|
|
||||||||||||||||
|
![]() |
נכתב לתחרות "48 שעות"
בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל לא בבני אדם. מלמטה המנהיג הבלתי מוכתר יאיר, לבוש במדי השכונה, מכנסיים קצרים, שרוכי נעליים פרומים וללא חולצה צועק לי לרדת. אמא לא מרשה להסתובב עם השכנים. כששאלתי אותה פעם למה היא ליטפה אותי ומלמלה שהיא לא תיתן לי להפוך לעבריין.
נו טוב, טכנית, זו לא הייתה בדיוק הפעם הראשונה. היו לנו בת או שתיים בבלוק, אבל דנה גבוהה מכולנו בראש, מוריאל מסופרת קצוץ יותר ממני, טל נשמעת כמו מעשן כבד, וללילך יש ימנית שלא מביישת את זו של שלום הגדול. אנה לבשה שמלה צהובה קצרה. שמלה. כמו זו שאמא לובשת בתמונות שממלאות את קופסת הפח הישנה של עלית מעל המקרר. אמא לא יודעת שגיליתי כבר בחופש שעבר שאין שם בכלל עוגיות. מה שכן יש שם זה בחורה צעירה ויפה חבוקה בזרועותיו של גבר גבוה. אודם אדום והמון חיוכים, אפילו שאני לא ראיתי את אמא אף פעם מאופרת. או מאושרת. לאנה היו נעלי בלט ורודות ושיער ארוך ובהיר קלוע לשתי צמות שנקשרו על עורפה ברישול והיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם. בזמן שהגבר שכמעט דרס את אודי, שהתברר להיות אבא שלה, הזיע וסחב ארגזים הלוך ושוב לדירה הריקה בקומה שבע, אנה ישבה על הגדר והעיניים הכחולות הענקיות שלה עקבו חליפות אחרי הכדור ושישה זוגות של נעלי ספורט זולות ומשופשפות. יאיר ניגש אליה, מושיט יד. אני קם ממקומי ובולע את הרוק, כבר מכיר את טקס החונכות. אנה מציעה יד מהוססת בחזרה. אני אוחז במעקה. פרקי אצבעות מלבינים. יאיר לוחץ את כפה ובתנועה אחת מקרב את שפתיו לאוזנה של אנה. אם את רוצה להיות אחת משלנו, יש מחיר. הוא אומר לה. אנה שותקת. את כנראה לא מבינה. הוא לואט. זו לא שאלה. את רוצה להיות אחת משלנו. מעביר את אצבעו על צווארו בתנועת איום. חג סביבה באיטיות כמו נמר משחר לטרף. את רואה את זה? כך יאיר. מצביע על הכתובת ששלום ריסס פעם על הקיר שגובל עם נתיבי איילון: 'שכונת התקווה, כי הגיהנום בשיפוצים'.
שלום מוציא אולר קפיצים מהכיס. לילך פותחת את הסכין ומקרבת אותו לצווארה של אנה. בתנועה מהירה אחת היא חותכת את הצמות שנושרות בדממה על כתפיה ומשם אל הרצפה. יאיר שורק פעמיים ותוך דקה כולם מתפזרים. אני נועל נעליים, סוגר את הדלת אחרי בשקט בשקט ויורד למטה. היא עומדת לבד במרכז מגרש החנייה, מכוסה קווצות שיער בהירות ודמעות. מתקרב אליה בשתיקה. אני רוצה לומר לה שאני אוהב אותה אבל אני חושב שאולי זה קצת מוקדם לזה. במקום זה אני מנגב לה את הדמעות ולוחש ברוכה הבאה לתקווה. במלעיל.
שבע. שש. חמש. בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל לא לצפות ממנו לשום דבר. אנה כבר לא לובשת שמלות, לא רוקדת בלט והשיער שלה קצר קצר. היא עדיין הדבר הכי יפה שאלוהים ברא אי פעם אבל היא כבר לא זוכרת איך חולמים. אנחנו שרועים על המרצפות הקרות והמלוכלכות במרפסת על הגב, מסתכלים לשמיים, נושפים עשן ורואים כוכבים. כולם ממהרים למקום אחר. אני לוחש. למקום טוב יותר. היא מתרשמת עמוקות. שואפת עמוק עמוק את המרלבורו. אני רוצה לברוח מכאן, אני אומר לה. בואי נברח. היא זוקפת את צוואר הברבור שלה ומרימה אליי עיני איילה עגמומיות. בואי נברח הכי רחוק שרק אפשר. אין לאן. היא אומרת ונמרחת שוב על הרצפה, מובסת ומפורקת. אין לאן. אני תוהה למולה מי אמר שנידונתי לחיים כבורג עלוב במשפחת הפשע של יאיר, מי אמר שנגזר עלי למכור סמים לילדות קטנות, ללכת מכות עם ילדים גדולים. היא מוחאת כפיים בסרקזם מריר ושואלת ממי לקחתי את האמרת שפר הזו. 101 טיפים לחיים טובים יותר? מדריכה מזורגגת בסדנה למודעות עצמית בארבע מאות שקלים למפגש? אני אומר לה שאני יכול להאשים את הגנטיקה, לזכרים מהצד של אבא יש תמיד נטייה להסתבך בצרות. אני יכול להאשים את המורים שלא האמינו בנו לרגע ולא טרחו אפילו לנסות ולהסתיר את זה. אני יכול להאשים את העובדות הסוציאליות שקשקשו גבוהה גבוהה והתייחסו אלינו כמו לחלאות אדם. אני יכול להאשים את המדינה שמשקיעה את מיטב מאמציה להפוך את האוליגרכים לעשירים יותר ואת העניים לעלובים יותר ואת השוטרים שמפטרלים פה ומסתכלים עליך במבט שגורם לך להאמין שודאי עשית משהו רע, אתה פשוט עוד לא יודע מה בדיוק. אבל לא כולם חיים ככה, את יודעת, אני לא מרפה. יש גם חיים אחרים. עם זריחות ושקיעות ובעיקר זריחות, וסוכריות מנטה במקום ג'ויינטים, ומוסיקה טובה באמת עם מילים בעלות משמעות וקונטקסט לוגי. משמעות? היא מביטה בי בבוז. אני יגיד לך מה יש מעבר לאלנבי. אוכלים שם סושי ולא שווארמה, והולכים אחר כך ישר לשירותים להקיא הכול. שותים שמפניה ומרלו ולא JB ונוסעים שלוש פעמים בשנה למקומות יפים ורחוקים רחוקים. הם מנהלים דיונים אינטליגנטים על פוליטיקה וכלכלה ותרבות וקוראים ספרים בעלי שלוש מאות עמודים. הם משתזפים בקוסטה בראבה ולא תל-ברוך, אבל הכול אותו הזבל. זבל עם שיק. זבל בסניקרס חדשות ותלתלים מטופחים ומכוניות עם גג נפתח. היא צודקת. אבל אנה אפילו לא מעזה לחלום על מה שעוד יש שם. יש שם גברים שקודם מתחתנים ורק אז עושים ילדים, ויש לי תחושה עמומה שככה זה אמור להיות בסדר כרונולוגי. יש שם גברים שנאמנים לאישה אחת, ולא לארבע וזה טבעי ולא עילה לגאווה. יש שם גברים שלובשים חליפות ועניבות כל יום והולכים לפרנס את המשפחה שלהם בכבוד ואין להם נשק בכיס האחורי. היא מסירה את הסיגריה מבין שפתיה, לוטפת את סנטרי באצבעותיה ומתבוננת הישר אל תוך עיני. אתה לעולם לא תהיה כזה. היא אומרת ולוקחת עוד שאיפה. ואני לא אישה שאי פעם יאהב אותה גבר שכזה.
בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל למכור את נשמתך לשטן. בצבא התברר שאני לא אידיוט מושלם וגם לי מישהו נתן צ'אנס וג'וב במשרד. קניתי המון חליפות של בלמיין ועניבות של ולנטינו וכמה אבנים טובות לאנה. קיבלתי לקסוס מליסינג, עשיתי מנוי לבימה ולקאמרי, הרגלתי את הקיבה שלי לעכל סושי בלי לפלוט החוצה, וחציתי את אלנבי עם הבטחה לא להסתכל אף פעם לאחור. קיץ ומלחמה וחורף ואביב. כמעט והצלחתי להשלות את עצמי שקיבלנו הזדמנות ואולי עוד נהיה פעם סתם משפחה מאושרת ואני אעשה המון כסף ואקריח וכרס, והיא תלד המון ילדים יפים כמוה ותראה אותם גדלים. אבל השטן אינו שוכח, תמיד בא לגבות את חובו ויום אחד היא לבשה טישרט פשוטה ומשקפי שמש והלכה לה. בדיעבד, ידעתי שהיא לא הייתה מאושרת. שהיא לעולם לא תהיה מאושרת. לא עם אף אחד. לא איתי. היא הרי כבר אמרה לי שאיננה אישה שכזו.
בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל הרי כבר אינני ילד. אני יושב מתחת לבניין בלקסוס הארורה. אותה חניה מפעם, שמלה צהובה ונעלי בלט. באותו יום קיץ לוהט היא איבדה לא רק את הצמות הבהירות אלא את תמימותה ואת הזכות לאהוב. להיות אהובה. עצמות הבריח שלו בולטות מתוך ז'קט אופנוענים מעור על גופייה לבנה. מקדימה, תחת החגורה תקוע הקנה. אפילו לא טורח להסתיר. שפתיים עשנות, עיניים כבויות. על הפנים שלו מרוח רצח הערב. הפנים היפות שלה יהיו מרוחות על השער של מעריב בבוקר. ממילא לא אוכל לעצור אותו. וגם אם כן, ברגע של כנות, אולי אינני רוצה. בבית החזה שלי שוכנת מפלצת ירוקה וקשקשים, שורטת בציפורניה החדות את צדו הרך והפנימי של הלב שלי. הזמן יעשה את שלו אבל הלב הזה ללא מרגוע והכמיהה הזו ים שאין לו סוף. אולי אני רוצה לגאול את עצמי מייסוריי. אולי אני רוצה לגאול אותה מעצמה. ארבע.שלוש.שתיים. אין ירייה. אולי התחרט. אולי יש משתיק קול. אחת. בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים. אחרי הכול מי יחכה לך שם למעלה כשכל הגיהנום הזה יגמר. תל אביב ©
כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
![]() |