בנושא
בכרם
חדשות
 
הלכה כהיטלר / DRY BONES
בביכורים מאז י"ג טבת ה´תשע"א

דור דור ותפילותיו, דור דור וזעקותיו. ישראל עודם מחזיקים בתומתם, ואין בכוחם וברצונם לבטל מן התפילות דבר. חביבות התפילות של ישראל עליהם ועל המקום, וחביבות זו היא אשר העמיסה חבילות חבילות של בקשות, זמירות ולחישות. יש תפילות הנרשמות בנוחות תורי-זהב, ישנם הנספגות לדפי סידורים לאט, לאט. כציפורניים המנסות לתפוס פיסות עולם-הזה, כך נחרטות תפילות אלו. בין השורות נמתחים קוי ייסורים שנותנים את אותותיהם לא בדפים, אלא בקמטי זקנים שהיו להם בנים וביתם לא ריקם - אלא אבד בעשן של יאוש. כל מלקה במקל חבלי-המשיח משאירה את עקבותיה בין שורות התחינה: "עשה למען הרוגים על שם קדשך..." מיד לאחר זעקתה של האם "חמול על עלינו ועל עוללינו וטפינו". עדה זו של אשכנז נתייחדה ונצטרפה בבקשת "עשה למען טבוחים על ייחודך". בזכותיה דנשמת חסרי שם, עננו. סיפורינו עוסק בשעה שגווילם של באי באש ובגזים נשרף, ובאותה אות מטושטשת שפרחה-למעלה.

מי יודע ומי יבין מעשי מרום. בשעה שנשמות ישראל זרמו מן הארובות דרך דלתות-שמיים, נעמדה נשמתו של פלוני אל מול כיסא הכבוד. כל אותו הזמן קפאו האבות, שכבר נואשו מלהתחנן על נשמות בניהם. הנביאים, הצדיקים - כולם נאספים כאן ומחזקים זה ידי זה לפני הדין. אך נשמה זו אינה חוששת. פחד גיהינום למה לה, והרי בירקנאו ראתה. שרפים ומלאכי חבלה מעופפים מצידיו, אראלים ומצוקים נאספים סביבו. משהגיע בייסורים, נתעלה נתגדל ונתקדש לעולם שכולו טוב ונעשה כולו אמת. ובישיבה של מעלה בוחנים אותו יהודי מכל זויותיו ושוקלים מעשיו. פעם מזמנים קטגור ופעם מעלים להעיד סנגורו. והשאלות... העולם שומטים אזניהם מלשמעם, אך הם נשאלות מסוף העולם ועד סופו. התחיל הדין.

"שמך?" נשמעת התביעה. אך אין הוא זוכר את שמו. כבר אמרנו שאין הוא ירא - לא השתתק מפחד. אלא ש... כמה זמן כבר לא השתמש בשמו העברי. הוא יכול לתת את השם הלועזי אותו אימץ, הוא משיב. אתם מבינים, הוא מומר. "אמת הדבר!" זועקת מידת דין. "יהודי זה המיר דתו לשיקוצם של אותו כופר שגויים עשאוהו לעבודה זרה!". קטגורים ייחפזון ויאחזו בו. השאלה נוקבת חלל-שמיים: "איך יכולת, יהודי?". אתם לא מבינים, הוא קובל. אי אפשר היה לעמוד בכך! רציתי להיות נוכרי, גרמני בצאתי וגרמני בביתי. להיות כמו כולם, לחיות. לא עוד רדיפות, לא עוד גזירות.

"ומה עם כל אותם היהודים שעמדו בכך?" זועק שטן. "מומר לתיאבון-גלות שכמוך, אין בך נימה של קשר לעמך! דונו אותנו לשאול, הבוטח על ההבלים!". אותו יהודי בוש במעשיו, מחפש תשובה. אך מעשיו עומדים מולו והוא נלבש בם כשק ואפר של עוונות. "אם כן, לא קבעת עיתים לתורה..." המסקנה נוחתת בהדף-משקלה. "האם לפחות נשאת ונתת באמונה?". התשובה בוקעת מנשמתו: בראשית ימיו היה סוחר עלוב, מרמה את הבריות. התבולל, נכבד בעיני הבריות והחל מרוויח עסקיו... אך בשקר. את מוצאו לא ידעו כי לא הגיד להם, עניים היו מתחננים לאוכל - ורועבים. גם יהודים, בעיקר יהודים. הזכרון הפוצע בצלילותו מכתים פניו. "לא אתגונן. צודקים אתם - לא באמונה אלא בשקר וגניבות. שקר לעצמי, כזב לבני עמי, גזל לשכניי ולקוחותיי". לא ציפה לישועה, זנח כל השתדלות לשם שמיים. "אין הוא ביישן, לא רחמן ולא גומל חסדים! ודאי יכל להציל מבני עמו, ואף זאת לא עשה בבריחתו מנצח ישראל!". ידיו כבולות באזיקים, ואש דקה מן הדקה מלחכת סביב. "אין לו חלק בשני העולמות, כל הזכויות נטרפות בפניו. וכי זכות תוכל להצילו?".  

נשמתו שוללת כל רחמים. שאלה אחר שאלה מוטחת בעצמת רוחות ודורות. ברטט יראה וזיע מתיישבת במקומה מידת הדין ומתיישבת ליעודה. "כי לא יישא פנים במשפט..." זכות מי ומה תגן עליו? מלאכים מסתירים פניהם ביראה, סנגורי ישראל נדחקים אל מול כסא הכבוד לשווא. "אין זו שעת רחמים! הרפו ממני! כך גזירה מלפניי!" נשמע הקול במרומים. "אחת דינו-" וספר של רשעים נפתח. הנה הכתב והמכתב, הדין נחרט ונחרץ. החותמת מורמת, נטבלת, מורדת כמעט...

אך נעשתה פתאום מחתרת בשמי עופרת. בירכתי האולם נשמע קולו. מי מעז להפר שעה קדושה זו? באין מליץ יושר, הוא עולה מול מגידי פשע בכבודו ובבושתו. ר' פלוני אוזר כוחו, אוסף מלבושיו עם כל כתמיהם. עולה הוא במדרגות הכסא ובדביקות שאין כמותה חושף את זרועו. "תראה!" הוא אומר בשפה פשוטה. מספרים זורחים בהוד. "והיו לאות מול עיניך, ריבון כל הועלמים, מעשיהם של דוקטורים מרצחים! ראה מה סבלנו בגללך. לא לבד ניצב אני. אני עדם של אלפי רבבות. אתה לא מזהה אותי, מלך רחמן?" הוא מצביע למעטה. "עליך הורגנו כל היום, ראו למעטה את הקרונות שללא אוויר וללא מילים צווחים "שמע ישראל". אך איפה שומר ישראל?". תורה, נבואה, וחכמה דולקו אחריו - אך הוא שורפם בהבל פיו. לא ננוח בשלום על משכבנו, לא אתן לך לעצום עיניים ולוותר. אבא! כל אלו אומרים וותרן אתה, אבל אני יודע.

מול כל העולם הבא - נעמדת נשמה אחת, נימיה לוהטים, ומכרזת בבערה: "אבינו מלכנו, אין לך אלא אנו! ריבונו של עולם, בשביל היטלר הייתי יהודי. ובשבילך לא אהיה?". לאחר הרעש הגדול, קול דממה דקה, ואחריו יצתה בת קול מן המסתרים ובבכי פסקה:
"הלכה כהיטלר!"
וכולם באימה ביראה ובפחד איום ונורא, נענעו בראשם.
וכולם עונים ואומרים: קדוש.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לDRY BONES
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז טבת ה´תשע"א  
באמצע פיסקה מתחלף כאן גוף נקבה בזכר:
"פחד גיהינום למה לה, והרי בירקנאו ראתה. שרפים ומלאכי חבלה מעופפים מצידיו, אראלים ומצוקים נאספים סביבו."
לרדת פיסקה זה המינימום, דרושות עוד טיפה ריכוכים להחלפה הזאת.

אהבתי את הרעיון, ויותר אהבתי את שורת המחץ. אבל לדעתי הקטע קצת מפוספס.

הייתי גם בוחר כותרת אחר כי הוא מתחבר לי דווקא באסוציאציות קומיות.

תודה,
זל"ש.
כ"ז טבת ה´תשע"א  
שמאבדים את העולם הזה, שנאבד מפניהם את העולם הבא?

ובנוסח אחר: וכי מפני רשעים יחריב את העולם הבא?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד