בנושא
בכרם
חדשות
 
לרוץ / rellie
בביכורים מאז ו´ טבת ה´תשע"א

היא רצה.

רצה ורצה וממשיכה לרוץ

במסלול שלה

רק לא לחשוב על עצירה עכשיו!

מידי פעם שולפת בקבוק שתייה

ולוגמת תוך כדי תנועה.

רצה בצעדים גדולים

כמעט מדלגת את רב הדרך

צעדיה מתקטנים לקראת פניות חדות

כאמצעי זהירות, ליתר ביטחון

רק לא ליפול, לא להפסיק

לא ליפול, לא להתמודד עם הבושה עכשיו!

וממשיכה לרוץ.

 

היא מביטה לימינה ולשמאלה-

היא לא היחידה שבחרה במסלול הזה

ולרגע חשבה שהוא פרטי שלה

ואז נזכרת שהוא מעולם ולעולם

לא יהיה שלה באמת

הוא הושאל לה לזמן מה

על ידי המאמן שלה.

היא לא היחידה שרצה כאן

אצנים כמוה יש עוד מיליונים

היא מרימה ראש בגאווה

בטוחה שעקפה את כולם עכשיו

צעד אחד יותר מהם אל עבר הסוף-

אך ההתנשאות הנוראית הזאת

נקטעת כשהסתכלה שוב קדימה

וגילתה שיש עוד מיליונים לפניה.

נואשת להגיע כבר אל נקודת השיא

היא יורדת מהמסלול המוכתב בשלטים

ומחפשת קיצור דרך משלה

דרך שדה שיבולים

דרך שוק מזוהם ויפהפה בססגוניותו

על גג בית משופע ודל רעפים-

כשלפתע היא נתקלת בקיר.

 

ובכן,

אולי קיר זה לא המושג הראוי-

אולי יותר מתאים להגדירו כחומה.

אבנים גדולות מרוצפות באופן אנכי

מחסום מאובן, קר ועקשן

שמפריד בינה לבין קו הסיום הנכסף.

היא יודעת שממש מאחורי הקיר הזה

נמצאת סמטה קטנה שמובילה ישר לשם,

אז למה היא לא יכולה לעבור?

למה פתאום נחתה עליה החומה הזאת?

היא הייתה בטוחה, בטוחה!

שהיא לא הייתה קיימת שם לפני רגע.

 

היא לוקחת צעד לאחור, במבט משתאה,

מנסה לאמוד את הקיר בחישובים.

אולי תטפס? לא,

זרועותיה כל כך חלשות.

היא מסתכלת לצדדים, בודקת אם יש פרצה-

כלום, רק אבן.

היא מסתכלת לאחור,

במחשבה שפשוט תחפש דרך אחרת

תפרוש מהרעיון המשוגע

שנקרא "דרך משלי"

ומוצאת את עצמה בתוך מבצר-

הבית שעל גגו רצה נעלם,

כלום, רק אבן.

הכול אבן אבנים

רק אבן, החומה היא כל מה שיש.

ואולי החומה הזאת,

מופיע קמט מחשבה חריף על מצחה המיוזע,

ואולי, רק אולי,

זאת לא חומה שנועדה לחסום

אלא להגן, לסייע,

לעטוף בחום שקלטה מרביצה תחת השמש.

לא, אלו שטויות,

חומה היא חומה!

אבל... אולי... ורק אולי...

היא מחליטה, ברגע של השראה

שנבעה בעיקר מכל הספרים שקראה

לעבור דרך החומה,

לקבל ממנה את העוצמה,

את הנחישות,

את התעוזה לעמוד ככה סביבה.

היא רצה לעברה, כמעט מסתערת,

אור השמש המתנגש באבן

עוטף אותה באור מנצנץ

כשהיא עוברת באורח פלא דרך החומה

אל הסמטה הקטנה,

ומשם אל קו הסיום.

 

אה, נקודת השיא.

הקלה.

שמחה.

סיפוק.

נועם.

חום.

בהירות.

מיצוי ראוי.

כיף.

 

והיא ממשיכה לרוץ, אל הנקודה הבאה...

והלאה...





© כל הזכויות ליצירה שמורות לrellie
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ג טבת ה´תשע"א  
אין לי מילים... נשאבתי לבפנים. משל יפה, תחושה חמימה ..
אמ..אולי הייתי מורידה את "שנבעה בעיקר מכל הספרים שקראה" לדעתי זה קצת מקטין.לשיקולך.
תודה רבה! נהנתי מאוד!
י"ג טבת ה´תשע"א  
אויש, זה כמעט סיפור...
הרעיון נהדר, רק חבל שלא נתת לו זמן להתבשל לסיפור ממש.

עֹז
י"ד טבת ה´תשע"א  
אבל לא רציתי שזה יהיה סיפור של ממש... התכנון המאוחר יותר היה להפוך אותו למשהו בסגנון "הדרקון הלא נכון", האח הקטן של "הכבש השישה עשר" אם את/ה מכיר/ה... ולהוסיף לזה לחן רקע ופזמון... אני אוהבת אותו ככה, בקיצור, וזה מה שחשוב :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד