בנושא
בכרם
חדשות
 
מחשבות של כרית / נדודים בחול
בביכורים מאז ו´ שבט ה´תשע"א

   

זה נכון, אני לא מי יודע מה, יש לי רק ציפיות ריקות, מילותיי כולן מכובסות, ואני חסרת חוט שדרה. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לי. אני מכירה אותך. מכירה אותך עמוק יותר מכל אחד אחר. טוב יותר אולי ממה שאת מכירה את עצמך.

אני יודעת את כל החלומות שלך, גם את אלו שהגוף ביקש להכחיש, החלומות המודחקים והשכוחים, כולם נהירים לי. השבירים ביותר, החלומות השקופים, ואלו שלא יקרו לעולם. את כולם ראיתי, תקוותייך נחלמו בתוכי.

אני מזהה את הלילות העצובים שלך, וזה לא קשה לזהות. את בוכה לתוכי, מתפרקת בי, ואני סופגת אותך בשקט, מבליגה. לפעמים קשה  לך להירגע ואת מתיישבת ונושאת תפילה, או בשכיבה, סתם ככה את מדברת עם ה'. לפעמים את צועקת אליו. כשנגמרות לך המילים.

יש פעמים שאת נכנסת לחדר באמצע היום, ולמרות שהשמש עוד בחלון, וזה לא הזמן שלנו יחד, את בוכה את נשמתך, וצועקת לאבא.

סליחה שאני שומעת את השיחות האלו. כמובן, אני לא מתכוונת להאזין, אני פשוט נוכחת.

בזמן האחרון גם התפילות שלך השתנו, אבל כשאת מתפללת, אפילו שאת מאד עצובה, אז זה בסדר. את ואני יודעות שיש מי ששומע.

אני כואבת את הלילות שאת נרדמת עם דמעות על ריסייך העצומות, אני שונאת את הבקרים שאת קמה עם עיניים נפוחות מבכי. ואחרי שהלך בכית כל כך הרבה שכבר ממש דאגתי. לפעמים היית מדברת איתו לפני השינה, בכאילו כמובן, מספרת לו כל מה שלא ידע. לפעמים היית שותקת אותו, לא מסוגלת אפילו לומר לו איך דן אותך למוות כשהלך. לא יכולה לתאר את הבור שנוצר, את החור השחור. אבל גם הפרק הזה נגמר, היום את בעיקר שותקת.

אני זוכרת את הפעמים שחיבקת אותי כשבכית, אני אמנם רק כרית, אבל אולי השלית את עצמך שאני מישהו אחר, את זה אני כבר לא יודעת...

פעם, כשהיית קטנה יותר היית חובטת בי באגרופייך כשכעסת. לא אהבתי את זה, אבל שתקתי.

היית נערת עשרה טיפשונת, וגדלת גם מזה.

אני מכירה את הריח של השיער שלך כשהוא חפוף, ואת המבט הראשון והישנוני שנמרח על עינייך כשאת פוקחת אותך בבוקר.

אני מקיצה יחד איתך לצליל השעון המעורר, ושתינו מתהפכות עוד מעט לפני בואו של היום החדש.

יש לילות שקשה לך להירדם. לילות טרופים, בודדים ואבודים שאת מתהפכת חסרת מנוחה - מצטערת יקירה, אני לא יכולה לעזור. אני רק כרית,ולא כתף של מישהו...

אני מכירה את הפחדים שלך, גם הסתומים והרדומים. פחדים גדולים במיוחד את מחביאה לפעמים מתחתי. אבל אני לא מצליחה לשמור אותם אצלי, אנשים מזיזים אותי, מחליפים ציפית, והפחד משתחרר וזוחל חזרה אלייך.

אני יודעת, אני לא משהו מיוחד, אבל אני תמיד כאן בשבילך, וכשיבואו ימים שמחים, בבקשה זכרי ללחוש כמה מילים מאושרות שימלאו את ציפייתי הריקה.

שתדעי שבזמני הפנוי, גם אני דואגת לך. דואגת ומצפה.



לבד שינה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א שבט ה´תשע"א  
מתוק.

ומשחקי המילים בהתחלה כיפיים.
י"א שבט ה´תשע"א  
זה דבר כל כך טוב לכתוב עליו. יש משהו לא הוגן ביחס שלנו כלפיהן. ובאמת נראה שיש להן אישיות משלהן, איכשהו. אולי בגלל שהן רכות וסופגות.
אהבתי את זה. אהבתי מאד. את הציפיות בהתחלה, את התיאורים הכואבים, את התפילות והחבטות.

תקוותיך נחלמו בתוכי..
אנשים מזיזים אותי, מחליפים ציפית, והפחד זוחל חזרה אלייך..
איזה יופי שזה!
ז´ אב ה´תשע"א  
איזה יופי של קטע!
בלעתי בשקיקה כל מילה.
וסוף מצוין- דואגת ומצפה.

וגם אני כבר מצפה לקרוא ממך קטעים שמחים.. כשיבואו ימים שמחים בעז"ה
(למרות שהעצובים שלך מעולים כ"כ).

אני רוצה שיהיה לך טוב!
ז´ אב ה´תשע"א  
יפה לך :)
פורש כפי ומצטרף לאיחול..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד