתנו ומותר להתייחס גם אליהם. אני צוחקת בהקלה אמיתית ושואלת אותו מה שלומו ממשיכה לתחקר עד כדי שעמום על עבודתו אשתו הילדים ואיך זה לגור בגבעת שמואל אם באמת כולם שם צפונים כמו שאומרים.

תומר מחכה לי בבית, אני רואה לפי זווית גופו שהוא מתוח. היה נהדר. אני מחייכת אליו. לתומר תמיד יותר קל לשקר. הוא כל כך רוצה להאמין לי שדי בחיוך אחד כדי לפזר את ענני הדאגה שרוחשים בו אלי. הוא מחבק אותי. אני ממש שמח תולה. הוא הוגה לי שם חיבה ברכות. ידעתי שזה יהיה לך טוב. הוא לא שואל עם פגשתי שם את יערה ואיך היה ובלילה הוא מחבק אותי חזק כל כך עד שאני מתקשה לנשום.

בלילה כשסוף סוף מתיר לי החלום להיכנס אליו אני עומדת על מרפסת במגדלי עזריאלי. יערה צועקת לי מתוך המעלית שנהיה כבר קר ושאכנס פנימה, אני מנסה לחזור אליה אבל כשאני פונה פנימה אני מגלה שהגעתי לעוד מרפסת. וכך הבניין מתמלא מרפסות ומגביה עצמו עוד ועוד וצעקתה של יערה מתרחקת ואני קופצת ממרפסת למרפסת עד שרגלי כושלות וכוחי תם ואני נופלת את כל הקומות של המגדל הענק הזה ומתעוררת אל תוך זרועותיו של תומר שמנסה להרגיע את רעידות גופי. די תולה די. הוא לוחש ואני רוצה לצרוח שלעולם לא אפסיק לעולם לעולם לעולם.

זה המשפט בו השתמשת בכיתה י"א. לעולם לא נפסיק. הבטחת לי. זאת היתה הפעם הראשונה שלי שעישנתי סיגריה. אני לא רציתי לעשן אבל את אמרת שאנחנו חייבות להילחם בחינוך הפחדני שקיבלנו ולגעת בכל דבר בידיים חשופות. לא ידעתי מאיזה ספר את לוקחת את המשפטים היפים שלך אבל הלכתי אחריהם קסם. לעולם לא נפסיק לשאול ולנסות. את השבעת אותי אז. בשירותים של האולפנא. ואני הלכתי בעקבותיה לים במוצאי שבתות ולמועדונים שוקקי אנשים ובכינו על הריקנות הזו שמכסה כל חוויה בקרום של עצב. ולחשנו על מיליוני הפרצופים שעוברים יום יום בינינו ואיך לאף אחד אין דרך. ואין מושג. ולמה דווקא אנחנו כאן בעולם המיותר הזה. ואחרי השירות לאומי שעשינו (כי בכל זאת אנחנו בנות למשפחות טובות ומשהו מאהבת העם והמולדת היה חייב להישאר), טסנו ביחד לשנה להודו ובילינו בין סדנת מודעות אחת לשנייה ועשינו ויפאסנות ומה לא. ואפילו בבית חב"ד חיפשנו רמז לאלוהים. אבל ידענו מהתחלה שאף אחד לא יצליח לשבור את שתיקת השמיים. מזל שיש לנו אחת את השניה. אני אמרתי לך יום אחד מעושנת כולי. כן. אמרת לי בקול מנומנם. דבר אחד ודאי בתוך ים השקר הזה. ומשהו נע בי אותו רגע, ולא ידעתי עם להישאר בגאווה על כך שאני הדבר הודאי שלך. או להתכווץ מים השקר. שאין בו אמת ואין בו קיום אז איך יש בו ודאות.

את כל זה ניסיתי לספר לתומר עוד לפני שהתחתנו. הייתי אסירת תודה לו על ששתק אחרי מילותי האבודות. שלא ניסה לתרגם את הכאב למילותיו. אבל לכודה בתוך שתיקתו נשאתי אליו עיניים והתפללתי שבתוכו פנימה הוא מבין.
ואז חזרנו לארץ. והכול היה כל כך עקום. ואנחנו החלטנו שאנחנו מוצאות לנו דרך. את רצית לגור בירושלים כי רק במקום כל כך נאיבי אפשר לזכור מי אנחנו באמת. ואני רציתי את תל אביב. תל אביב שאת קראת לה מזויפת. מלאה במועדונים ומסיבות ואנשים שמסתובבים סביב עצמם בלי לשאול אפילו. אני רציתי את תל אביב שהזכירה לי את הבדידות שלי. ואת הריקנות ואת חוסר התכלית. והכי הזכירה לי אותך. בהעזה הזאת שלך. ובחיפוש האינסופי אחר אמת ששנינו ידענו שלא קיימת.

הלבוש שלך היה האחרון להשתנות. אבל אפילו כשהקול שלך נהיה רך יותר ותוהה יותר. ואפילו שהשיחות שלנו נהפכו לפעמים למונולוג ארוך שלי ואצלי בפלאפון היו יותר יוצאות מנכנסות, דבר מכל זה לא הכין אותי לחצאית הארוכה שהוכבלת בה, ולחיוך המפויס עם עצמו ולחיבוק המנחם שהיה בו יותר מדי נתינה ופחות מדי אי שקט.

מהר מדי את היכרת את יוחאי וילדת לו ילד. ובברית שלכם השיער הפרוע שלך כבר כוסה במטפחת שקניתי לך בהודו, ששימשה לך פעם חצאית מתנופפת. בברית היה הבד המתנופף מלופף בקפידה סביב הקרקפת והיית נראית חיוורת כל כך בלי השיער הג´ינג´י שלך שיקפוץ מרדני וסורר החוצה. ואני לא ידעתי את מי לשאול מי אילף אותך ככה ומה הוא הבטיח לך שתקבלי בסוף הדרך ואיך הסכמת לזרוק הכול ולנטוש ככה את כל הבחירות שלנו והשאלות את הטיולים והלילות הפרועים חסרי הנשימה. ומי שכנע אותך לנטוש אותי לטובת אלוהים.

בחתונה שלי ושל תומר את באת הכי מוקדם וחיבקת אותי ואת אימא שלי שבכתה לך שסוף סוף הילדה מתחתנת. לחשת לי בשקט כמה את מאושרת בשבילי ואיזה אור יש לי בעינים. וכמה נכון זה למצוא אהבה ועוד את תומר שהוא מקסים ובדיוק בשבילי. אבל בריקודים את ישבת בצד כי את לא רוקדת מעורב והאוכל לא היה מספיק חלק או בד"ץ בשבילך. אז ישבת שם. יוחאי שמר על הילדים שלך ואת התבוננת מהצד. ואני לא רציתי שתהיי כאן. שלא תראי אותי רוקדת ככה פרוע בין כולם שלא תראי אותי עם תומר. שלא תביני שהוא הדבר היחיד שנשאר לי עכשיו. כשאת לא.

שלוש שנים היינו יחד לפני שהתחתנו, אני ותומר. והוא רצה כבר מזמן. אומרים שחוזרים בשאלה נמשכים לחוזרים בשאלה ורק הם מבינים אחד את השני. אבל אני אף פעם לא חזרתי לשום מקום. תמיד הלכתי לאיבוד איפה שהוא. כי ככה הבטחנו לעצמנו. אבל עם תומר יכולתי לבכות בלי לפחד ולהעיז ולמצוא רגעים של נחת בלי להרגיש צבועה. ועם תומר הצלחתי לפעמים לשכוח מהקול שלך שזמזם בי שנים ודחף אותי ללכת עד אינסוף. עם תומר הייתי לפעמים נותנת לרגליים שלי לנוח.

היו לנו שיחות ארוכות בהם ניסית להסביר לי. ואני הרגשתי איך אני מעמידה אותך למשפט בלי סנגורים ואיך הטיעונים שלך מרחפים סביבי ומעלים אבק. אבל אמרת שלעולם לא נפסיק לחפש ולשאול. אני אמרתי. מתביישת בקולי היבבני, בטענה הילדותית, ואת חייכת את החיוך החדש שלך, ודמעה נצצה לך בעין כשאמרת לי. עד שנמצא. ואני מצאתי.

השיחות שלנו התנהלו תמיד בשני קווים מקבילים של קיום. תהילונת, היית מפייסת, זה לא משהו שאפשר להסביר. צריך פשוט לחיות את זה. מבינה?
וכשהזמן עבר ונולדו לך יהלי ונריה ובארי כבר הפסקתי לשאול. ונתתי לך לחיות את זה. וניסיתי להבין איך יכול להיות שהאש כבתה בך גם מבפנים ואיך יכולה היית לבגוד בי כך. ולהשאיר אותי לבד.


עוד לא סיפרתי לך שבתוכי גדל עתיד. ואני מתארת לעצמי שגם לא אספר עד שהסוד יתגלה מעצמו. אבל כשידי על הפעימות הנולדות מתוכי אני נצמדת לתומר. אל העוגן היחיד שעוד מותר להיאחז בו ומתפללת שאולי גם אני אוכל לבגוד בך. ולא לשאת עלי יום יום את המחיר.




© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו שבט ה´תשע"א  
החיסכון בפסיקים. אני בעד. במקרה הזה במיוחד זה הופך את הכתיבה לאינטיליגנטית.

לא המלצתי מתוך גישה מחמירה. דוקא כי זה באמת טוב, רציתי שזה יבריק. כרגע עוד קשה לי להסביר מה חסר לי. משהו לא ממש נסגר פה פרפקט.
(אולי זה רק אני...)

תודה.
כ"ו שבט ה´תשע"א  
וואו. כמה זמן לא נהניתי ככה מפרוזה. פשוט סיפור מצוין וכואב ורגיש ועם כל הזרימה המהירה והסוחפת הזאת שלו הוא בכלל מרתק ונכנס עמוק.
אני מוצא את עצמי מזדהה איתו דווקא מהצד של החברה שלך. לא מזדהה רגשית אלא מזדהה סיפורית, מציאותית ממש. אבל דווקא בעקבות כך קצת היה קשה לי עם איך שהצגת אותה, כי אצלי זה ממש לא ככה.
אבל זה רק בגללי.

תודה לך על הדבר המופלא הזה
(נ"ב, אני גר בגבעת שמואל פחות או יותר, ולא כולם שם צפונים. יש שם הרבה פנינות נדירות של אנשים)
כ"ו שבט ה´תשע"א  
תודה,זה נהדר.
כ"ו שבט ה´תשע"א  
זה כ"כ טוב. הכל.
תודה
כ"ו שבט ה´תשע"א  
כ"ו שבט ה´תשע"א  
סיפור יפיפה וכתיבה נהדרת.
נשאבתי לתוכו, וזה שימח אותי.

ואהבתי מאוד מאוד את הסיום.
כ"ו שבט ה´תשע"א  
אם כן, קבלי ח"ח על
התעוזה.

על כל פנים,
קבלי 5.
כ"ו שבט ה´תשע"א  
בס"ד

זה יפה מאוד. אהבתי את החברות שלהן, לי היא ייצרה ציור שלם- יופי, שכנעת אותי לעשן וליסוע להודו ולא להיות דתייה ואז דפקת ברז?!
הדמות של החברה, ולא המספרת היא זאץ שיוצאת הרבה יותר חזקה בסיפור. אולי זאת התחושה של זליג, שהמספרת קצת נמצאת בצל שלה ולא מספיק נוכחת מעצמה.

תודה!
כ"ז שבט ה´תשע"א  

עוד פעם ועוד פעם ולא להתעייף...

תכונה נפלאה שאני לא מוצא בד"כ.

תודה.

נ.ב

"שלא ניסה לתרגם את הכאב למילותיו"

השורה הזאת פשוט לא יוצאת לי מהראש, שוב תודה.
כ"ז שבט ה´תשע"א  
כ"ז שבט ה´תשע"א  
הייתי שמח להרחיב ולהסביר

אני מרגיש שנגעת בנקודות הכואבות ביותר שלי
הצלחת להוציא לאור המון דברים שאני מרגיש בחושך

תודה לך
כ"ז שבט ה´תשע"א  
וואו...
הסיפור כתוב בכזאת רגישות ודיוק... כ"כ חזק שהצלחת להעביר את החוויה והתחושה בלי לנסות להגדיר אותה. מצאתי את עצמי מזדהה לגמרי עם המספרת- דווקא זה שיש תחושה שהיא בצל של החברה שלה, מעצים את הכאב שלה, ממחיש את מה שעובר עליה... כולם סביבה מוצאים את עצמם, מגשימים את עצמם- והיא עוד מחפשת. נשארה מאחור...
קולע ונוגע.
כ"ח שבט ה´תשע"א  
אמממ וואו.
אני לא רוצה להעיר טכנית. לא בא לי.
רק אומר שכתבת היטב את כאב הריחוק והבגידה והחור הזה בלב שנולד פתאום כשהאדם שאהבנו הופך לאדם אחר ומשאיר אותנו מאחור עם כל הדברים האלה שהיו שייכים פעם לשניים, שחיברו בינינו...
ופתאום אין יותר עם מי לחלוק את המקום הזה בפנים ופתאום תהום.
הזדהות עמוקה.

את מדהימה. תודה.
כ"ח שבט ה´תשע"א  
סיפור שהצליח לסחוף אותי איתו.
וזה לא מעט.

והשם שלו, אוי, השם שלו
(אני יודעת שמדרש השם הזה עוד ילווה אותי הרבה זמן).

תודה!
כ"ט שבט ה´תשע"א  
לכולכם..
זליג- אני איתך, לפני התגובות המזדהות והמחממות לב, וגם אחריהן בעצם, אני גם חושבת שיש משהו שהוא לא עד הסוף כאן,
אז זה לא רק אתה, זה גם אני, ויש לי הצעה מאיפה ההרגשה, אולי בגלל שבעצם צריך לפי הקו הסיפורי צריך לקרות משהו בשלב מסוים אחרי שהיא כותבת "נטשת אותי לטובת אלוהים" או משהו כזה. אבל כלום לא קורה. וכך יש לנו רצף מחשבות שאולי כתוב יפה (ככה אומרים..:)) אבל מבחינה עלילתית אין שום תוספת אחר כך. חוץ מהסגירה. והיא לא מספיקה..
יכול להיות שצדקתי? (איזה מצחיק זה לבקר ככה את הסיפור של עצמי.. אם אני מודעת לזה אז למה אני לא משנה? זאת כבר שאלה אחרת..)
בקיצור, תודה.

עת בציר- תודה לך, גם אני יותר מזדהה עם החברה.. לא רגשית אלא סיפורית כמו שכתבת, וגבעת שמואל זה סתם.. אני יודעת שלא כולם שם צפונים..

נדודים בחול, חוף מבטחים, ואל, רוניני, ילד מתוק, בפו, מגירת הכתיבה, נעה ולייאה- תודה ענקית לכם. אין לכם מושג (ואולי כן) כמה טוב עושה בלב התגובות שלכם, ההזדהות שלכם.. תודה!!

יצחק- אמיתי?.. מבחינה עלילתית ממש לא. אם אני אחפור בסיפור הזה לעומק בטח אמצא את עצמי מסתתרת אי שם.. (האמת שכבר מצאתי) תודה רבה לך!

הכלים השלובים-
תודה!
אכן, הדמות של החברה אמורה לצאת יותר חזקה בסיפור. זה חלק מהסיפור. זה חלק מהבגידה. כמו מה שנעה כתבה בתגובה.

ואמש- תודה... תודה שהבנת.

כ"ה תשרי ה´תשע"ב  
|סופרלטיב כלשהוא|

הרגשתי את עצמי עמוק בתוך הסיפור הזה, למרות שכולו כל כך רחוק ממני. אני חושבת שזו גדולה של מספר.
א´ אלול ה´תשע"ג  
כמו שיר, הסיפור הזה נוגע בנימים דקים בנפש.
הבגידות האלו, של אחרים שהבטיחו, ורק אנחנו משלמים את המחיר. והבגידות שלנו שאחרים משלמים.

לא קראתי את בצורה ביקורתית בשביל להגיד מה ואם חסר עוד משהו בסיפור, אבל לא תמיד צריך לקרות משהו בסיפור טוב שמביא מונולוג.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד