בנושא
בכרם
חדשות
 
זה מה שזמן אמור לעשות / עלמה לבד
בביכורים מאז כ"ב טבת ה´תשע"א

 

בתחילה היתה זו הארובה. שחורה ומבריקה. ומגעה קר וחלק בעונת הקיץ. רק בקיץ ידעתי מה מגע לה. בעונות האחרות לא הורשיתי להתקרב. היינו אז הבית היחידי בעל ארובה משלו, והשכנים היו מגיעים לחזות ולהתחמם מהאח. מקצתם בקנאה ובצרות עין. פיהם מחייך אלינו וליבם רוחש רעה. ורובם בחברות טובה, נהנים מהחום שהפיצה האח. שמחים בעשן המיתמר מהארובה, מתחממים גם הם באש שליחשה בבית.

בתחילה היתה זו הארובה. מיום שעמדתי על דעתי ועד עתה - שלושים ושבע שנה, היתה הארובה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, וכעת - איננה.


"מתי הורדתם את הארובה?" אני שואלת את אחי, רון, במבט משתומם סביב החדר. הוא אינו עונה. לא מיד. וכשאני חוזרת על שאלתי הוא פולט בלי להביט בי, טרוד במלאכתו. "איזו ארובה?" אני אפילו לא מחייכת. רון אחי הגדול תמיד אהב לסנוט בי, אולם כעת בדיחותיו אינן מצחיקות. הן אינן הולמות את ארשת הכבדות שלבשו פניו משעה שנכנס לעסק המשפחתי שלנו, ומשעה שנפטר אבי והוא נתמנה למנהל במקומו. עכשיו הוא בבית. מעיין בניירותיו כל היום, חותם על מסמכים, מעתיק מילים ארוכות אל תוך ספר עבה. אני, דבר איני מבינה במעשיו אבל אני יודעת שהוא עובד קשה. קשה מדי. העזתי פעם להגיד לאימי. פניה הרכות התעוותו עווית קלה כשדיברתי. "אני יודעת" היא ענתה לי. ובזה חתמה את שיחתנו.

אני הולכת אל אימי. כרגיל היא במטבח. מכינה מאכלים שרק מריחם אני מתענגת. "אמא, מתי הורדתם את הארובה?" אני שואלת. אמא מסתובבת אלי בפתיעה. "איזה ארובה מתוקה?" היא שואלת. אני בוחנת את פניה. היא רצינית. "הארובה, אמא, והאח בסלון?" אני מנסה להזכיר לה, "זאת שהוזהרנו באלפי אזהרות שלא לגעת בה כשהיא חמה? זאת ששכרתם את הבחור הבלונדיני ההוא כדי לנקות אותה?" אימי מביטה בי מבולבלת. אני רואה שהיא אינה מבינה על מה אני מדברת. "לא חשוב," אני מפטירה, מנסה להשתלט על הפחד בקולי. אני חוזרת לסלון. השטיח הוא אותו שטיח, הכורסאות הרכות בהן הייתי שוקעת עם שקית בוטנים וקוראת עד שבטני כאבה. הכל מונח במקומו כאילו דבר לא חסר. ורק המקום בו היתה האח נראה כמו חלל ריק וגדול. מכוסה בשטיח הישן. אני יוצאת לחצר ומסתכלת על הגג האדום. הערום. "מתוקה, מתי יגיע דורי?" אמא צועקת לי מהחלון במטבח. "שנחכה לו עם ארוחת הערב?" אני צועקת לה שכשדורי יגיע נאלץ לנסוע מיד. אנחנו ממהרים היום. אני מסבירה לה בצעקה. יש אסיפת הורים אצל נבו והבטחתי למורה שאגיע. אפשר להתחיל לאכול עכשיו אני אומרת ובלב מתפללת שדורי יגיע. שיגיע ויעיר אותי מההזיה המפחידה הזו.

בלילה דורי קרב אלי. "את שקטה היום," הוא אומר. אני מנסה לספר לו את שארע. מתחילה פעמיים ומשתתקת. "מהתחלה," דורי מנסה להרגיע אותי, "ספרי לי לאט, לפי הסדר."

"אתה זוכר את הארובה הגדולה שיש לי בבית? דורי מהנהן. "בטח," הוא אומר לי. "ארובה שחורה, כל השכנים היו מגיעים אליכם בזכותה, מה איתה?". במקום להשיב לו אני פורצת בבכי. נסערת, אני מבינה רק עכשיו עד כמה נבהלתי שהמצאתי אותה. כמה חוסר ביטחון נמלא בי מול תמיהתם של אמא ורון. "היא נעלמה," אני אומרת לו. דורי מכווץ שפתיו בשאלה. אני מספרת לו איך הגעתי וראיתי שנעלמה ואיך אמא ורון לא הבינו על מה אני מדברת. דורי שותק ואני חשה את המתח מכרסם בי. "אני לא משוגעת," אני אומרת לו לבסוף. "אני יודע," הוא מניח יד על כתפי ועל מצחי. "אבל את עייפה. אני אדבר עם אמא שלך מחר בבוקר, הכול יתבהר, לכי לישון מתוקה." הוא מחכה עד שאשכב וארדם. אני רואה את עיניו נחות עלי מבעד לעפעפיים חצי עצומות, אני מזייפת נשימות שקטות כדי שיחשוב שנרדמתי וצוללת אט אט אל תוך שינה אמיתית.

ככה זה התחיל.

"אמא", מיתר שולפת מתיקה מכתב. "מה קרה? בעיות בבית ספר?", "מה פתאום?" מיתר נעלבת. "זאת הזמנה". אני פותחת בספקנות את המעטפה. ריבוע בריסטול מודפס באותיות צבעוניות מזמין אותנו, "אמהות יקרות", לערב נשים שכולו חוויה, צבע וצליל, ריחות וטעמים, חוויה חושית ומענגת מחכה לכן, וגם אנחנו, בנות כיתה י'. אני מחייכת למקרא ניסוח ההזמנה. "תבואי?" שואלת מיטל.

הם רואים שאני מתוחה, הילדים. אל הבית שלי לא העזתי ללכת מאז, והאלבומים המשפחתיים בהם אנו מסתכלים כל שבת סגורים. אני לא מעזה לראות מה יספרו התמונות. דורי לא דיבר איתי על אותו לילה וגם אני לא אמרתי דבר. משכנעת את עצמי שחלמתי. שהמצאתי. כשאבוא סוף סוף לבקר, הכול יחזור ויהיה רגיל.

בערב אני לובשת שמלה חגיגית.  שמה על פני איפור קל. אני רוצה שמיתר תתגאה בי. שלא תתבייש. אינני מכירה את חברותיה החדשות של מיתר. בתחילת השנה הן חולקו לכיתות חדשות ועוד לא הספקתי לפגוש מי מהן מקרוב. הערב באמת מענג, אני מוכרחה להודות. הבנות השקיעו וההשקעה ניכרת באולם הגדול, המחולק לחמישת החושים. על כל חוש מופקדת קבוצת בנות שהכינה פעילות בנושא.

בחוש הראייה אנחנו מתבקשות לעצום עיניים, מקבלות מקלות והוראות לעבור במסלול שהוכן מראש. כמו דיאלוג בחשיכה. אני חושבת בהתפעלות, נזכרת בחוויה דומה שעברתי במוזיאון בחולון. "כמו דיאלוג בחשיכה," אני שומעת את הד מחשבתי בלחישה מוכרת. מוכרת מדי. "שני?" אני לוחשת בהפתעה. הבנות מהסות אותנו כועסות על ההפרעה. אנחנו מחכות עד סוף הפעילות כדי לפול זו בזרועותיה של זו בהתרגשות. שני היא חברת ילדות. מגיל שבע אנחנו יחד. היינו בלתי נפרדות עד התיכון, אחר כך פנינו כל אחת לדרכה אך המשכנו לשמור על קשר. אי שם בין לידת ילד אחד למשנהו התרופפו הקשרים ונותקו. אבל למראיה נושרות ממנה השנים כולן. אנחנו יושבות ומפטפטות בלי הרף. מעלות חוויות, זכרונות, צוחקות עד דמעות. "זוכרת את תרצה?" היא שואלת אותי. "בטח", תרצה היתה המורה שלנו בתיכון, הילכה עלינו אימים. היתה מזמינה אל הלוח את התלמידים המתקשים ומכריחה אותם לפתור תרגילים ארוכים ומסובכים. שנאנו אותה ופחדנו ממנה. "זוכרת איך טוטו נשך אותה?" אני צוחקת לשני. "טוטו?" שני שואלת. אני מחייכת אליה בסלחנות. "הכלב השחור של רינת," אני מזכירה לה. "היינו מגיעות אליה פעמיים בשבוע כדי לשחק איתו. שני מרימה גבה, "היינו משחקות אצלה בברביות," היא אומרת לי, "לרינת לא היה שום כלב".

היידיים שלי רוטטות כשאני פותחת את האלבומים. אני מחכה עד שדורי ירדם כדי לעשות זאת ומתגנבת בשקט, שלא להעיר, לא אותו ולא את הילדים. אני שומעת את המלמול של עדן תוך שנתה. גם אני נהגתי לדבר מתוך שינה בגילה. אני מדפדפת באצבעות רועדות, מפרידה בין הדפים. הבית שלי עומד שם. בתמונות הישנות המוכרות. "תראו," אני נוהגת להראות לילדי כל שבת, "תראו איך מיתרי דומה לי ואיך נבו ועדן דומים לרון". "לא נכון" נבו מוחה תמיד "אני דומה לאבא", "גם לאבא," אני מפייסת אותו.

"תראו" אני מספרת להם "כאן היינו משחקים, רצים על הדשא, ורבים על הכדור. פעם דניאל זרק את הכדור," אני מצביעה להם על אחי הקטן ועל מבטו הנזוף בתמונה. "והכדור פגע בארובה."

עכשיו לילה והילדים ישנים. אני משחזרת את סיפורי והסברי ואצבעי עולה מעלה. התמונה לועגת לי. אני מביטה שוב. שלושה ילדים בחצר. בית גדול ולבן וגג אדום. ואין ארובה. אין ארובה. אין ארובה. אין ארובה.

אין ארובה. אני מעירה את דורי בצעקה. האלבום בוער בידי כמו אש. "תראה," אני בוכה לו. "מה קורה כאן? מה לעזאזל קורה כאן?" דורי הלום שינה. "תרגעי מתוקה," הוא מחבק אותי. מחכה  שהרעידות יפסקו. הוא מדליק את האור ומביט בתמונות. כשהוא מרים את עיניו אני מתחרטת שהראיתי לו אותן. "בואי" הוא אומר ולוקח את המפתחות של הג'יפ. "לאן?" אני שואלת אותו. "אני חייב לראות את זה בעצמי".

בדרך אני מספרת לו על טוטו. הפעם הוא כבר לא מבטל את דברי ומתרץ אותם בעייפות או בלחץ. אנחנו יוצאים מהאוטו ועומדים בפיג'מה מול הבית הערום שלי.

"מישהו מוחק לי את הזכרונות," אני אומרת סוף סוף את מה שרוחש בי שבועות. דורי לא צוחק. ולא מביט בי כמשוגעת, על אף שהייתי מעדיפה שיעשה זאת. הוא לוקח את ידי ואומר מילה אחת. "מפחיד". אני רוצה לבקש ממנו שלא יאמין לי אבל במקום זה אני חוזרת אחריו. "מפחיד". אני אומרת.


הימים חולפים ומוחקים עוד ועוד פרטים מחייה. דורי, שתמיד האמין בהגיון בריא, נטש מזמן את הניסיונות להבין מי ואיך. במקום זה הם עסוקים בלשמר כל חלקיק. יוצאים שניהם למסע. חוקרים אנשים, שואלים. "שלום רינת, זה דורי, מה שלומך? יש לי שאלה קצת מוזרה. את זוכרת את הכלב הקטן השחור שהיה לך? טוטו קראו לו? מה את אומרת? כנראה התבלבלתי. לא. אנחנו בסדר גמור. תודה. להתראות." ומנתק. והזכרונות ממשיכים להיקרע ממנה. פיסות פיסות. המראה בחדר שלה, ועליית הגג. הכורסאות הלבנות, ומסיבת הסיום של יב'. העץ שהיא וחבריה היו מטפסים עליו ופעם אחת הם נפלו, היא שברה רגל ויד. את כל זה היתה מספרת לדורי. והוא היה יושב ומקשיב. היה אוהב עד כאב את הקסם שנדלק בעיניה כשדיברה על הימים ההם. שותה בצמא את מילותיה, איך הגתה את הצלילים, כמו מנגינה רחוקה. מתוקה.

הם לא מספרים לילדים. מנסים לשמור על שגרה. אבל עיניה הולכות ומתקדרות. הפחד חורש  קמטים במצחה. היא מנסה להיאחז בכל מה שנשאר אך הכל נשמט תחת ידיה.


אני לוקחת את הג'יפ של דורי. נוסעת הביתה. נסיעה שהפכה לי לשגרה. מדי שבוע אני בודקת מה נשאר ומה נעלם. מה התמוסס הפעם לרוחות העבר. אמא רואה את פני ודואגת. אך איני מסוגלת להגיד לה דבר.

גם בהזיותי הפרועות ביותר, החונקות ביותר, לא דימיינתי את מה שנגלה לעיני. חלקת אדמה חומה. נטושה. לא מעובדת. הבית איננו. ואימי איננה. ורון איננו. והבית איננו. ואמי. ורון. והבית----

אני דופקת בדלת של השכנים. ילדה קטנה פותחת לי את הדלת. "אמא אמרה לי לא להכניס זרים." "זה בסדר, רק רציתי לשאול" אני מהססת , לאן נעלם הבית שהיה כאן ממול?" היא נועצת בי מבט שראיתי כבר על פני אמי, ואחי, וחברותי. "איזה בית?"


אני רצה כאחוזת דיבוק לג'יפ. מתניעה במהירות ונוסעת. גשם חזק מתחיל לרדת. אני מפעילה את הווישרים ולא מאיטה את המכונית. סחרחורת אוחזת בי כשאני בורחת מכל שנעלם לי. "אמא," עולה יבבה חנוקה מתוכי ונשברת אל הקור ואחריה עוד אחת ועוד אחת. "אמא," אני בוכה בלי שליטה וידי אוחזות בהגה כבגלגל הצלה אחרון.

דורי יושב במטבח עם הילדים. "את רטובה כולך," הוא אומר לי. "איפה היית אמא?" נבו שואל. אני עומדת מול עיניהם המבקשות. דורי עוזר לי לפשוט את מעילי. עיני זולגות דמעות וגופי מסרב להירגע. אני רומזת לדורי בעיני ובלי לחשוב עוד שואלת אותם - "ילדים, אתם זוכרים את הארובה השחורה שהיתה בבית של סבא וסבתא?" נבו מביט בי. מיתר מביטה בי. עדן מביטה בי. "איזו ארובה אמא?" הם שואלים אותי. דורי קרב אלי ומחבק אותי. "איזו ארובה?" הוא שואל אותי בשקט. אני מסתכלת לתוך עיניו. דאגה מסתמנת בהן, ובלבול. ואני רואה שהוא באמת מתכוון לשאלתו. "נעמי," הוא קורא בשמי ברכות. "איזו ארובה?" חוזר ושואל.

אני נפנית ממנו. "שום ארובה," אני אומרת. "ילדים, מי רוצה חביתה עם פטריות?" "אני," צועקים לי שלושה קולות במקהלה. אני ניגשת למקרר ומוציאה משם חמש ביצים. שלוש לילדים. אחת לי. ואחת לדורי.








© כל הזכויות ליצירה שמורות לעלמה לבד
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג טבת ה´תשע"א  
שני דברים לא הבנתי.
1. את המעבר הקצר לגוף שלישי באמצע. זה לא משבש?

2. את הסוף. זה היה די צפוי שבסוף גם דורי "לא יזכור". אפשר היה ללכת יותר רחוק ושבסוף הוא לא יזכור גם אותה עצמה. אם כי, זו פלישה לתחום סרטי האימה הפילוסופיים.
אבל את הסוף הזה לא ממש הבנתי.
(משהו שקשור למספר הילדים?)
(ואני שואל כי באמת אשמח להבין).
כ"ג טבת ה´תשע"א  
קודם כל תודה רבה. משמח.
לשאלותיך-
1. התלבטתי לגבי הקטע. אני אישית מאוד אוהבת מעברים בין הגופים, אבל ההתלבטות היתה כי זה הקטע היחיד שכתוב כך. כתבתי אותו משתי סיבות
ראשונה- להכניס לקצב של העלילה. המספרת היא קצת חולמנית, גולשת, לא לגמרי עניינית והקטע הזה מקפיץ את זמן העלילה.
הסיבה השניה והעיקרית יותר היא כדי להפוך את מחיקת הזכרונות לאובייקטיבית. זה לא קורה בראש שלה. זאת מציאות.

אבל יכול להיות שאתה בהחלט צודק וזה משבש את הרצף של הסיפור.. תודה על ההארה.

2. הסוף- הסוף הוא הלכידות שלה בתוך ההווה. המספרים הם לא אלגוריות, הם מי שנשאר. היא מוותרת על הניסיון להיאחז בעבר- מוותרת בלית ברירה- ובסוג של השלמה או ייאוש היא פונה לפעולה הכי יומיומית, הכי הווית.
חמש ביצים. זאת המציאות שבה היא מוקפת כרגע. המציאות היחידה שנשארה לה.

ובקשר להצעה שלך על דורי- דורי צריך לזכור אותה. הרעיון בזה שגם הוא שוכח הוא שכבר אין לה ממי לשאוב ועם מי לחלוק את הזכרונות. דורי הוא לא העבר. הוא ההווה, לכן אין עניין שהוא ישכח אותה.

מקווה שהובנתי,
תודה שגרמת לי לקרוא שוב את הסיפור שלי, ולחשוב על הנקודות בו שצריכות שינוי..
כ"ג טבת ה´תשע"א  
המעבר לגוף שלישי לא עשה לי את האפקט שביקשת. כמובן, אולי זה רק אני, אבל א. זה מרגיש לי כמו אותו רצף של סיפור. ב. בפיסקה הזו היא עם דורי "באותה סירה". זה מרחיק אותך מהמטרה שלך, כי הוא לא אמור לטעות. (נכון שאולי הוא מתקשר לברר את הזכרונות של אשתו, אבל זה כבר מפחית).

הסוף - כן, עכשיו אני מבין מה את אומרת, ובגלל שזה כל כך ברור אני מנסה לחשוב למה התחושה לא התחברה לי לבד. כנראה הסוף הזה מגיע מהר מדי. נראה לי שכדי שתישאר לנו תחושה שהיא נשארה בחיים רק עם ארבעתם היא צריכה "לאבד" עוד הרבה - "לאבד" גם מכרים מהותיים בחייה מחוץ למשפחה; למצוא אולי בית הרבה יותר קטן ממה שהיה לה לפני יום.

הייתי רוצה לשמוע עוד דעות על הסיפור.
כ"ה טבת ה´תשע"א  
(לא מצאתי גוף3, שינית?)
הסוף באמת חתך אותי.
כ"ה טבת ה´תשע"א  
ממש נהניתי מהקריאה. תודה.

יש משהו במה שזליג אומר, הגוף שלישי שם הפריע גם לי קצת.
הסוף בא לי בהפתעה ומהר מדי, לרגע חשבתי שזה רק קטע ויש המשך. אולי כדאי להוסיף משהו שירמז לנו על כך שהיא מתייאשת ומבחינתה זה סוף הסיפור.

ושוב תודה.
כ"ז טבת ה´תשע"א  
את יודעת לספר סיפור. בהחלט. ממש הכנסת אותי לתוך מתח לדעת מה קורה. זה מפחיד לגלות שדברים שאנחנו כל כך בטוחים שהיו, ובמיוחד דברים משמעותיים, לא היו מעולם. את זה הצלחת להעביר ממש טוב.

הכתיבה עצמה, טכנית, זקוקה לליטוש. פה ושם יש בעיה של זמנים ולפעמים מישלב הלשון מאוד צורם (למשל הפיסקה שמתחיל ב"הערב אני לובשת שימלה חגיגית").

כמו שאמרו אחרים גם הסוף לא ברור, אולי הוא באמת מהיר מדי.

בכלל כשהתחלתי לקרוא, חשבתי שהיעלמות התנור מייצגת אובדן של "לב חם" של שימחה פנימית או משהו כזה, ומאוד אהבתי את זה. אולי באמת כדאי לתת משמעות לכל דבר שנעלם ולהחליף את הכלב במשהו אחר, או שהכלב מייצג למשל ידידות?
בקיצור אחלה סיפור. מאוד סוחף ומותח (אותי לפחות) אבל הוא זקוק לליטוש במיוחד בכתיבה ולעבוד על הסוף שלו.

חוץ מזה, מה שלומך?
ד´ שבט ה´תשע"א  
אמל'א!, אני רגישה לדברים מפחידים, אני מפחדת מפחדים שמתממשים, והצלחת להםחיד אותי.
כתיבה נהדרת, קולחת.
וכמובן-הסוף אימהי ומופלא לחלוטין.

עֹז
י"ח שבט ה´תשע"א  
למה לא ראיתי את הסיפור הזה מיד? לא ברור לי.
הוא כל כך.. כל כך מה שסיפור צריך להיות.
אני אוהבת את הלבד הזה, הרגשתי אותו אפילו כשדורי זכר. כי אז חששתי שהוא עושה את זה למענה. ובעצם גם הוא לא מבין על מה היא מדברת.
הייתי רוצה לזרוק לכאן את כל אוצר המילים של "קסום, מופלא, מדהים ועוצמתי".
זרקתי.
וגם לי הפריע הגוף שלישי באמצע. זה היה מאולץ קצת, נכתב פחות טוב מהקטעים הקודמים, ועשה רושם שמישהו ביקש ממך לכתוב זאת כך.
דווקא בגלל שהכל חולמני ומרחף, זה טוב שזה ימשיך כך. ולא כל כך משנה אם זו מציאות או לא. כי הרי אין מציאות כזו. וכל עוד היא מרגישה לבד, אז אין הבדל אם זה באמת או לא.

הקטע על הפגישה עם החברה חמוד, אבל לא הכרחי. הוא שובר את הרצף של הסיפור. מלבד זה, התיאורים לא מספיק ארוכים בשביל לתת מקום נכבד כל כך לקטע ארוך שלא משרת את המטרה.
וזליג צודק. באמת כדאי שהיא תאבד עוד דברים בהדרגה, ושיודגש שדורי איתה כל הזמן. כדי שזה יכאב יותר כשהוא ילד.

ואהבתי שהוא התקשר לברר למענה. הוא כל כך היה מושלם ואמפתי, שזה צבט הרבה יותר בסוף.
חמשת הביצים נהדרות פשוט!

ולמה כל ההערות? כי כל כך כל כך אהבתי את זה. מאד מאד מאד.
תודה.
כ"ה שבט ה´תשע"א  
מאיפה הסיפור הזה הגיע..? כתוב מאוד יפה ולא נגמר מהר מדי לדעתי. אמנם היא מבולבלת אבל יש פה חוויה רציפה של היעלמות.
לפעמים במציאות עד שהשלמנו עם זה שהארובה נעלמה היא חוזרת ונעלמת שוב לסירוגין..
כ"ג אדר ב´ ה´תשע"א  
כ"ג אדר ב´ ה´תשע"א  
(מאיפה באו פתאום כל הסיפורים והשירים שמתעסקים בשיכחה? עוד תעלול של לוצי?)

גם בעיני גוף 3 תקוע. אפשר לנסות לכתוב אותו אחרת, בגוף 1.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד