בנושא
בכרם
חדשות
 
חדר פרטי בגן עדן / נדודים בחול
בביכורים מאז כ´ טבת ה´תשע"א

  

אני מעבירה את אצבעות ידי הימנית על פרק ידי השמאלית, מלטפת את עצמי במסלול קבוע מראש.

מעניין איך זה ירגיש כשמישהו אחר ילטף אותי. בעצם, אני סונטת בי, למה שמישהו בכלל ירצה ללטף אותי.

אני דולה את הזיכרון האחרון שבו אני מלוטפת, הוא מאוחסן מאחורי ערימת זיכרונות מאובקים.

והנה אני בת חמש, יושבת במיטה לבושה בפיז'מת דובונים וצורחת כי יש מפלצת ליד הארון. אמא נכנסת, יושבת לידי ומלטפת את לחיי עד שאני נרדמת. זה היה קצת לפני שאבא מת, קצת לפני שבא אלברטו, החבר החדש של אמא.

קצת לפני שהעולם נחרב.

ועכשיו אני הולכת, ולא בשביל לחזור. אולי כדאי לי לבקש להיות עם אבא. בעצם אני נזכרת שאני כמעט ולא מכירה אותו. בסופו של דבר נדמה לי שאבקש חדר פרטי בגן עדן.

על השידה לידי מונחת ערימת כדורים שליקטתי במאמץ. יש שם חופן כדורי שינה של אנט, המדריכה כעסה עליה כל כך שהם נעלמו. יש שלושה כדורי שינה צהובים וגדולים של אדון מישקין, הגנן הזקן. ויש שני כדורי ריספרדל של שירי, אם לא יועיל לא יזיק.

אני מקלפת את הכדורים בזהירות מבועות הפלסטיק שלהם, הלוואי שגם לי הייתה בועה כזאת, לא הייתי יוצאת ממנה לעולם.

הספל של צחצוח השיניים מלא במים והנה אני מוכנה. אין בי פחד, רק מעט סקרנות.

הראשונים הם הכדורים הצהובים של אדון מישקין, אחר כך כדורי הריספרדל. ולפני שאני מתחילה לבלוע את החופן של אנט, מישהו דופק על הדלת.

אני שותקת. האלמוני לא מתייאש, והידית מתקפלת בפניו, כנועה שכמותה... את הפתח ממלא פרצוף זר עם רעמת תלתלים, ועיניים מלוכסנות מעט. אני קופאת על המיטה.

"שלום, אני נועם, המדריך החדש". עיניי מתעגלות בתדהמה.

רעמת התלתלים נראית נבוכה מעט אל מול עיני התמהות, "אני יודע שבדרך כלל יש לכן מדריכות, אבל המדריכה הקודמת עזבה ולא הייתה מישהי שתמלא את מקומה. אני באופן זמני כאן, ואני סטודנט לסוציולוגיה ו... "כנראה שהעיניים שלי עדיין נראות עגולות, אבל לא מתימהון. אני מביטה במדריך החדש כמו מבעד מסך עשן, הוא מיטשטש בקצוות. אני בטח נראית לו מוזרה, שותקת כך, וידי מונחת נוקשה על השידה, מסתירה סוד. שילך כבר, אני רוצה ללכת... כנראה שאני נראית רע, כי הוא מתקרב ושואל משהו. שפתיו מטושטשות מול פני. ויותר אני לא זוכרת כלום.


הלוואי והייתי מתה.

במקום זה אני שוכבת בבית חולים, כך זה נראה. מבעד להבזקי הערות אני רואה אנשים מתחלפים ליד מיטתי. אם הבית, אנט, סילביה, אסנת, ונועם, שנמצא די הרבה.

כשאני מתחילה לחזור לעצמי מתברר לי מפיו של נועם שהוא הציל אותי, מתברר גם שכדורי השינה של אדון מישקין חזקים מאד, והוא לוקח חצי כדור בכל פעם, בזמן שאני לקחתי שלושה בבת אחת. ועוד מתברר שלא הצלחתי למות.

ולי באופן אישי מתברר שחבל שהצילו אותי, וחבל שלא מתתי, וחבל בכלל שנולדתי.


כשאני משתחררת כעבור שבועיים נועם מסתובב סביבי כמו צל. שקט וכהה.

אם הבית שלחה אותי לפסיכולוגית בשם ירדנה. אני יושבת אצלה ושותקת. מי היא בכלל שתבין את החיים שלי. עם שערות הזהב שלה, בטח גדלה בתוך הר של שמנת, צפונבונית מלוקקת שכמותה...

לנועם אני דווקא מספרת, על הכול. על אלברטו, ועל בלדרות הסמים, ועל הכנופיה של מומו מהשכונה, שאיימו שישברו לי את השיניים אם אלשין עליהם למשטרה. זה קצת כמו לדבר לעצמי, הוא מקשיב לי בשקט, בעיניים חצי עצומות, ואני יכולה בקלות לדמיין שאני מדברת רק לירח - כמו תמיד, לפני שהוא בא.


הפסקתי כמעט לאכול, והשכמות שלי בולטות מתוך חולצות הטריקו הדקות.

נועם תמיד מוצא סיבות להאכיל אותי. הוא קונה לי עוגיות במגדנייה שמול הפנימייה, הוא מזמין אותי לצאת איתו לאכול מרק במסעדה הסינית שבקצה הרחוב, או סתם דוחף לי סנדוויצ'ים מושקעים שמכינה אחותו.

אני לא יודעת למה הוא עושה את כל זה. עוד מעט ימצאו מדריכה מחליפה, הוא ילך לעבוד במלצרות או משהו, ואני אשאר כאן, בפנימייה לבנות בסיכון גבוה ודי. אז על מה כל הטרחה?

אני שונאת את הפנימייה, ואת שירי ואת אנט ואסנת, אני שונאת את אם הבית ואת ירדנה הפסיכולוגית, אני שונאת את אם הבית ואת ירדנה הפסיכולוגית. אני שונאת את הסדינים הכתומים המזעזעים שמתוחים על המיטות. אני שונאת ללכת לבקר את אמא. אני שונאת לא לבקר את אמא. אני שונאת את החופשים ושונאת את הלימודים, אני שונאת להיות קיימת. רק את נועם אני לא לגמרי שונאת, וגם זה חסר משמעות.

חזרתי לתיכון, אין לי טיפת סבלנות להקשיב למורה. אני משחקת באצבעותיי, ומציירת משולשים על דפים מקומטים. נועם אומר שאם אני חיה אני צריכה לחיות כמו שצריך, שאני חכמה, ואני יכולה להשיג ציונים גבוהים בבגרויות.

הוא מבטיח לעזור לי ללמוד במתמטיקה. הוא בטח משקר מן הסתם, אין אנשים שרוצים באמת לעזור לי, תמיד הם מבקשים משהו בעד. וחוץ מזה בטח עוד מעט ימצאו מדריכה מחליפה והוא ילך מעבר להרי החושך ולא יראה אותי אפילו עוד פעם אחת. יהיו לו המון חברים וחברות צוחקים וחייכנים שהיו להם חיים טובים, והוא ישכח אותי מהר מאד. אני אימוג מזיכרונו כמו אדים מכוס תה. אמרתי לו את מה שאני חושבת, לא הכול כמובן, רק חלק.

נועם הסתכל עלי במבט מוזר ואמר שאני מדברת שטויות, הוא לא מתכנן לעזוב אותי, ובטח שלא לשכוח.

הוא היה רציני כל כך שאני חייבת להאמין לו.

אתמול ישבנו על גג הבטון האפור של הפנימייה, בין ארגז מאובק ללשלשת של יונים ספרנו כוכבים, ואז פתאום החלטתי לומר לו את האמת: "אתה לא תצליח להחזיק אותי כאן נועם, במוקדם או במאוחר אני אלך. כמו בלוני הליום שמחזיקים ילדים. בסוף הם תמיד בורחים לשמיים, ברגע של חוסר תשומת לב. מחכה לי חדר פרטי בגן עדן ושקט עד סוף כל הדורות. תפסיק לנסות לגרום לי להישאר, אין לי שום סיבה להיות כאן. אני שונאת את הכול בפנימייה הזאת, ואני לא בנויה לחיים מחוץ למבנה העצוב והמכוער הזה. אני שונאת את אלברטו, ואת אמא שלי, למרות שאני מרחמת עליה. אני שונאת להיות קיימת," כאן כבר התחלתי ממש לצעוק "אין לי בשביל מה להישאר, אפילו הפרח על אדן החלון צומח בוודאי בשביל אנט ולא בשבילי. החיים שלי מחורבנים, ואני נמצאת בסרט הזה בטעות ורוצה לעזוב. לחדול מלהתקיים, נמאס לי. תן לי סיבה אחת למה להישאר?"   

נועם שתק, ואז עדיין דומם הוא נטל את זרועי והעביר עליה את אצבעותיו, הלוך ושוב.

עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש כשמישהו אחר מלטף את ידי.

ישבנו דוממים, ונועם עדיין הביט בי.

בסוף העיניים שלו התמלאו דמעות, והוא לחש: "תישארי, בבקשה. תישארי כי אני אוהב אותך."


ולשם שינוי נדמה לי שזו סיבה מספקת.



אהבה חיים מוות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב טבת ה´תשע"א  
רק הסוף היה מעט חלש לטעמי. אני לא מומחה, אבל נראה לי שנטייה אובדנית כל כך חזקה לא עוברת כל כך בקלות.
נראה לי שהיה כדאי להאריך מעט את הסיום, ולהשאיר אותו קצת יותר פתוח.
כ"ב טבת ה´תשע"א  
סיפור טוב. מצטרפת לדעה שהסוף פחות טוב.
כ"ג טבת ה´תשע"א  
אהבתי.
נוגע.
כ"ד טבת ה´תשע"א  
עם הטראגיות. מאוד אהבתי את החדר הפרטי בגן עדן. גם היאוש היה טוב. אם כי אי אפשר לכתוב חצי שורה על בלדרות סמים ושישברו לי את השיניים אם אני ילשין בכזה שיוויון נפש ולהמשיך הלאה. אם את כובתת דברים מזעזעים- איך לומר- תתענגי על הזעזוע. תפיקי ממנו את המירב.

הסוף קצת חלש. בנות כאלה לא אוהבים אותן, או שהן אינן מאמינות שאוהבים אותם, או שלא נותנות לאהוב אותן. צריך קצת מלחמה עליה. תיאור הקשר שלהם קצת שטוח.

בכלל, איך לומר, התגובה הזו קצת מבולגנת, מה שבאתי לומר שזה רגיש ונוגע וכתוב היטב ויש כאן כל כך הרבה דברים יפים אבל משהו קצת שטוח. זה כאילו ליד, אבל לא באמת, כמו מכות ואגרופים קטנים, אבל לא כואבים באמת. זה ליד, אבל לא בדיוק. אל תפסיקי לכתוב. את כמעט שם.
כ"ה טבת ה´תשע"א  
(ותמיד כשאני קורא סיפורים כאלה, על אובדן וחיים אני שואל את עצמי מה היה קורה בלי נועם?)
ג´ שבט ה´תשע"א  
אוף. כ"כ עצוב וכטאב.
אני לא מאמינה שיש משהו בעולם שיכול למנוע אובדנות חוץ מהאדם בעצמו, האדם שבוחר לראות את הדברים אחרת [ולקחת ציפרלקס או ויאפקס או מה שלא ימליצו לו].

התיאורים שלך קורעי לב...

עֹז
ד´ שבט ה´תשע"א  
ולא,אני לא חושבת שאהבה יכולה לרפא נטיה אובדנית.היא רק נותנת משמעות לחיים.

"אהבה אינה הכוח המניע את כדור הארץ,אך היא הנותנת משמעות לסיבובו"
ו´ אלול ה´תשע"א  
אהבתי. אהבתי את היכולת שלך לרדת לפרטים הקטנים ולרגש את הקורא משם. מהסדינים,מהשערות, מהדפים. לדעתי, ורק לדעתי, סוף דרמטי יותר, יכל להרים את הסיפור גבוה יותר ממה שהוא כבר(:
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד