המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
לאהוב את אנה / Bea
בביכורים מאז ט´ טבת ה´תשע"א

נכתב לתחרות "48 שעות"


עשר. תשע. שמונה.




בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל לא בבני אדם.

הזיכרון הראשון שלי מאנה מסונוור קצת. זה היה יום לוהט ומיותר של אמצע אוגוסט, אני יושב במרפסת, רגליים יחפות מתנדנדות מבין הסורגים. השמש תלויה באמצע הרקיע כמו מטבע בוהק, ואני מביט אל השמיים תאב בצע. אומלל כמו שרק ילד שכל החברים שלו משחקים כדורגל בחניה ולו אסור יכול להיות.

מלמטה המנהיג הבלתי מוכתר יאיר, לבוש במדי השכונה, מכנסיים קצרים, שרוכי נעליים פרומים וללא חולצה צועק לי לרדת. אמא לא מרשה להסתובב עם השכנים. כששאלתי אותה פעם למה היא ליטפה אותי ומלמלה שהיא לא תיתן לי להפוך לעבריין.
פעם הבאה כשראיתי את אבא בחדר המבקרים שאלתי אותו מה זה עבריין. הוא סטר לי ומאז לא באנו לבקר אותו יותר.



משאית הובלות קטנה חורקת מתחת לבניין ברוורס וכמעט רומסת את אודי ושושלת חתולים מפוארת ששייכת לסוניה השמנה מקומה חמש תחת לגלגליה. אני מוכן להתערב שהסכנה שנשקפה לחייהם של מיצי ומוצי תעורר סערה רבה יותר בחדר המדרגות משלמות איבריו של יאיר הבנדיט. אין לי מושג למה כולם מדברים רק על חתולים בבניין הזה. הנהג יוצא, טורק את הדלת ומתחיל לצווח על אודי בהיסטריה בליל צרחות ברוסית. יש למבוגרים דרך מעניינת להביע את ההקלה שלהם אחרי שהם מגלים שהם הצליחו לא לרצוח אף אחד. אמא מצקצקת בלשון מהמרפסת משהו על הרכב האוכלוסייה הקלוקל כאן, ואז ראיתי אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בת.


נו טוב, טכנית, זו לא הייתה בדיוק הפעם הראשונה. היו לנו בת או שתיים בבלוק, אבל דנה גבוהה מכולנו בראש, מוריאל מסופרת קצוץ יותר ממני, טל נשמעת כמו מעשן כבד, וללילך יש ימנית שלא מביישת את זו של שלום הגדול.


אנה לבשה שמלה צהובה קצרה. שמלה. כמו זו שאמא לובשת בתמונות שממלאות את קופסת הפח הישנה של עלית מעל המקרר. אמא לא יודעת שגיליתי כבר בחופש שעבר שאין שם בכלל עוגיות. מה שכן יש שם זה בחורה צעירה ויפה חבוקה בזרועותיו של גבר גבוה. אודם אדום והמון חיוכים, אפילו שאני לא ראיתי את אמא אף פעם מאופרת. או מאושרת. לאנה היו נעלי בלט ורודות ושיער ארוך ובהיר קלוע לשתי צמות שנקשרו על עורפה ברישול והיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם.


בזמן שהגבר שכמעט דרס את אודי, שהתברר להיות אבא שלה, הזיע וסחב ארגזים הלוך ושוב לדירה הריקה בקומה שבע, אנה ישבה על הגדר והעיניים הכחולות הענקיות שלה עקבו חליפות אחרי הכדור ושישה זוגות של נעלי ספורט זולות ומשופשפות.


יאיר ניגש אליה, מושיט יד. אני קם ממקומי ובולע את הרוק, כבר מכיר את טקס החונכות. אנה מציעה יד מהוססת בחזרה. אני אוחז במעקה. פרקי אצבעות מלבינים. יאיר לוחץ את כפה ובתנועה אחת מקרב את שפתיו לאוזנה של אנה. אם את רוצה להיות אחת משלנו, יש מחיר. הוא אומר לה. אנה שותקת.

את כנראה לא מבינה. הוא לואט. זו לא שאלה. את רוצה להיות אחת משלנו. מעביר את אצבעו על צווארו בתנועת איום. חג סביבה באיטיות כמו נמר משחר לטרף. את רואה את זה? כך יאיר. מצביע על הכתובת ששלום ריסס פעם על הקיר שגובל עם נתיבי איילון: 'שכונת התקווה, כי הגיהנום בשיפוצים'.


מצחיק הא? הוא מחייך והעיניים שלו נשארות קרות לגמרי. מכל המקומות בעולם, למקום הזה, לחור המיואש והמחורבן הזה, קוראים התקווה. לא מצחיק אותך?


שלום מוציא אולר קפיצים מהכיס. לילך פותחת את הסכין ומקרבת אותו לצווארה של אנה. בתנועה מהירה אחת היא חותכת את הצמות שנושרות בדממה על כתפיה ומשם אל הרצפה.

יאיר שורק פעמיים ותוך דקה כולם מתפזרים.


אני נועל נעליים, סוגר את הדלת אחרי בשקט בשקט ויורד למטה. היא עומדת לבד במרכז מגרש החנייה, מכוסה קווצות שיער בהירות ודמעות. מתקרב אליה בשתיקה. אני רוצה לומר לה שאני אוהב אותה אבל אני חושב שאולי זה קצת מוקדם לזה. במקום זה אני מנגב לה את הדמעות ולוחש ברוכה הבאה לתקווה. במלעיל.



 

שבע. שש. חמש.




בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל לא לצפות ממנו לשום דבר.

אנה כבר לא לובשת שמלות, לא רוקדת בלט והשיער שלה קצר קצר. היא עדיין הדבר הכי יפה שאלוהים ברא אי פעם אבל היא כבר לא זוכרת איך חולמים. אנחנו שרועים על המרצפות הקרות והמלוכלכות במרפסת על הגב, מסתכלים לשמיים, נושפים עשן ורואים כוכבים.
רכבים טסים על הכביש המהיר, מגרדים את האספלט, מפלחים את החושך. מכוניות מתקרבות, אורות צהובים. מתרחקות, אורות אדומים. סכנות אפשר לראות רק אחרי שהן כבר חלפו.

כולם ממהרים למקום אחר. אני לוחש. למקום טוב יותר.

היא מתרשמת עמוקות. שואפת עמוק עמוק את המרלבורו.


אני רוצה לברוח מכאן, אני אומר לה. בואי נברח. היא זוקפת את צוואר הברבור שלה ומרימה אליי עיני איילה עגמומיות. בואי נברח הכי רחוק שרק אפשר.

אין לאן. היא אומרת ונמרחת שוב על הרצפה, מובסת ומפורקת. אין לאן.

אני תוהה למולה מי אמר שנידונתי לחיים כבורג עלוב במשפחת הפשע של יאיר, מי אמר שנגזר עלי למכור סמים לילדות קטנות, ללכת מכות עם ילדים גדולים.
מי אמר שאני לא יכול להלחם. אין לא יכול. יש לא רוצה.

היא מוחאת כפיים בסרקזם מריר ושואלת ממי לקחתי את האמרת שפר הזו. 101 טיפים לחיים טובים יותר? מדריכה מזורגגת בסדנה למודעות עצמית בארבע מאות שקלים למפגש?

אני אומר לה שאני יכול להאשים את הגנטיקה, לזכרים מהצד של אבא יש תמיד נטייה להסתבך בצרות. אני יכול להאשים את המורים שלא האמינו בנו לרגע ולא טרחו אפילו לנסות ולהסתיר את זה. אני יכול להאשים את העובדות הסוציאליות שקשקשו גבוהה גבוהה והתייחסו אלינו כמו לחלאות אדם. אני יכול להאשים את המדינה שמשקיעה את מיטב מאמציה להפוך את האוליגרכים לעשירים יותר ואת העניים לעלובים יותר ואת השוטרים שמפטרלים פה ומסתכלים עליך במבט שגורם לך להאמין שודאי עשית משהו רע, אתה פשוט עוד לא יודע מה בדיוק.

אבל לא כולם חיים ככה, את יודעת, אני לא מרפה. יש גם חיים אחרים. עם זריחות ושקיעות ובעיקר זריחות, וסוכריות מנטה במקום ג'ויינטים, ומוסיקה טובה באמת עם מילים בעלות משמעות וקונטקסט לוגי.


משמעות? היא מביטה בי בבוז. אני יגיד לך מה יש מעבר לאלנבי. אוכלים שם סושי ולא שווארמה, והולכים אחר כך ישר לשירותים להקיא הכול. שותים שמפניה ומרלו ולא JB ונוסעים שלוש פעמים בשנה למקומות יפים ורחוקים רחוקים. הם מנהלים דיונים אינטליגנטים על פוליטיקה וכלכלה ותרבות וקוראים ספרים בעלי שלוש מאות עמודים. הם משתזפים בקוסטה בראבה ולא תל-ברוך, אבל הכול אותו הזבל. זבל עם שיק. זבל בסניקרס חדשות ותלתלים מטופחים ומכוניות עם גג נפתח.


היא צודקת. אבל אנה אפילו לא מעזה לחלום על מה שעוד יש שם. יש שם גברים שקודם מתחתנים ורק אז עושים ילדים, ויש לי תחושה עמומה שככה זה אמור להיות בסדר כרונולוגי. יש שם גברים שנאמנים לאישה אחת, ולא לארבע וזה טבעי ולא עילה לגאווה. יש שם גברים שלובשים חליפות ועניבות כל יום והולכים לפרנס את המשפחה שלהם בכבוד ואין להם נשק בכיס האחורי.
יש שם גברים. ואני רוצה להיות גבר שכזה.


היא מסירה את הסיגריה מבין שפתיה, לוטפת את סנטרי באצבעותיה ומתבוננת הישר אל תוך עיני. אתה לעולם לא תהיה כזה. היא אומרת ולוקחת עוד שאיפה. ואני לא אישה שאי פעם יאהב אותה גבר שכזה.
אני אוהב אותה ולא יודע איך לומר.



ארבע. שלוש. שתיים.



בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל למכור את נשמתך לשטן.

אנה צנומה ושותקת. עכשיו יש לה אספירציות מוגדרות. היא רוצה להגיע לצד השני של איילון ולהיות מרוחה מעליו בפרסומת עמוסת פוטושופ ומסרים פרובוקטיביים בלתי סמויים בלבוש מינימאלי. טל, שגדלה ועשתה קריירה מהקול הגברי שלה בתור מדובבת לסרטים מצוירים הביאה אותה לסוכנות יום אחד ושם הכריזו שהיא הדבר החם בא. אחרי שבועיים היא עזבה. התברר שהיא דבר כל כך חם שעודדו אותה להיפטר מבגדיה במהירות מרבית ואחד המנהלים חשב על כל מיני דרכים יצירתיות כיצד היא תוכל להביע את רגשות הוקרת התודה שלה כלפיו אחרי כל מה שעשה עבורה.


בצבא התברר שאני לא אידיוט מושלם וגם לי מישהו נתן צ'אנס וג'וב במשרד. קניתי המון חליפות של בלמיין ועניבות של ולנטינו וכמה אבנים טובות לאנה. קיבלתי לקסוס מליסינג, עשיתי מנוי לבימה ולקאמרי, הרגלתי את הקיבה שלי לעכל סושי בלי לפלוט החוצה, וחציתי את אלנבי עם הבטחה לא להסתכל אף פעם לאחור.


קיץ ומלחמה וחורף ואביב. כמעט והצלחתי להשלות את עצמי שקיבלנו הזדמנות ואולי עוד נהיה פעם סתם משפחה מאושרת ואני אעשה המון כסף ואקריח וכרס, והיא תלד המון ילדים יפים כמוה ותראה אותם גדלים. אבל השטן אינו שוכח, תמיד בא לגבות את חובו ויום אחד היא לבשה טישרט פשוטה ומשקפי שמש והלכה לה.

בדיעבד, ידעתי שהיא לא הייתה מאושרת. שהיא לעולם לא תהיה מאושרת. לא עם אף אחד. לא איתי. היא הרי כבר אמרה לי שאיננה אישה שכזו.




אחת.



בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים, אבל הרי כבר אינני ילד.

אנה חזרה לתקווה. אמרו לי שהיא עם יאיר עכשיו, שבינתיים גם התקדם והגיע רחוק. רחוק עד מעשיהו ובחזרה. בתקשורת הוא מכונה י' הגנגסטר, מבוקש על ידי המשטרה בנוגע לפרשיות סמים אפלות ורצח חברתו לחיים. שלום הגדול, שהואיל לנדב לי את המידע גם הוסיף חינם אין כסף המלצה שיאיר, כלומר י' הגנגסטר, קנאי מאוד לנשים שלו, ברבים, ולו ולאנה גם ככה רע עכשיו כך שכדאי לי לסלק את הפרצוף שלי מכאן ומהר אם אני קשור רגשית עמוקות לכל ארבעת הגפיים שלי.


אני יושב מתחת לבניין בלקסוס הארורה. אותה חניה מפעם, שמלה צהובה ונעלי בלט. באותו יום קיץ לוהט היא איבדה לא רק את הצמות הבהירות אלא את תמימותה ואת הזכות לאהוב. להיות אהובה.
ואולי לא אוכל להציל אותה משם. היכן לעזאזל השם ההוא. לא היום. לא אף פעם.

אני רוצה לעלות ולהלום לה בדלת. להצמיד אותה לקיר בכוח, לישק לה ולומר שמותר לנו. שאפשר להמשיך לסעוד באכול-כפי-יכולתך, ולמרלו יש השפעה מבורכת ומהירה על מערכת העצבים יותר מבירות פועלים. שאני רוצה לקחת אותה לקניות במילאנו וקרואסונים בפריז וגשם בלונדון ושאפילו ספר בעל שלוש מאות עמודים לפעמים נגמר מהר מדי. שהשמש בקוסטה בראבה יפה לפחות כמו זו שכאן ושמכוניות עם גג נפתח הן לא מילה גסה.

שאולי עוד תהיה לנו ילדה יפה עם נעלי בלט ועיני טופז ענקיות וצמות, ואף אחד לא יחתוך לה אותן. אני נשבע.
ולעזאזל. אני אוהב אותה.

את כל זה אני רוצה אבל אז יאיר מתקרב לבניין. יש לו אקדח בג'ינס.


עצמות הבריח שלו בולטות מתוך ז'קט אופנוענים מעור על גופייה לבנה. מקדימה, תחת החגורה תקוע הקנה. אפילו לא טורח להסתיר. שפתיים עשנות, עיניים כבויות.

על הפנים שלו מרוח רצח הערב. הפנים היפות שלה יהיו מרוחות על השער של מעריב בבוקר.


ממילא לא אוכל לעצור אותו. וגם אם כן, ברגע של כנות, אולי אינני רוצה. בבית החזה שלי שוכנת מפלצת ירוקה וקשקשים, שורטת בציפורניה החדות את צדו הרך והפנימי של הלב שלי. הזמן יעשה את שלו אבל הלב הזה ללא מרגוע והכמיהה הזו ים שאין לו סוף. אולי אני רוצה לגאול את עצמי מייסוריי. אולי אני רוצה לגאול אותה מעצמה.

אני שוקע במושב העור הרך. סופר בלב. עשר. תשע. שמונה. קול הצעדים הגסים שלו בחדר המדרגות. אני מדליק גלגלצ. שבע.שש.חמש. שומע אותה צורחת. אני עוצם עיניים.

ארבע.שלוש.שתיים. אין ירייה. אולי התחרט. אולי יש משתיק קול. אחת.
אפס.

בכדי להיות ילד בשכונה שלנו היית צריך להאמין באלוהים. אחרי הכול מי יחכה לך שם למעלה כשכל הגיהנום הזה יגמר.



תל אביב

© כל הזכויות ליצירה שמורות לBea
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ג טבת ה´תשע"א  


וההמלצה היא בעיקר בגלל הכתיבה. פחות בגלל הבימוי.
שכוייעח.
י"ג טבת ה´תשע"א  
והסיפור הזה יפהפה, כבר אמרתי לך.
הסוף שבחרת הפעם עדיף בהרבה. הוא מקורי הרבה יותר, ומלכד היטב את הרעיון.

keep living!
י"ג טבת ה´תשע"א  
וואו כתוב נהדר. אוי מסכנים ... מזעזע. ושוב כתוב נפלא, נפלא
מה אתה אומר. היא מתה?.
י"ג טבת ה´תשע"א  
כתיבה איכותית, יפה, שנונה ומעניינת.
התוכן- פחות. די צפוי, גם לא כל כך מקורי.
אבל כל הכבוד...
י"ד טבת ה´תשע"א  
איך את כל פעם יודעת לעשות את זה מחדש?
שמתי לב למשהו מעניין-הסיפורים שלך יודעים לגעת בנקודות הנכונות, לטלטל את הקורא כמו שצריך והכל, אבל למרות שהאופטימיות לא מככבת בהם הם לא עצובים ומכניסים לדיכאון. הם צובטים, כואבים, אבל איכשהו-לא עצובים, לפחות לפי דעתי.
תודה.
י"ד טבת ה´תשע"א  


מושלם באופן רשמי.


כל כך תודה על הסוף.
ט"ו טבת ה´תשע"א  
ואו. זה כתוב בצורה כ"כ טובה.
אין הרבה אנשים שמסוגלים לכתוב ככה. יש פה כמה משפטים ממש חזקים, זה סיפור עם עוצמה. הסוף מעולה.
תודה!!
ט"ז טבת ה´תשע"א  
את דעתי על הסיפור הזה, את כבר יודעת.
מותר לומר שאהבתי יותר את הסוף הקודם?

(אני יודעת שאת אוהבת את זה יותר כך, אבל זה מרגיש לי מושלם מידי, מהוקצע מידי, כאילו אבד משהו מזרימה החיננית של הסיפור הזה).
ט"ז טבת ה´תשע"א  
אחינועם, אני דווקא מאוד אהבתי את הסוף ההוא. זרם לי בעדינות מקסימה, אבל האירו את עיני שהיה בו משהו מעט בנאלי.

מה לעשות, מזמן סיכמתי עם זליג- אני צריכה לכתוב סיפורים, הוא את הסופים
כ"א טבת ה´תשע"א  
מצחיק, אני פה דווקא רק בגלל הסוף. הסיפור, את יודעת, הוא לא רע. אבל באופן בסיסי נראה אני מכיר את הקונספט, זוג אנשים חכמים שמכירים מילים גבוהות (אני לא אשקר, זו כן הנקודה שהכילה מבחינתי את מירב ההזדהות האישית) ושחולמים על עתיד טוב יותר אך בסופו של דבר הם דפוקים מדי בגלל ההתניות בהן גדלו ולכן הם לא מצליחים להימלט מגורלם הייעודי. זה לא נורא ואיום, פשוט רק בסדר. הסוף הוא זה שמגניב כאן, כי הוא רך, וכי הוא פותח אפשרויות פתוחות וחדשות. הוא כאילו נורא פומפוזי, אבל לא באמת. בקיצור, מגניב.
כ"ד טבת ה´תשע"א  
הביטוי "התברר להיות אבא שלה" הוא מוצלח מאוד.
א´ שבט ה´תשע"א  
כמה שאני מוגבלת.
רק עכשיו נקלט אצלי היופי של הסוף.
סביר להניח שאת מכותבי הפרוזה הכי טובים שנתקלתי בהם כאן.
י"ב שבט ה´תשע"א  
ובלתי נשכחת.
והסוף הזה. אייך הוא עזר לי לעכל את האיימה המזעזעת הזאת ברכות ובסבלנות ועם טיפה אירוניה,
שלא עוזבת אותי.
י"ב שבט ה´תשע"א  
(למרות שלמעשה קלקלת אותי, והרסת לי במחי יד את כל התמימות שבי)
ט"ו שבט ה´תשע"א  
קובי, הקונספט של הסוף לא השתנה מהמקור, כלומר הרעיון הטראגי כביכול אבל לגמרי רענן. שיניתי רק את הטכניקת כתיבה בסוף.

כיפושית, לאה, אמי1:
ט"ו שבט ה´תשע"א  
אפילו זליג כתב סיפור מתקתק ל-48.
(הרע נמצא שם, אנחנו יודעים, אבל למה חייבים להמשך אליו?)
ט"ו שבט ה´תשע"א  
ניהלנו על זה פעם דיון. יש לי נטיה לטראגיות יתר. אני אוהבת לגרום לאנשים להרגיש, לזעזע אותם, להוציא אותם לרגע מעצמם ולגרום להם להיות מישהו אחר, זה למה אני טורחת לכתוב
כ"א סיון ה´תשע"א  
עם זאת, התוכן ה"מעט אלים מידי" שכאן,
קצת סותר לי את נוכחותו באתר זה..
אך אין ספק שזה כתוב היטב.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד