בנושא
בכרם
חדשות
 
סרס"פ מוקיר שבת / עפר ואפר
בביכורים מאז ט´ טבת ה´תשע"א

 


ערב שבת קודש. עם ישראל מתכונן לקראת בואה של שבת המלכה, בעוד שעות אחדות. כולנו, איש איש על עבודתו ועל משאו, נחפזים וממהרים לסיים את כל המלאכה לפני כניסת השבת; משמנים את הנשק, משפצרים את הווסט, בודקים כוננות ועוד כהנה וכהנה. יהודים מתכוננים לשבת קודש. ובכל זאת, מבעד ללחץ ולהמולה, כבר אפשר לראות את קרניה של השבת מבצבצות, שביבים של רוגע ושלווה מתחילים להופיע מסביב. יש עוד זמן עד הדלקת הנרות. בעזרת השם, עוד נספיק לסיים את השנים-מקרא, לעשות כמה טלפונים, להתקלח, להגיד שיר השירים ואולי אפילו ללמוד משהו קצר על הפרשה.


"אקשטיין! מה אתה עושה עכשיו?"

או שלא.

"זריז, אקשטיין," אומר פנצ'ר הסרס"פ, "תשאל את החבר'ה ש'ך מה הם רוצים לשבת, תארגן מהר רשימה ותבוא איתי לדוד. אבל מהר, דיר בלאק. אין לנו זמן."

               
                                         * * *


שעת צהריים מאוחרת. כלומר, מוקדמת, אבל בשעון חורף כל שעת צהריים היא מאוחרת. הצרכנייה של דוד מלאה באנשים שמסתובבים עם שקיות ומצרכים, נכנסים ויוצאים. בדרך כלל, הסרס"פ הוא הבן-אדם האחרון שבא לך לחבור אליו, אבל הפעם מדובר דווקא במשימה נחמדה. מי לא אוהב להסתובב בקרב אוכלוסייה אזרחית, סתם כך באמצע היום?

פנצ'ר, כמובן. גם הוא מן הסתם נהנה מהמפגש עם הציוויליזיציה, כמו כל לובש מדים, אבל עדיין לא נעים לעבור בהרף עין מהפלוגה, שבה כולם אינם אלא נתיניו הסרים למשמעתו, ליישוב שבו איש אינו מתייחס אליך. אין כבוד לפז"ם, אין יראה מאיש המפל"ג, אף אחד כאן לא ימלא את פקודותיו. הוא גבוה, שרירי, יש לו מבט מאיים בעיניים ושרוולי חולצתו מעוטרים בדרגות סמ"ר, אבל זה לא עובד על אזרחים. הם יתייחסו אליו בכבוד הראוי לחייל בצה"ל, אין ספק, הבעיה היא שאת אותו מבט מעריץ הם יתלו גם בצעיר המצ'וקמק שעומד לידו. וזאת, אולי, הבעיה הקשה מכולן.


בכל זאת, היה אדם אחד בצרכנייה שהחוויר כסיד למראהו של הסרס"פ. משום מה, זה היה דווקא דוד, המוכר החביב.

"מה קורה, אבאל'ה?" פנה אליו פנצ'ר.

רבים ניסו להסביר כיצד קיבל פנצ'ר את שמו. אגדות שונות מסתובבות בפלוגה: יש הדורשים אותו לשבח ומספרים איך הוא תיקן את הפנצ'ר בסופה של המג"ד, ויש הדורשים אותו לגנאי ומספרים על הפנצ'ר שהוא עשה עם הזאב של המסייעת. רק איציק, הב. קו, משוכנע במאה אחוז שפנצ'ר פשוט נולד עם השם הזה.

"פנצ'ר!" קרא דוד, עדיין חיוור כמו סטיקלייט, "אה... מה קורה? ישתבח שמו, ומה... מה איתך?"

"אני אגיד'ך ת'אמת - לא מש'ו", אמר פנצ'ר, "היתה לנו הרבה עבודה היום. מעבירים את כל הפלוגה ביום ראשון, והקודקוד החליט שצריך לתקתק את כל העבודה של זה כבר היום."

"אה... בדיוק... בדיוק התכוונתי לשאול למה... למה התעכבת כל כך היום..." המשיך דוד לגמגם.

פנצ'ר עיוות את מצחו, כמנסה להפעיל שרירים במוח, שכנראה אינם קיימים. "מה זאת אומרת למה התעכבתי? בדיוק בגלל זה, עבדנו כל היום כמו חמורים!"

"נכון", הסביר דוד, "זה בדיוק מה שאמרתי, בדיוק התכוונתי לשאול למה התעכבת, אבל אתה כבר ענית לי עוד לפני ששאלתי."

פנצ'ר ניסה לעוות עוד יותר את מצחו, אולי הפעם זה יעבוד. "אה", אמר לאחר כמה שניות, בשלב בו כנראה הבין למה הכוונה.

"קיצר", ניגש פנצ'ר לעניין, "איפה הקולה?"

פניו של דוד החלו לנוע מאוף-וויט לבז' ובחזרה. לא שדוד פחד מפנצ'ר, כמובן; אחרי הכל, כשדוד היה חייל, סבא של פנצ'ר עדיין שיחק בחיילי צעצוע בגן. ובכל זאת, זה היה מאוד לא נעים. אבל לא היתה כל ברירה - השעה היתה כבר מאוחרת, והאספקה הדלה שבצרכנייה, שגם ככה עושה טובה שהיא מגיעה ליישוב הנידח, הלכה ואזלה. במצב כזה, אי אפשר לשמור שישיית קולה ללקוח שאולי בכלל כבר לא יגיע השבוע. אפילו אם הוא חייל.

"אני ממש מצטער", אמר דוד לבסוף, "אבל הגעת מאוחר, והכל כבר נגמר..."


פנצ'ר לא היה מסוגל לקבל זאת. זה נוהל קבוע, כל יום שישי הוא מגיע לצרכנייה וקונה שישיית קולה בשבע שקל. מחיר מיוחד, אפילו מטורף, שרק ותיקים בעלי עצם מפותחת כשלו זוכים לו. לא יכול להיות שהקולה נגמרה, פשוט אין מצב.

"מה זאת אומרת 'הכל נגמר'"? שאל פנצ'ר, מצפה בכל ליבו לקבל הפעם תשובה שונה מהתשובה הקודמת. זה חסר היגיון, כמובן, אבל זה לא הפריע לו. כשחילקו את ההיגיון בין כל בני האדם, הוא ישן שינה עמוקה בחדר מפל"ג.

"באמת שאני לא יודע מה להגיד לך", דוד כמעט בכה, "אבל אין מה לעשות. הקולה פשוט נגמרה, אין יותר. תבוא שבוע הבא, תקבל שתי שישיות בחינם."

למזלו של דוד, הוא היה אזרח. אילו הוא היה חייל, פנצ'ר היה שולח אותו עכשיו להביא לו שישיית קולה מהכפר הערבי הקרוב, בזחילה. אבל מה לעשות, לא כל העולם הוא צבא. פנצ'ר מצא את עצמו חסר אונים. גאוותו נשבתה, כבודו חולל והכי חמור - אין לו קולה לשבת. עם מה הוא יראה סרט בשישי בערב, עם פריגת תפוזים?!


* * *


אם דוד היה נראה חיוור עד כה, עכשיו הפנים שלו כבר נראו כמו באוהל אב"כ. "עכשיו", פירושו החל מהרגע שבו דליה נכנסה. תושבת היישוב, אישה מבוגרת, עם כיסוי ראש, עגלה ובטן בסביבות החודש השישי.

"צהריים טובים דוד!" היא פנתה בחיוך רחב אל דוד.

"צ... צהר... צהריים טובים דל... דליה..."

"אני מצטערת, אבל אני ממש ממהרת היום. עוד שעתיים שבת ושום דבר עוד לא מוכן. אז אני פשוט אקח את השישיית קולה, ונדבר כבר בהזדמנות אחרת."

פנצ'ר לא האמין שזה קורה.

"אה... שישיית קולה?" שאל דוד, מזיע כמו אחרי מסע כומתה שבסופו התבצע ירי לאחר מאמץ.

"נו, אל תגיד לי ששכחת. הזכרתי לך את זה כל יום השבוע, לפחות פעמיים ביום. קידוש בבית הכנסת, זוכר?"

"כן, כן, בוודאי, אתם עושים קידוש, כמובן. מזל טוב, עוד לא הספקתי להגיד..."

"גם..." ניסה פנצ'ר להתערב בשיחה, לפני שיהיה מאוחר. כבור ועם הארץ בכל הנוגע לטרימינולוגיה דתית, הוא מן הסתם עמד להגיד שגם הוא עושה קידוש בשישי בערב, ואפילו דואג שכולם ישימו כומתות על הראשים כשזה קורה. למזלו נחסכה ממנו פאדיחה מיותרת.

"נו? אז מה הבעיה?"

"אין בעיה", אמר דוד ושלף מאי-שם שישיית בקבוקי קוקה-קולה מוגזים ונוצצים, לעיניו הנדהמות של פנצ'ר. "הבטחתי לשמור לך שישיית קולה, ושמרתי. רק ש..."

דוד הביט בפנצ'ר, שכמעט והפיל אותו במקום לחמישים פְּרֶסים, באמצע הצרכנייה. אבל הוא התעשת, נאזר בשאריות קור הרוח שנשארו ברשותו, ואמר בקול סמכותי שהשתדל להיות גם קצת עדין ומנומס:

"שמע, דוד, אני מוכן לשלם עשר שקל על השישייה הזאת."

"מה זאת אומרת עשר שקל?!" הזדעקה הגברת. "אני שילמתי עליה מחיר מלא! זאת השישייה שלי! ובכלל, מי אתה?"

פנצ'ר נפעם מהחוצפה של דליה. "עשרים שקל, דוד."

"אני הזדמנתי את השישייה הזאת כבר ביום ראשון, זה לא נתון למשא ומתן!" התעקשה דליה. "דוד, מה זה צריך להיות?"

"אני.. אני באמת..." גמגם שוב דוד, אלא שהפעם נראה שהוא לא ניסה להוציא מפיו משפט שלם כלשהו. פשוט לא היה לו מה להגיד.

"יודע מה? אני משלמת עשרים וחמישה שקלים!"

פנצ'ר לא נשאר חייב. "שלושים."

"עם כל ההערכה שלי אליכם, ולעבודת הקודש שאתם עושים יום ולילה, יש לנו קידוש לארגן, וזה לפני הכל. אני מוכנה לשלם שלושים וחמישה שקלים."

"ארבעים."

"ארבעים וחמישה!"

"חמישים."

"שישים!"

דוד איבד שליטה על המצב. מתנחלת דתייה טיפוסית וסרס"פ גלוי-ראש עם קוצים בשיער, עומדים מולו ומתמקחים על שישיית קולה אומללה.


פנצ'ר הסתכל לדליה בעיניים. בראש זקוף, אבל עם יד מהססת מעט, הוא הוציא מכיסו שטר של מאה שקלים חדשים, והניח אותו על דלפקו של דוד.

"מצטער, גברת", אמר, "אנ'לא יודע מי את, אבל על שבת - אני לא מוותר."


דליה האדימה מכעס. "חוצפה!" אמרה, ויצאה מהצרכנייה בטריקת דלת.

פנצ'ר לקח את הקולה, אמר "שבת שלום" לדוד ההמום, ויצא במהירות לכיוון הסופה שחנתה בחוץ.


* * *


במוצאי שבת אזרתי עוז וניגשתי אל פנצ'ר. קצת חששתי לגשת אליו ככה סתם, אבל איציק, הטבח, אמר שהוא במצב רוח טוב היום; על הפקק בקולה שלו היתה רשומה האות ט', ובמסגרת המבצע החדש של קוקה-קולה, זה בדיוק מה שהיה חסר לו כדי לזכות בטלוויזיה חדשה לחדר מפל"ג.

"אתה יודע", אמרתי לו, "אין ספק שיש לך זכות גדולה בשמים. מי שמענג את השבת, מראה בכך שהרצון שלו מחובר לנקודה הפנימית המהותית שמופיעה במציאות בשבת קודש."

"וואלה, לא יודע על מה אתה מדבר", אמר פנצ'ר, "שבת זה שבת."



עם ישראל צבא שבת

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעפר ואפר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ טבת ה´תשע"א  
שבת זה שבת. מה שנכון
ממש פיסת מציאות משובבת נפש.

וסרס"פ זה כזה תפקיד מלחיץ? לא היה לי מושג. אח שלי היה סרס"פ ורס"פ בגולני. מסתבר שהוא הטיל אימה על אי אילו חיילים מסכנים

שבת שלום!
י´ טבת ה´תשע"א  
סיפור מוצלח ביותר, הומור משולב במקום המתאים.
אהבתי ביותר.
הערה אחת קטנה: היה נחמד אם המספר היה מורגש מעט יותר בסיפור.
י´ טבת ה´תשע"א  
מעורר זכרונות...

אבל....

1. מה הפשט קולה? אמור מעתה נוזלים שחורים קופצים. האם רות?

2. סטיקלייט חיוור?

3. המוכר נשמע לי מזועזע יתר על המידה כבר בהתחלה אולי כדאי להתחיל בחוסר נעימות ולהגביר עד למבוכה והזעזוע.

ולמרות הכל
קבל ח"ח
ש"ש
אא"ה
י"א טבת ה´תשע"א  
תודה על החיוך...
י"א טבת ה´תשע"א  
משובח כתמיד, חיים...

י"ב טבת ה´תשע"א  
קודם כל- קנית אותי עם הכותרת המשובחת הזו.

ועכשיו, אני לא יכול שלא להתייחס בקצרה למסר:

..."אתה יודע", אמרתי לו, "אין ספק שיש לך זכות גדולה בשמים. מי שמענג את השבת, מראה בכך שהרצון שלו מחובר לנקודה הפנימית המהותית שמופיעה במציאות בשבת קודש."...

מחילה, אבל זה כל כך ביינישי ומנותק. פשוט חסר כל בסיס במציאות, זה לא נקרא לדון לכף זכות זה נקרא לשקר. אתה באמת רוצה ללמד זכות? הרי לך יהודי שתורם לצבא ולמדינה- גם אם הוא לא מוצא לכך תימוכין באורות. פשוט נמצא שם, ממלא תפקיד.

אני לא מתכוון שעל זה יהיה הסיפור שלך. פשוט בסוף יצאנו עם איזה לימוד זכות נאיבי ומאולץ שברור שאינו נוגע להויית חייו של הסרס"פ. בסך הכל הוא קנה קולה כי הוא אוהב להתפנק ביום החופשי שלו.

(חשוב לי מאוד להדגיש שאין לי שום כוונה לפגוע או לזלזל. באמת. אני כל כך מקווה שתאמין לי ושתקבל את זה כביקורת בונה.)
ט"ו טבת ה´תשע"א  
כל כך אהבתי את זה.
הכתיבה פשוטה ומתוקה והעלילה מקסימה כל כך. מעלה חיוך- בהתחלה של צחוק ואחרי זה של אושר, גאווה ישראלית כזו.
שבת זו שבת, אין ספק.

מעניין אותי- קרה באמת?

תודה לך.
ט"ו טבת ה´תשע"א  
אם יורשה לי לענות למרות שאני לא ממש קשורה- מה שציטטת זה לא המסר, זו ההרמה להנחתה של המסר. המסר בא שורה אחרי- "ואללה, אני לא יודע על מה אתה מדבר. שבת זה שבת."

וזו כל הנקודה- שהבייניש הזה חי לו בעולם ביינישי ומנותק והוא מנסה להלביש אותו על המציאות, אבל המציאות לעומתו פשוטה ומתוקה כל כך- המסורת התמימה שלפעמים גוברת על כל הפלפולים. שבת זה שבת.

מקווה שלא התרחקתי מכוונת המשורר יותר מידי.
כ"ז טבת ה´תשע"א  
כל כך רחוק ממך, ובכל זאת הצלחת להכנס לתמונה.
חיים. אני מתגעגע.
מה שמר 10 אצבעות כתב זה כל כך מראה שהוא לא מבין את הראש שלך.
תודה.
שיהיה המון בהצלחה בחיים החדשים!
כ"ט תשרי ה´תשע"ג  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד