בנושא
בכרם
חדשות
 
סורר ומורה / דניאל אלימלך
בביכורים מאז כ"ד טבת ה´תשע"א


 

"אתה יכול לשבת..." אמר לי המורה. בטוח בעצמו, לא מסתכל בעיניים, עוסק בכל מיני דפים שיש לו על השולחן.
"-
אה... המורה", לחשתי בביישנות, "אתה יודע שאין כאן כיסא, כן?"
"-
כן, שב על הרצפה. בכל מקרה," כאן הוא כבר טרח להסתכל עלי, "בדקתי את העבודה שלך בנושא אישי. הקישור בין גולדה מאיר למומין אמא נראה לי לא הולם.
"-
אתה אומר את זה כי גולדה מאיר לא לובשת סינר?"
"-
סליחה?! אתה לא מתבייש?" קטע אותי המורה באופן חסר סבלנות.
"-
אה... אני מצטער... אתה אומר את זה כי גולדה מאיר לא לובשת סינר, המורה?" תיקנתי.
"-
הו, זה כבר יותר טוב. אני אומר את זה כי גולדה מאיר הייתה ראש ממשלה. אחת החשובות למעשה, ואילו מומין אמא היא היפופוטם". אמר, וחזר לעיין בדפים.
רציתי לתקן אותו והתחלתי להגיד ש-"היא לא היפופוטם, היא מומי..."
אבל הוא קטע אותי.
"-
לא אכפת לי. בכל מקרה, אני רוצה שתגיש מחדש את העבודה. ודרך אגב, אמא אומרת שתחזור הביתה מוקדם מהרגיל, היא רוצה ללכת לקנות אתך גרביים."
זה אחד הדברים המבאסים, שהמורה שלך הוא גם אבא שלך.
"-
מה? לא שוב! אני תכננתי ללכת לטייל היום עם יאקי..." הוא הכלב שלנו.
"-
הוא נדרס הבוקר", אמר אבא, "בכל מקרה, תגיע מוקדם, ואל תשכח להגיש את העבודה."
"-
מה נדרס?! מתי מה? למה? איך לא ידעתי?"
"-
הבוקר. הלוויה עוד מעט. אתה תגיע כבר עם אמא, אחרי שתקנו גרביים."
"-
מה לוויה?", תמהתי, "הוא רק כלב!"
"-
אה! אמרת יאקי?" הבין אבא, "לא, יאקי לא נדרס. מצטער, לא שמעתי טוב". נרגעתי. "יקיר, אחיך נדרס. מצטער לבשר לך."
מה?!
"-
מה? מה נדרס? מתי?! איך?" באמת התפלאתי למה הוא לא הגיע לבית הספר...
"-
תרגע", מה אתה כל כך לחוץ", המשיך אבא בקול רגוע, "הוא גם ככה לא אחיך האמיתי."
לעזאזל!
"-
המור... אממ... אבא! מה?! מה קורה פה?" הזדעקתי כולי לשמע כמות המידע שנכנסה לאוזני בדקה האחרונה.
"-
אני מבקש ממך, שתפסיק להציק לי עכשיו ולך לשיעור. אין עכשיו שיעור טבע או משהו כזה?"
"-
לא, המורה חולה. כבר כמה ימים שהיא לא הגיע לכיתה.
"-
אה. נכון." אמר אבא תוך שהוא מחפש משהו על השולחן בכיתה, "גברת טומזאון. היא מתה. תגיד, ראית את העט שלי?"
"-
מה מתה? מה הבעיה שלך? למה אתה כל כך אדיש למוות של כולם?
"-
אני אדיש? אתה התחלת. אתמול ששחקנו ברופא וחולה, ואתה היית הרופא, וכל הזמן הרגת אותי מכל מיני מחלות..."

אבל אז אמא צעקה, "ילדים! האוכל מוכן!", היא יודעת שצעקה לא מביאה אותנו, אז היא באה אלינו, נכנסה לחדר ואמרה, "הו! הנה אתם. שוב אתם משחקים במורה ותלמיד, תפסיקו את זה. בואו, הקציצות התקררו."

מחר אני אהיה רופא.



ילדים מורה משחק תלמיד

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדניאל אלימלך
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ו טבת ה´תשע"א  
את השורה האחרונה הכי אהבתי. אבל לא בגלל שיש לי משהו נגד השורות האחרונות. זה היה מתוק פשוט!
כל שורה חשבתי שאתה מנחית עלי מסר אחר, והתכווצתי לקראת המהלומה הבאה.
אבל הרעיון מצויין, והביצוע נהדר.

רק כדאי אולי לדייק יותר בסימוני המרכאות, כי התקשיתי להבין מדי פעם, מי מדבר ומי עונה.
כ"ו טבת ה´תשע"א  
אהבתי את כל ההנחתות המזעזעות באגביות קלילה.
כ"ו טבת ה´תשע"א  
טוב ביותר.
כ"ז טבת ה´תשע"א  
אבל קצת מסוכן.
יש דברים שלא צוחקים עליהם.

טוב נו-
יש דברים שלא צוחקים עליהם, רק לעיתים רחוקות.

צביקה
ה´ שבט ה´תשע"א  
שיוו, איזו הקלה, אם זה רק משחק ילדים אז זה בסדר
ואני עוד רציתי לגונן על המורים בימנו...

חביב, אם כי דורש ליטוש...

עֹז
כ"ו אדר א´ ה´תשע"א  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד